יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: ליאלי אלקון
נטשה שני ספרים באמצע הכתיבה, כי לא הייתה בהם נשמה; מתעצבנת כשסופרים לה את הביציות; וכשספרה יצא לאור, היא רצתה לבטל ולקבור אותו. שרית אלקון (קוקושקה) עונה לשאלון האישי
מחיר שכל אדם יכול להרשות לעצמו לקנות. לכן אני בעד ספריות. ספרות טובה צריכה להיות זמינה לכולם, מסובסדת על ידי המדינה, וניתנת בחינם או במחיר סמלי לילדים ונערים בבתי ספר.
יוצאת לריצה. בדרך כלל הרעיונות הכי טובים באים לי לראש תוך כדי תנועה. גם לקרוא ספרים טובים של אנשים אחרים עוזר.
בכל מקום שבו אין "נשמות טובות" שאוזקות אותי לקירות הבית, מזכירות לי ש"אין כמו הבית", ועל הדרך סופרות לי את הביציות, מזכירות לי את ערמות הכביסה, את הצורך לבשל, מעבירות ביקורת על האופן שבו אני מגדלת את הילדים, על איזו מין אישה אני ומה לא. בכל מקום שאני מצליחה לשמוע רק את עצמי – שם נמצא האי הבודד שלי.
"חדר משלך" של ווירג'יניה וולף. אם כבר הגעתי לאי בודד, נניח עם נוף של קו ראשון למים, וכמה קוקוסים ושקט, אז ארצה לחיות בו כפי שאני רואה לנכון. אתחיל מלסדר לעצמי מקום נורמלי, משלי. ומדי פעם אחזור לספר הזה, כדי להזכיר לעצמי מה שלא כדאי לי לשכוח, גם אם נניח יחלצו אותי מהאי הזה.
שניים. בין פרסום הרומן הראשון שלי לשני ("קוקושקה") עברו 24 שנים. באמצע: 2 ספרים גנוזים. מחורבנים ביותר. רציתי לכתוב ספרים "חשובים" ומרוב החשיבות ההו-הו כה גדולה שרציתי לתת להם לא היתה בהם נשמה. שעמם אותי לכתוב אותם והם ננטשו.
לא יכולה לכתוב ברציפות למעלה משלוש שעות. צריכה הפסקה.
טוב, התפרצתם לדלת פתוחה. אני חובבת ריצה בים. בכל מזג אוויר. קילומטרים על גבי קילומטרים יום יום. מטעמי מנחוס לא אציין כמה בדיוק, אבל מתאמנת 6 ימים בשבוע. השכנים שלי קוראים לי "הזו שרצה."
הבטחה עם שחר / רומן גארי.
? קרדיולוגית. מילדות רציתי להיות רופאה שמרפאת את לב האנשים.
חרדה. ביום שלקחתי מבית הדפוס את עותק השמש של "קוקושקה" דחפתי אותו לאיזה מדף שלא יעמוד לי מול העיניים, הצהרתי על שביתה פראית: ביטלתי את כ-ל מה לאותו היום וזחלתי למיטה. ובמצב הזה טיפה'לה ריחמתי על הספר שלי, על העותק הראשון והמסכן שלי, שבשעה הראשונה שהוא נולד ויצא לעולם, התחשק לי לעשות לו UNDO, ולקבור אותו.
ספרי אימה מפחידים באמת, נגיד בסגנון "מגרש השדים" של וויליאם פיטר בלאטי. אם כי ייתכן שהמציאות מפחידה מספיק. וגם: ספרי הרפתקאות למבוגרים. והכוונה לא לספרי ריגול או מתח.
הסופרים שאני הכי אוהבת כבר לא איתנו. בעיניי הגדול מכולם הוא גוגול. כולם יצאו תחת אדרתו.
יאנוש קורצא'ק. הוא התגלמות הרוח האנושית במיטבה. הביטוי לאהבה ולהקרבה. היכולת שלו לראות ילדים כבני אדם ולא רק כאובייקטים לאילוף, להקשיב להם במקום לשאוף לביית אותם, כל אלו הנחו את האופן שבו גידלתי את ילדי. עם אדם כמותו, שבחר להקריב את חייו כשיכול היה להציל את עצמו, כשלא עזב את ידם "של ילדיו" לרגע, כשברגעים האחרונים שאולי אין בהם דבר מלבד אימה, הוא מצא כוח לחבק, זה האדם שהייתי רוצה לפגוש.
הדמויות המעניינות ביותר אלה שפגומים ומשובשים להפליא. זה מה שעושה אותם מעניינים, לא? אבל מה שמעניין בספרים לא טוב לחיים. ומאלה אני מתרחקת. יש כמובן את הגיבורים הגדולים מהחיים, העשויים ללא חת: הרקולסים, המהלכים בשדות למיניהם, שכל נים ונים בגופם ובנפשם זועק גבורה או שלמות, בקיצור גברים שלקוחים מטייפ קאסט של הרומן הרומנטי, אבל הם משעממים אותי. ואנחנו לא מדברים פה על סטוץ - רומן צריך שיהיה לו איזה עומק. אז אני חוזרת לפנטזיית הנעורים שלי: תערובת בלתי אפשרית של איש רוח אינטליגנטי וצלם נשיונל ג'יאוגרפיק, שרוח הרפתקאות ואהבת טבע נושבת ממנו (אבל לו שום דבר נגד סבון ודיאודורנט). איכשהו הדמות הזאת מקבלת את הצורה של קלינט איסטווד ב"גשרים של מחוז מדיסון", אבל קצת יותר צעיר.
ברור. אני אוהבת הרפתקאות.
לא. לא הייתי שורדת שעה, ולא בגלל תנאי השטח. מקומות עם "דינמיקה קבוצתית", כזאת או אחרת, הם לא בשבילי.
אני כותבת בחדר הכביסה. בשולחן שסידרתי לעצמי, עם מדפים וספרים שאני אוהבת. בין קיפולי כביסות, הכנסת והוצאת כלים למדיח ובישולים. הכתיבה אצלי היא באמצע החיים עצמם. בדרך כלל בבוקר, כשהבית ריק. לפעמים במקביל לסחיטה של מכונת הכביסה. הרעש לא מפריע לי.
הולך ביחד. המקום הליבידיאני מניע כתיבה טובה וסקס טוב. לא תמיד בסדר הזה.
ארוחה טובה.
אצטרך להמשיך לעבוד עד גיל מאה. בשתי עבודות.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
