יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יח"צ
האי הבודד שלו נמצא בבית; כשהוא תקוע בכתיבה הוא לא מאשים את עצמו (ויוצא להליכה); והוא טוען שהוא כבר מבוגר מכדי לדבר על סקס. עופר ספיר ("תמיד עוד פעם אחת") עונה לשאלון האישי
התחלתי, מאוד בהיסוס, לכתוב סיפורי מטופלים דמיוניים, והפסקתי מהר מאוד. הרגשתי שמשהו מהחיות שלי מתייבש כאשר אני כותב "כמטפל" על "מטופלים". הבנתי שאין טעם שאכתוב על עצמי בעקיפין, כאשר אני יכול לכתוב על עצמי באופן ישיר.
יש לי כבר מקצוע נפלא, שלמזלי אפילו נותן לי פרנסה, כי הייתי שמח לעשות אותו דבר בדיוק גם בלי כסף – אני פסיכולוג. אני מטפל ועוסק בהוראת תחום הטיפול הדינמי ולא הייתי רוצה לעשות שום דבר אחר. אם נדבר בתחום הפנטזיה, הייתי רוצה ללמוד ריקוד, ואולי אפילו להופיע בתור רקדן הליווי של דנה אינטרנשיונל בקדם אירוויזיון. זה החלום (הלא ממומש) שלי. אסתפק גם בלרקוד במחזמר המבוסס על ספרי.
חרדה.
אני אשנה את השאלה לסופר שאני מאוד אוהב ומעריך: דוד גרוסמן. זה כמעט לא ייאמן שחי איתנו אדם כל כך מוכשר שכותב באופנים האלה. והוא גם מנסה לעזור לנו בחיים עצמם. הוא חבר.
מגי נלסון, הסופרת שכתבה את 'הארגונאוטים'. ספר מרתק, חדשני באופן כתיבתו, המשלב כתיבה אישית חשופה עם הגות תיאורטית יוצאת דופן בייחודיות שלה. הייתי מאוד רוצה לדבר איתה על האופן בו היא חושבת על המושגים בהם היא משתמשת בספרה.
חד משמעית איפשהו בשנות ה-80-90 בארץ. ברור שבארץ. אני לא רוצה ללכת לשום מקום אחר. הזמן שעדיין היה אפשר לחלום שאין משבר אקלימי, שהדמוקרטיות מחזיקות, שדנה מנצחת בארווויזיון. שהקהילה הלהטב"קית רק מתחזקת. בימים שדיברו על 'קץ ההיסטוריה' במובן הכי טוב. חלומות כאלה.
מה זה זורם, רץ. ואם אפשר לקבל תפקיד ככה של דוד שמנמנם בכורסא במחזמר אני בפנים. אני אהיה ההפוגה הקומית במחזמר. לחילופין, אני גם יכול לרקוד.
לא. שום מילה בהצעה לא מדברת אלי. לא הישרדות. לא vip.
כאשר בן הזוג שלי ובני היו בחו"ל, אז היו יומיים-שלושה שכתבתי בכל יום מספר שעות. בגדול אני לא אוהב לעבוד באופן רצוף הרבה שעות. אני מעדיף לעשות הפסקות, ולעשות דברים שונים במהלך היום. ובכלל, אני מעדיף שהכתיבה תהיה חלק מחיי באופן רציף ושגרתי, ולא אירוע דרמטי ואינטנסיבי. לכן, אני פחות מתחבר לרטריטים של כתיבה.
הכי טוב בבית קפה, כאשר יש לי שעתיים-שלוש פנויות. זמן ארוך מספיק כדי להיכנס לעבודה, ולא ארוך מדי מכדי להיבהל. בתנאים אלה אני נהנה מהמרחב השקט והפרטי אך ללא בידוד, ומרעשי הרקע הנעימים והמרגיעים של קולות אנושיים ושל אנשים שנמצאים סביבי.
בוודאי כתיבה. אני לא בן אדם של ארוחות טובות, ובכלל לא של הסיומת "טובה".
מתעלף מאושר. אם הילד שלי יעסוק במשהו שייפתח לו מרחבים של יצירה וחשיבה, של אפשרות לביטוי, אולי גם של היכרות עם אנשים מעניינים ופתוחים (אני מקווה, אני לא בטוח, כי אני לא מגיע מהמילייה החברתי הזה) לא יהיה מאושר ממני.
או, אין לי מושג. הייתי שמח אם הספר שלי יימכר במחיר נמוך כדי שזה יקל על אנשים לקנות אותו ולקרוא.
כשאני תקוע בכתיבה הכי טוב שזה שאנסה לא להאשים את עצמי ולא להילחץ (וזה קשה). לעיתים אצליח לצאת להליכה, זה עוזר להרבה דברים.
זוהי בקשה נעימה מכיוון שיש כה הרבה ספרים נפלאים. אבחר בספר ייחודי שלא אני כתבתי (אך אני יכול לחלום שהייתי כותב אותו): עד יום הימים (שרית סרדס-טרוטינו, הוצאת שתיים, עורכת: מירי רוזובסקי). בספר מתארת המחברת, בגוף ראשון, יחסים ממושכים ואינטימים שהיו לה כנערה/ ילדה צעירה עם מורה שלה בבית ספרה. המורכבות של יחסים מסוג זה מוכרת לקוראים, אני מניח. מה שייחודי בספר, מבחינתי, זו ההתעקשות של המחברת לשמור על יחסים אלה מכל משמר, לשמור גם על מה שהיא יודעת שלא היה בהם מבחינת הפרטנר המבוגר (והיא גם בודקת זאת בפועל), אך היה בהם מבחינתה. המחברת נלחמת כאן על קולה הפנימי, הפסיכולוגי, המשפחתי-חברתי, וגם הספרותי (המאבק ניכר אפילו בתוך הטקסט עצמו, שמעניין לקרוא אותו על קולותיו השונים). היא למעשה יוצאת כנגד קלישאות חזקות מאוד המנסות לעזור לה 'להשתקם', 'להבריא', אפילו כנגד רצונה. הטקסט כולו הוא דה-קונסטרוקציה של המוסכמה החברתית והפסיכולוגית לטיפול במצבים אלה, תוך שהוא מתאר מאבק על אמת אישית – על האפשרות לבחור גם במצבים קשים. זהו גם אתגר קשה מאוד לאנשי טיפול שלעיתים נקרא 'אתיקה'. הבחירה האישית, אפילו בהקשר של יחסים פוגעים, היא אתגר עצום ומורכב לסביבתו של הנפגע.ת, וישנו חשש לפגיעה נוספת באמון, הפעם מצד הסביבה המשפחתית/ טיפולית. הספר כולו סובב סביב מורכבות זאת, ובאופן דיאלקטי מפנה זרקור גם, ואולי בעיקר, אל הפגיעה השנייה, הסמויה.
האי הבודד הזה נמצא בדיוק היכן שאני גר, במרכז תל אביב, בביתי שלי. ובו גרים איתי בן זוגי ובני, ואל חדר העבודה שלי מגיעים אנשים המעוניינים לשוחח איתי ולפגוש בי (כפסיכולוג-מטפל). באי הבודד הזה בתי קפה, ים, ועיר מישורית עם בתים נמוכים (לרוב). לשמחתי ולצערי אני גר באי הבודד שאני חולם עליו. לשמחתי – זה ברור, כי איני חולם על מקומות אחרים, וטוב לי מאוד בביתי. לצערי – כי במידה רבה אני אכן חש באי בודד.
בחרתי בספר ילדים, במובן הרחב של המילה – 'נוצה סגולה' של חנוך פיבן. ספר שכולו משחק, ובסופו הסופר מעניק לנו מתנה ממשית וקסומה ומלאת תקווה ונדיבות, הישר מתוך דפי הספר אל ליבנו. לתחושתי האקט הזה מתייחס אל ומסמל את המעבר הקיים תמיד בין קריאה פנימית למציאות.
אוי ואבוי. את הסיומת "טובה" כבר פסלתי, ואני כבר מבוגר מכדי לדבר על סקס.
או, שאלה מהחיים. הליכות בפועל. שחיה וחדר כושר תמיד בתכנון.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה