היא לא יכלה להתרחק מישראל, התגעגעה לעידן התמימות שלפני מלחמת ששת הימים, שאבה השראה מיצירות אמנות וגנזה לא פחות משישה ספרים שהחלה לכתוב. רגע לפני שהלכה מאיתנו, הספיקה נאוה סמל ז"ל ("פאני וגבריאל") להשיב לשאלון האישי
"הדלאי לאמה".
"מרגרט אטווד".
"אני חושבת שכותבים על הכל, אבל לא כל דבר זוכה לתשומת הלב הראויה וחבל".
"ג'יי. די סלינג'ר, מי שכתב את 'התפסן בשדה השיפון', שזכה להצלחה חסרת תקדים. ואז בשיא תהילתו פרש ונעלם מהעין הציבורית, הסתגר ולא פרסם דבר עד יום מותו בגיל 91. גם במעט שהותיר ניכרת גאוניותו".
"תערובת של שמחה, חגיגיות וחרדה גדולה. כמו לשלוח ילד לגן ביום הראשון, בגלל החשש שיתנכלו לו".
"ארכיאולוגית. אני אוהבת מאוד חפצים עתיקים".
"48 שעות ולא הרגשתי שהזמן עבר. קמתי רק לפיפי".
"למעלה מעשר שנים אני לומדת שיטה שנקראת מחשבת הגוף, התעמלות שמפעילה גוף ומוח, שפיתחה יוספה מיכאלי וכל תלמידיה הולכים אחריה כמו גורו, וגם אני".
"ספרי מתח וריגול".
"לא ממש. אני לא במיטבי ברגע זה".
"'אלה תולדות' מאת אלזה מורנטה. ספר גאוני".
"לפחות 6. זה תמיד כאב לב לגנוז ספר".
"תהילים. גם אשיר, גם אלחין, גם אקרא".
"לא רחוק מהארץ. אני לא כל כך יכולה להתרחק. ושתהיה שם מקלחת. כדי לשרוד אני צריכה פנקס, עט ומקלחת".
"מוזיקה ויצירות אומנות. כשאני נתקעת אני הולכת מיד לגלריה. "להפעיל לחץ לא עובד".
"כמו בחו״ל".
"צוחקת".
"כתיבה".
"סקס טוב".
"בלילה בחדר העבודה שלי".
"לעולם לא".
"כן".
"דארסי (של ג׳יין אוסטן). הרומנטיקן האולטימטיבי. גבר החלומות של כל הנשים בעולם".
1964, אחת השנים האחרונות לפני קץ התמימות הישראלית. עדיין היינו צנועים, שוחרי טוב, לא מנקרי עיניים, לא חמדנים. כל זה התחיל להשתנות אחרי מלחמת ששת הימים".