יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יח"צ
התחילה לכתוב את ספרה לפני 20 שנה; לא מצליחה להתקדם בפילאטיס; וכשהיא תקועה בכתיבה היא קוראת שירה. מיכל דינור וצלר (על כמה בתים) עונה לשאלון האישי
וואו, מלא. כל שנה זה ספר אחר. אזכיר רק את השניים האהובים עלי השנה, שהם ״שנים טובות״ של מאיה ערד ו״סיפורים מן הפרידה״ של שירי ארצי. שניהם כל כך חכמים ורגישים, וכתובים פשוט מעולה.
אני חושבת שחמש שעות בערך.
יש לי מקצוע – אני פסיכותרפיסטית וביבליותרפיסטית. אם הייתי חוזרת ללמוד משהו שאינו טיפול הייתי רוצה ללמוד קולנוע או משחק, שזה מן חלום סודי שיש לי מאז שאני ילדה.
זו פעם ראשונה שאני מוציאה ספר, אז כרגע נעה בין התרגשות נעימה לחוסר שקט, שלא לומר חרדה.
כרגע את הרצי הלוי או רונן בר, או שניהם.
לערב סוכות 23, שבוע לפני שהעולם שהכרנו נשבר. שיהיה לנו שבוע לנסות למנוע את התופת והכאב.
עם ורונסקי של אנה קארנינה. סבתא שלי נהגה לספר לי את הסיפור שלהם כשהייתי ילדה וחשבתי שהיא הכירה את שניהם עוד ברוסיה. היא דיברה על ורונסקי בעיניים מצועפות, כך כשבגרתי וקראתי את הספר התאהבתי בו ובאהבה שלהם בעצמי.
לגמרי זורמת.
בחיים לא, לא הייתי שורדת אפילו יום אחד. ואם הייתי משתתפת ובכל זאת שורדת, הילדים שלי היו מנתקים איתי קשר בגלל הבושות שהייתי עושה שם, ובצדק.
בבוקר בבית קפה יחסית שקט. כך כתבתי את כל הרומן כשגרתי בארצות הברית, והמשכתי ועבדתי עליו גם כאן בבתי קפה בכפר סבא והוד השרון. מצד אחד מצאתי לא מעט השראה שם מלקוחות ומלצרים ומצד שני הצלחתי להתנתק ולהיות עם הדמויות ובתוך העלילה, דבר שבשום אופן לא יכול לקרות לי בבית גם אם אני לבד.
אין לי דרך אינטליגנטית לענות על זה.
כתיבה.
גאה ומאושרת.
ב״על כמה בתים״ הגיבורה הילדה מדמיינת שכל אחד יוכל לקנות ספר במכולת, שהספרים יעמדו שם בין הלחם לתבלינים או למוצרי החלב. אז לא במחיר של לחם, אבל במחיר נוח שלא ירגיש כמו מותרות.
לקרוא. לפעמים לחזור לספר שאני קוראת, או לספר שקראתי, ובעיקר לקרוא שירים. בשירה יש את הדיוק של הרגש וזה נותן לי השראה לדמויות ולמה שאני רוצה לספר עליהן.
הוא בדיוק ביוון, הייתי בקיץ בחצי האי פיליון והתאהבתי במקום. הייתי חוזרת שוב ושוב. אבל לא צריך את הבודד, מעדיפה שיהיו שם אנשים.
את ״טסקה״ של אילנה רודשבסקי, זוכה פרס ספיר לספרי ביכורים, שבדיוק התחלתי לקרוא. אקח גם את הספר החדש של אלכס מיכאלידס, רוחות הזעם, כי אני מאוד אוהבת ספרי מתח.
את ״על כמה בתים״ כתבתי לפני כעשרים שנה, והיו עוד כמה סיפורים צדדים של הדמויות שעזבתי באמצע. הפסקתי לכתוב לעשר שנים, וכשחזרתי אליו חזרתי גם אל הסיפורים הצדדיים שמצאו את מקומם בספר.
פילאטיס פעם בשבוע, ובאמת, כמעט ואין גרועה ממני. בשבוע שעבר המדריכה אמרה לי שממש השתפרתי, לא היה לי נעים להגיד לה שאני כבר חמש שנים שם ועדיין בקבוצת המתחילים, ולא רואה תזוזה לשום מקום.
ספרים הם אף פעם לא בזבוז זמן. עם זאת, לצערי, אין לי סבלנות לספרים שלא נוגעים בי כבר בהתחלה, וייתכן שאני גם מפספסת. לא מזמן דווקא התעקשתי לסיים ספר שחשבתי שאולי מתישהוא ארגיש אחרת ואמצא בו עניין מיוחד, וכשסיימתי ולא מצאתי הבנתי שאי אפשר בכוח, אבל שוב, לא חשבתי על הזמן שהתבזבז.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה