יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יח"צ
רוב הזמן היא תקועה בכתיבה; אם בתה תהיה סופרת, היא תהיה עצובה; וכשהיא כותבת, היא שומעת רדיו באוזן אחת. ניצה להט ("עתלית. סוף") עונה לשאלון האישי
4-5.
אילו הייתי מתחילה מחדש לא הייתי משנה את הבחירה של פעם. הייתי מתמחה באימונולוגיה ובווירולוגיה, שני תחומי מחקר מרתקים שבהם מנסים מדענים מכל העולם להבין את מערכות ההתקפה וההגנה המושלמות שלנו ושל הווירוסים כשהן נלחמות אחת בשנייה לחיים ולמוות, שלעולם אינן נחות, שכל הזמן לומדות ומשתנות ומתפתחות. אולי יום אחד אכתוב סיפור על המלחמה הזו מנקודת מבטו של ווירוס.
בחרדה גדולה מאי התקבלות, מהתעלמות, ומצד שני חרדה מחשיפה, מהצורך בפרסום עצמי.
הייתי רוצה לקרוא על כתות, מנקודת מבטו של חבר כת שלא פרש. למשל, אחד מחסידי ברלנד שמתכנן לחדור לקבר יוסף בשכם. קרה לאחרונה ואני לא מבינה איך הגיע לשם, מה צורת החיים שלו, מה היחסים שלו עם חברים, עם אשתו, עם הילדים שלו.
עניין של טעם, ואני לא יודעת לדרג, לא מאמינה בדירוגים, וגם אין לי גישה לחלק גדול מהסופרים בעולם. יש סופרים שהערצתי את ספריהם ואינני זוכרת את שמם כרגע. כרגע אני מתכננת לקרוא שוב שלושה ספרים שכתבה אולגה טוקרצ'וק ומחכים לי בספרייה שלי, וסיפורים של קלייר קיגן (שמתי לב שעד עכשיו הזכרתי סופרים גברים, אז יש גם נשים), ועוד סופר גבר שאני רוצה לחזור אליו: ג'ונתן פראנזן.
ולדימיר פוטין
לשנה שבה סיימתי את הדוקטורט, עם שלושה ילדים בריאים ויפים, כשתכננתי את הנובל שלי והכל היה פתוח.
עשרות דמויות. כמעט בכל רומן טוב בעיני שבמרכזו גבר, שאיננו רוצח או מוגבל או מיזוגן, יש לי רומן אתו. החל מגילברט ולורי מנשים קטנות והגברים הסובלים בספרי איין ראנד בילדות הקדומה, דרך ג'יי גטסבי של פיצג'רלד ועד לגיבור הספר 'שעות' שקראתי עכשיו.
מבחינתי כן, אבל לא יקרה.
כשאני תקועה, מה שקורה רוב הזמן, כלום לא עובד לי, תמיד אני מרגישה שדי, זה נגמר, ואז אני מפסיקה לכתוב, עצבנית ומיואשת, קוראת וקוראת עוד, עד שפתאום עובד לי.
בבוקר, ליד השולחן שלי, בכיסא המסוים, מול המחשב הנייח, הטלפון על השתק אבל הרדיו מחוץ לחדר מדבר, אני שומעת באוזן אחת ואיכשהו המילים והמחשבות מתערבבות לקטע סיפורי.
שניהם גורמים תחושת התעלות, והסכום שלהם גדול משניים, לכן שניהם.
כתיבה, ברור.
לשתי הבנות הבוגרות שלי אין נטייה ספרותית/משוררית, וכנראה גם לנכדים אין. אם יקרה בכל זאת, אהיה עצובה מאד ואנסה להשפיע עליו שיכתוב כתחביב, אם בכלל.
ארבעים שקל עבור ספר, לא אלבום ולא סאגה ענקית, עם כריכה רכה.
צועדת, פילאטיס, לא יותר מדי.
במקום קר ומעונן, בבית אבן עם חימום מתחת לרצפה ומבט לנוף ירוק עם ארבע עונות מובחנות ושלכת, בקיץ מקסימום עשרים מעלות צלסיוס, שלג בחורף. נניח אי ליד סקוטלנד.
סיימתי רק שני ספרים שיצאו לאור – "הכלב הזה הוא איש עצוב" (פרדס), ו"עתלית. סוף." (אפיק), אז כל היתר באמצע, ברור לי שרוב מה שנמצא בתהליכי כתיבה לא יעבור אפילו את מסננת הביקורת שלי ולא יצא לאור.
2666 של בולניו קפץ ראשון, 'קלאס' של קורטאסר קפץ אחריו, כמה ספרים של קרפנטייר, ספרים של קורמאק מקארתי; אתמול סיימתי את 'שעות' של איאן מקיואן שכול מה שכתב אהוב עלי ובעברית ספרים של קניוק, קנז, הספר הראשון של יניב איצקוביץ', הספרים של ישי שריד, ועוד ועוד. לצערי, מגיל עשרים ועד לשנים האחרונות קראתי רק מאמרים, והנאה ממש יש לי רק כשאני קוראת עברית, לכן המבחר שלי מוגבל.
אין מצב.
ספרי בלש וריגול טובים.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה