נמצא בהייד פארק וחולם על סנטרל פארק, נאבק בדיסלקציה ושואף לחזור דווקא לגטו ורשה. אודי מרון ('סע הביתה ינקי') משיב לשאלון האישי
'סיפור על אהבה וחושך' – עמוס עוז כתב "עבורי" את הפרק על העיירה האוקראינית רובנו – בה נולדו גם אימו, גם אבי.
יש לי ספרים בראש שעדיין לא כתבתי, אבל לא כאלה שהתחלתי.
אקח לפטופ ואכתוב – בהיותי דיסלקטי, קל לי ומספק אותי יותר לכתוב מאשר לקרוא.
האי הבודד המטאפורי שלי נמצא בסנטרל פארק, ניו יורק. ניו יורק היא אי כשלעצמה, אי זוהר של קצב, אנרגיה ואיכות תרבותית.
שינה טובה – עובד, ריחוק וחזרה – עובד, שתיית וויסקי – לא עובד.
כמה שפחות – וגם סובסידיה למיטיבי קריאה.
אהיה אבא של סופר.
כתיבה היא ארוחה טובה – אחרי סיום של כתיבה פיסקה טובה מרגישים כמו אחרי סטייק טוב, רק בלי צרבת וכאב בטן.
מתוך 'סע הביתה ינקי', פרק 37, עמוד 82: "הדלקתי את המחשב והתחלתי לכתוב כאחוז דיבוק, ללא הפסקה, כותב וכותב כמו היתה הצלתו של המטוס תלויה בכתיבתי. פרויד טען שברגעי פחד מתגבר היצר המיני. החרדה מהטיסה גרמה לי צורך עז לכתוב, לכתיבה ולמין יש אולי מן המשותף".
חד משמעית – 4 בבוקר, במלון, בעיר זרה.
כבר עשיתי, אבל בפחות כסף.
בכבוד – רק שלא יבקשו ממני לשיר.
1941 – גטו ורשה. הרבה ממה שקרה וקורה למדינת ישראל בכלל ולי אישית בפרט, התחיל שם.
וודי אלן – מצחיק, מקורי, כנה – הכי יהודי שיש.
עבורי, עמוס עוז – הווירטואוזיות שלו בשימוש בשפה העברית בלתי נתפסת.
כמה קשה לגברים עם עצמם.
כשיוצא ספר (וברור לי שלשנות אותו אני יכול כבר רק עם טיפקס), אני הופך מכותב לקורא ומגלה בספר דברים חדשים, שלא הייתי מודע להם ככותב.
צרפתית – לא סולח לעצמי שלא למדתי צרפתית מאמי – שפה שנשמעת לי כמו שירה.
כבר אמרנו, דיסלקטי – פתיל קצר – חייב לקום ולעשות משהו עם עצמי כל חצי שעה. לצערי המשהו הזה ברוב המקרים קורה במטבח.
נייר – צריך להרגיש את הספר הפיזי. כשמסיים ספר הוא נראה כמו אחרי קרב.
עובד בחווה, מגדל חמור, שתי עזים וכבשה. איך אפשר להשוות בין להרים משקולות בחדר כושר ובין לנפנף חבילת חציר בחווה?
דיסלקטים לא קוראים סתם, הם מאוד מדויקים במעט קריאה שהדיסלקציה מאפשרת להם.
ד"ש מלונדון, ברקע הייד פארק.