יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: צילום מאלבום פרטי
הפסיק לכתוב מותחן אחרי שמונה פרקים; מתייחס לכתיבה כאל קרב איגרוף; וחושב שמי שממש נהנה ממלאכת הכתיבה הוא סוטה. רם גלבוע (הרצברג) עונה לשאלון האישי
"שדה הבצל" של ג'וזף וומבואו, שמתאר פשע שכלל רצח של שוטר בלוס אנג'לס בשנות הששים. אי אפשר לכתוב יותר ממצה אך מעניין עד תום, ואנושי, מזה.
12 שעות בקלות, עד הבוקר, בימים בהם הייתי מגיש באופן קבוע כתבות מגזין של 6,000 מילה. והכי הייתי אוהב לקום אחר כך בצהריים ולהתקשר לעורך ולשמוע שבסוף הוחלט לדחות את הכתבה.
תלוי אם אני גם אצטרך לעבוד בזה אחר כך. אם לא, כנראה היסטוריה או ארכיאולוגיה, אולי פסיכיאטריה – לא שמישהו מוסמך יקבל אותי לרפואה.
יצא לי ספר חדש אחד בלבד, ואני נע בין אופוריה לדכדוך. אבל זה סטנדרטי, לאו דווקא קשור לספר.
שירים על יופיו של רם גלבוע.
בכסף שלי, סטיבן קינג.
ברוס ספרינגסטין. האם זאת השורה הגדולה שנכתבה אי פעם בשיר רוק: האם חלום הוא שקר, אם הוא איננו מתגשם, או האם הוא משהו גרוע יותר?
בהנחה שאי אפשר להשפיע אלא רק להתבונן – אז המאה השביעית לפני הספירה, ירושלים, חצר המלך יאשיהו, עם חלקיהו הכהן ושפן הסופר שמאתרים במקרה את ספר התורה. בואו נבין את הסיטואציה הזאת אחת ולתמיד.
אני מתאמן 400 שנה בג'יו-ג'יטסו ובהיאבקות ולפעמים ב-MMA ובאיגרוף. שאלתם. ג'ון אירווינג אמר: "לכתוב זה קשה, ולמדתי לעבוד קשה בהיאבקות, לא בשיעורי ספרות. אני חש שהיאבקות העניקה לי את המשמעת הנדרשת בשביל לכתוב".
לא, אני לא מוכן לקבל תשלום והכרה נוספים על עבודה שכבר עשיתי. ברור שכן.
בלילה. יש שקט בלילה שנותן לקול שלך להישמע חד וברור. מיקום לא באמת משנה לי, רק שאני אהיה בו לבד.
מישהו אי פעם ענה כתיבה? באמת? מי?
ארוחה טובה. אנשים שנהנים מהכתיבה עצמה הם סוטים בעיניי. רגע אחרי כתיבה, בטח. כשמחמיאים לך על הכתיבה, בוודאי. אבל מהכתיבה עצמה?
אתפלא. אם מישהו מהדור הזה של האינסטגרם וה-AI יצא סופר אני אתפלא. אבל עכשיו כשאני חושב על זה, סופרים יהיו כנראה בכל דור. השאלה היא אם יהיו קוראים. ועכשיו כשאני חושב על זה, הילדים שלי קוראים. זה טוב, זה דבר שאני מרגיש שהצלחנו בו.
אני לא נתקע בכתיבה. לא בגלל שאני טוב במיוחד, אלא בגלל שאני מתייחס לזה כמו עבודה, בדרך כלל. וכמו קרב איגרוף לפעמים. אני יכול להיות רומנטיקן אבל אני לא נותן לרומנטיקה להיכנס לי לראש בנושא הזה ולא מתפתה לדיבורים על מוזות ועל מחסומים. חמש מאות מילה ביום, בכל יום בו אני כותב, לפני שאני יכול לעצור. ואם זה לא עובד, אז במילותיו של בוקובסקי: "תכה בדבר הזה/ תכה בו חזק/ עשה זאת לקרב במשקל כבד/ לשור כשהוא מסתער".
ספרות קנונית של המאה התשע עשרה – הם היו כותבים אז מאות אלפי מלים, אז אחד כזה היה מחזיק לי הרבה זמן. "הרוזן ממונטה כריסטו" הוא איזה 1,500 עמודים, זה לבד מעביר חודשיים.
עמוד ראשון, לפחות חמישה. כנראה יותר. הכי רחוק הגעתי עם ספר מתח שהבאתי עד הפרק השמיני או התשיעי. חשבתי שאני לוקח ממנו הפסקה אבל בהדרגה התברר שהפסקתי. הפסקתי כי התעייפתי מהתחקיר. אבל למדתי מזה לא מעט, על הפסקות, ומינונים.
מעדיף לנסות לשרוד באמת באיזה ג'ונגל.
אני לא קורא ספרים שמבזבזים לי את הזמן. אין לי זמן לזה. בטיסות אני אולי אקרא ג'ק ריצ'ר, אבל זה לא בדיוק לבזבז זמן, זה יותר להעביר אותו, ויש הרבה מה ללמוד מהמיומנות של לי צ'יילד. או אלמור לאונרד – זאת קריאה כיפית אבל גם שיעור אומן בדיאלוגים. מה שזה לא, אם זה כתוב היטב זה לא בזבוז זמן.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה