כשהיא נתקעת בכתיבה, היא פשוט מפסיקה לכתוב; היא כותבת לעצמה פתקים עם רעיונות באמצע הלילה; ותמיד כשיוצא לה ספר חדש, היא נשבעת שהוא יהיה האחרון. עמלה עינת ("קולות מחוץ לסורגים") עונה לשאלון האישי
הספר הכי טוב שכמובן לא אני כתבתי, הוא לטעמי, התנ"ך, וזאת, בכל הסוגות הספרותיות האפשריות המצויות בו – פרוזה, שירה, ועיון, קרי – פילוסופיה והיסטוריה. בהתייחסות ספציפית לפרוזה, אין לו מתחרה, לטעמי, בעיצוב דמויותיהם של הגיבורים המתוארים, ובוודאי שלא בעוצמה הדרמטית המתבטאת על-ידי הכותב במינימליזם לשוני שאינו ניתן לתחרות.
זכורים לי שני ספרים שהפסקתי באמצע את כתיבתם והתחלתי אותה שוב בדרך אחרת לחלוטין. הראשון "שיטת חנהל'ה" שאמור היה להיות רומן למבוגרים, שנקטע ונכתב מחדש כסיפור על בסיס דידקטי לבני הנעורים. השני - רומן שעסק בדמותו של אבא קובנר, שתיכננתי בעיצוב של משפט דיבה, ומאחר שנתקלתי בהרבה מכשולים שנבעו מחוסר כל ידע משפטי, בניתי אותו מחדש כסיפור רומנטי זורם, שונה לחלוטין מכוונתי הראשונית.
לאי בודד אקח אתי ספר מספריו של אהרון אפלפלד הנערץ עליי בשל צלילות ועומק יכולת ההבעה שלו, נגיעתו הייחודית באירועי נפש והימנעותו מפתוס מיותר גם כשהוא עוסק במבעים טראגיים קיצוניים.
האי הבודד מבחינתי נמצא אי שם ביוון. אני אוהבת את הנוף, את המוסיקה, את האוכל, ואת האנשים.
כשאני נתקעת בכתיבה, אני מפסיקה לכתוב, בידיעה ברורה שהזרימה תחזור באיזושהי שעת לילה פתאומית או תוך כדי עיסוק מקרי כלשהו שאינו קשור אליה כלל.
מחיר ספר תלוי כמובן בגודלו ובעיצובו. ספר פרוזה, ראוי לדעתי שיימכר בגבולות של 50 עד 60 שקלים, על מנת שיוותר סכום כלשהו גם לכותב.
אם הילד שלי היה יוצא סופר ואם היה שמח בכך, הייתי מרוצה גם אני, שכן המטרה החשובה לגבי ילדים ועיסוקיהם חייבת להיות, לדעתי, השגת סיפוק בחייהם.
הסיפוק האישי שלי בכתיבה גדול ומשמעותי הרבה יותר מאכילה. הוא דומה לה רק בהיותו, כמוה, חלק חיוני בחיי.
לגבי כתיבה וסקס, שניהם מפרים איכשהו האחד את רעהו.
אני כותבת ברוב המקרים בשעות לפני הצהריים בישיבה מרוכזת מאוד ליד המחשב. בשאר שעות היום ולעתים גם בלילה, אני נזעקת לא פעם לכתיבת פתקי רעיונות לצורך תזכורת.
אין לי שום דחף או סקרנות לגבי תוכנית ההישרדות. מעולם לא נמשכתי לתחרויות בכלל, ולתחרות על בסיס הישגים פיזיים, בפרט. האג'נדה שלי היא הישרדות נפשית, ולזה עוזרת לי הכתיבה.
בהחלט אזרום עם מיוזיקל על בסיס ספריי, כפי שזרמתי עם הצגות תיאטרון שעובדו על-פי כמה מהם. ה"תרגום" ממדיה למדיה לא קל אבל מרתק.
הייתי מנהלת רומן עם פלטי בן ליש, אחד מגיבוריו של דוד המלך שנאלץ לוותר על אשתו האהובה, מיכל, לטובת פוליטיקת השלטון, ושהכתוב מספר עליו שבאירוע ההפרדה שלה ממנו "הלך ובכה אחריה עד בחורים", כלומר לאורך עשרות קילומטרים מביתם שבגבעה. הוא לא התווכח, לא התחנן על אהבתם, לא אמר מילה, רק הלך אחריה ובכה עד שאבנר, שר הצבא של השליט, גירש אותו לביתו. איזה עולם רגשי עמוק ומאופק טמון היה בליבו של האיש הזה.
במכונת הזמן האישית שלי הייתי חוזרת עשור אחורנית, לתקופה שקדמה לפטירת אמי, כדי לנסות, לפחות בימיה האחרונים, לשחזר כמה מהרגעים האבודים בחיי לצידה.
הייתי רוצה לפגוש את הסופר והעיתונאי סייד קשוע. ספריו, כתיבתו העיתונאית, ובעיקר ספרו "עקוב אחרי שינויים", נגעו מאוד ללבי, הן בדרך כתיבתו האוטנטית, הרגישה והצנועה, והן במבנה העלילה המורכב והמרתק. מסקרן אותי מאוד להכיר ולשמוע את האיש מקרוב.
אין לי מושג מי הסופר הגדול בעולם כיום. קשה לבחור. בארץ, בין הסופרים החיים, הייתי בוחרת בדוד גרוסמן.
כשיוצא ספר חדש שלי, אני בהחלט בחרדה, שמא אמצא משהו ראוי לשינוי שלא אוכל שוב לבצע. בנוסף, קיים בי כמובן חשש מתגובות הקוראים. איך שלא יהיה, בכל פעם אני נשבעת מחדש ש"זה יהיה ספרי האחרון", ולא עומדת בשבועתי.
עכשיו, בשל גילי המתקדם, לא אתחיל שוב ללמוד מקצוע חדש, אבל בגלגול הבא נראה לי שאפנה לרפואה.
פרק הזמן הממושך ביותר שהקדשתי לכתיבה רצופה היה לילה שלם.
ברקע של כל אחד מספריי, ולו גם ספר ילדים המבוסס על בידיון מוחלט, נמצאים גם קטעים של ידע ריאלי – היסטוריה, גאוגרפיה, לעתים אפילו רסיסי מדעים. לצורך זה אני נזקקת לקריאה רבה שלא פעם איננה מעניינת אותי כשלעצמה, אלא כתנאי להכרות והבנה עם נושא הכתיבה הקונקרטי שלי, כך שאין לי ברירה ואני מקדישה לזה זמן.