כמעט כתבה ספר על עולם האופנה; כשהיא תקועה בכתיבה היא מכבסת; וחושבת שצריך לבטל את המע"מ על ספרים. אורית הראל (הירקון 116 ב') עונה לשאלון האישי
"החברה הגאונה" (ושלושת המשכיה) של אלנה פרנטה.
אחד. היה לי רעיון לסיפור בעולם האופנה, דורין פרנקפורט הסכימה להסביר לי מונחים, סטודיו, תהליכים. הייתי מוקסמת ממנה ומתהליך העיצוב אבל ספר לא יצא מזה.
"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. אפשר לקרוא קטעים-קטעים, לא ברצף, כן ברצף, שוב ושוב.
מול חופי קייפ קוד שבמסצ'וסטס, אי שם בין מרתה'ס ויניארד וננטקט.
פעילויות מסיחות-דעת שדורשת ריכוז מלא עוזרות, כמו למשל כביסה (לא לערבב צבעוני ולבן) , בישול או ריצה (לשים לב לא ליפול). לא עוזר להתעקש להמשיך. צריך להרפות. לגמרי. לפעמים לאורך זמן.
לדעתי צריך לבטל את המע"מ על ספרים. כמו שאין על פירות וירקות. כי ספרים הם אחד מאבות המזון לשכל ולנפש, כמו שפירות וירקות הם לגוף. ואז המחיר כבר יהיה הרבה יותר שפוי (ורצוי מאוד גם לחשב מחדש את התמלוגים לסופרים, כי בלעדיהם אין שום ספר, לא יקר ולא זול).
שמחה. ומודאגת מעניין הפרנסה.
אחד לא סותר את השני.
כל דבר בעיתו.
בחדר העבודה שלי, ובכל שעה שמתאפשרת לי במהלך היום, תלוי למה עוד אני מחויבת, כי צריך גם להתפרנס.
ממש לא. תנאי קיצון וג'וקים לא חברים שלי. אבל "רוקדים עם כוכבים" נשמע מפתה. והכי אמיתי: רוצה להתארח ב"שום, פלפל ושמן זית".
ברוררר. גם מחזה עם שירים הולך. או מחזה נטו. גם סרט.
דיוויד מאמט וארון סורקין. כיתת אמן פרטית.
העולם גדול. להגיד למשל מרגרט אטווד, זה אולי הגיוני אבל כמעט קלישאה. אז אשאר בפינה שלנו של העולם ואגיד: דויד גרוסמן. לא רק סופר נפלא, גם אישיות מרשימה ובנאדם. מענטש.
כיוון שלא קראתי את כל הספרים שבעולם, לא אתיימר להגיד על מה אף אחד לא כותב. אבל לא כותבים מספיק לטעמי על אלימות נפשית וריגשית וההתמודדות איתה.
אני בלחץ נוראי עם הבלחות קצרצרות ובהולות של שמחה.
רפואה. אני באמת מצטערת שלא הלכתי ללמוד רפואה כשיכולתי, אבל כנראה שלא יכולתי באמת כי לא האמנתי בעצמי מספיק.
לא יודעת כמה בדיוק. היו פעמים שהתיישבתי לכתוב באור יום, וכשקמתי מהמחשב שמתי לב שמסביבי נהייה חושך מוחלט.
רצה. כל יום. תחזוקה, זה מה יש.
מותחני נוסחה (להבדיל מעילית, כמו אלה של ג'ון לה-קארה ודומיו). זה כמו לבהות בטלוויזיה בסדרה מטופשת. דרך מצוינת לתת מנוחה למוח שכל הזמן טוחן מחשבות.