יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: מור ברנשטיין
הוא קורא ספרים אפילו בין הסטים במכון הכושר, לא מחזיק סמארטפון, טוחן ג'אנק פוד במהלך הכתיבה ומסרב להצעות מפתות מתוכניות ריאליטי. ירמי פינקוס ("רווקים ואלמנות") עונה לשאלון האישי
הדודן פונס של בלזק. חדשות טובות - אני הולך לכתוב אותו מחדש בקרוב.
זה עוד לא קרה לי בינתיים, למזלי, אף שכתבתי כמה תסריטים לקומיקס שבסופו של דבר זנחתי ולא ציירתי.
׳מלחמה ושלום׳ של טולסטוי. ראשית – זה רומן טוטאלי שמדבר באמת על הכול ושאפשר לקרוא אותו שוב ושוב. שנית - 1,500 עמודים הם יתרון, למקרה שאיאלץ לחכות לחילוץ הרבה זמן.
כנראה בים האדריאטי, איפשהו בין קורפו לוונציה. כנראה יש שם גבעה (לא קשה מדי לטיפוס) עם עצי אורן גדולים, שממנה נשקף מפרצון רדוד. כנראה שיש שם מסעדת דגים לא רעה, עם שולחן אחד, בהנהלת טבח אילם שחוזר כל ערב בסירה אל היבשה.
לשוטט ברחובות, לעלות על אוטובוס ולנסוע, לרדת לסיבוב עם הכלב (כשעדיין היה לי כלב), ובקיצור - לצאת אל העולם. בדרך כלל, עד שנגמר השיטוט הבעיה כבר נפתרת. במקרה שהבעיה נקודתית, למשל סצנה שלא מסתדרת, אני פשוט קובע קפה עם רותו מודן ואנחנו מדברים על הסצנה, אבל זו כבר פריבילגיה פרטית. אלכוהול, אגב, אף פעם לא עזר לי במקרים כאלה. עדיף לשמור אותו לשלב שבו מסגרת הסיפור כבר ידועה ורוצים לעזור למחשבות לרקד בתוכה.
60 שקל.
מסדר לו עורך טוב.
כתיבה. מסעדות משובחות מביכות אותי ואני בדרך כלל מרגיש כל כך אשם - בגלל שטעיתי בבחירת היין, בגלל לא הגשמתי את הציפיות של המלצר, בגלל שאף אחד מקרובי משפחתי בדורות הקודמים לא היה מעלה על דעתו לבזבז כל כך הרבה כסף על חתיכת קישקע - עד שכל ההנאה נהרסת.
כתיבה, כי רוב הסיכויים שהתענוג יתמשך לאורך זמן רב יותר.
בשעות הבוקר, בבית קפה, עדיף בעיר שאינני דובר את שפתה. הנוכחות האנושית סביבי עוזרת לי להפיח חיים בטקסט, אבל מכיוון שאני אוהב לצותת לשיחות, רצוי שלא אבין דבר, כי זה מפריע לי להתרכז.
רק לא ריאליטי. הוצע לי לפני כשנה להשתתף באחת התכניות האלה, אבל אני חושש שלא בגלל מידותיי הטובות פנו אלי, אלא בגלל כמה חסרונות נלעגים שלי.
כן, בתנאי שאת המוזיקה יכתוב סטיבן זונדהיים ואת התמלוגים יחשבו במטבע זר. עוד לא נולד הסופר שלא חלם על הצלחה בתיאטרון.
אולי לראשון בינואר, שנת 1900. נדמה לי שהתאריך הזה - על מפתן המודרניזם ועדיין רחוק דיו משתי מלחמות עולם איומות, שאיש לא היה יכול אז לדמיין לעצמו - היה טבול בתקווה, בוודאי ביחס לראשון בינואר 2000, שזכור לי בעיקר כלילה של חרדות והמתנה מטופשת לקריסת מערכות כללית.
אפשר להמיר את זה בחצי שעה עם מת אהוב?
אין לי מושג, ואני חושב שהיו מעט מאד רגעים בהיסטוריה של הספרות שבהם אפשר היה להכתיר דמות אחת שהיא-היא הסופר הכי גדול. בכל רגע נתון יש לפחות שלושה-ארבעה ענקים. ייתכן ששייקספיר היה האחרון שהיה זכאי לתואר הזה בחייו.
אופוריה שמתחלפת לאחר שבוע במצב רוח טוב ורוח נעורים כללית. לאחר חודשיים אני מתחיל להשתעמם מזה ומתחיל לחשוב על הספר הבא.
כבר רכשתי לי מקצוע שאני מאד מרוצה ממנו – מאייר. אם ללמוד עכשיו משהו חדש, ייתכן שהייתי הולך על אריגת שטיחים או על שיעורים ברוסית.
חמש או שש שעות. הכתיבה מעייפת ומרעיבה אותי, אני זולל תוך כדי כתיבה בלי הפסקה כל מה שבנמצא ואחרי חמש שעות מוצא את עצמי מותש וסובל מבחילה, תוצאת התערובת של בוטנים, בייגעלעך, וויסקי, שוקולד ורצועות גזר.
פעמיים בשבוע מכון כושר. כדי להתגבר על השעמום שהעיסוק הזה מטיל עלי, אני מביא אתי ספר וקורא. אימנתי את עצמי לקרוא רומנים שלמים בפסקאות, ואפילו את האחים קרמאזוב הצלחתי לקרוא בהפסקות שבין הסטים.
אין ספרים כאלה. אין שום סיבה שבעולם לסבול מספר, ואני לא מתקרב לספרים תפלים. אם נפלתי על ספר גרוע אני משליך אותו בתור נקמה לפח המיחזור.
אי אפשר סלפי מפני שאין לי סמארטפון. אני מקפיד לקנות את המילה האחרונה בדגמי הפלאפון של העשור הקודם, כדי לא להתפתות למצלמה הסלולרית ולזמינות הדיגיטלית. לא מזמן הגשמתי חלום וקניתי לי טלפון נייד מהדגם ההוא שנפתח ונסגר כמו צדפה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
