האי הבודד שלו נמצא בבית קפה; כשהוא תקוע בכתיבה הוא עובר לחשיבה מתמטית; וכשנגמרת לו ההשראה הוא פשוט מחכה לפעם הבאה. אייל וינטר ("הילדים של אנה") עונה לשאלון האישי
סוף דבר של יעקב שבתאי – ספר שנכנס עמוק עמוק לנבכי הנפש האנושית ומטלטל כל קורא שמתקרב אליו.
העולם של אתמול של שטפן צווייג. ארצה לקרוא אותו שוב, הפעם בשפתו המקורית – גרמנית. זוהי אוטוביוגרפיה שכתב צווייג בימי האופל של שנות השלושים והארבעים באירופה ובה הוא מבכה את עולם ההיגיון וההומניזם שהיה לפני כן ונכחד. אקרא אותו שוב כדי לנסות להבין האם צווייג היה כותב ספר דומה היום, אילו היה משווה את ארבע השנים של העשור הנוכחי לאלו שקדמו לו.
בבית קפה מעוצב היטב וצפוף דיו, שמציע קפה איכותי, תקשורת wifi ושקע למחשב.
הדבר שלא עובד הוא להמשיך להאבק עם המילים והמשפטים המסרבים לזרום מראשי אל קצות אצבעותי ומשם למקלדת. יעזור לנוח מהכתיבה לתת לאונה המתמטית שבמוחי לקחת פיקוד, להתקדם בהוכחת משפט מתמטי בתורת המשחקים ולחזור לכתיבה מאוחר יותר.
מחירו של ספר חדש צריך להיות המחיר המינימלי שיאפשר להוצאות הספרים ולסופרים החיים מכתיבה לקיים את עצמם בכבוד – לא יותר ולא פחות. אני עבדתי עם שתי הוצאות ספרים בישראל ואני מכיר גם אחרות. מו"לים בישראל אינם מחפשים להיות טייקונים. העניין שלהם הוא בתרומתם לתרבות בישראל. מחירו של ספר בארץ נע בין מחירו של כרטיס קולנוע למחיר בילוי במסעדה לא יקרה, ואין קורא שיאמר שהתמורה מארוחה במסעדה או מצפייה בסרט אפילו מתקרבת לתמורה מקריאת ספר טוב.
גאה בו, וכך גם אם הוא יוצא שרברב או נגר.
לא המקום ולא השעה קובעים אלא נסיבות המייצרות את הדבר המסתורי שנקרא "השראה", ועדיין לא הצלחתי להבהיר לעצמי מהן נסיבות אלו. כשהיא צצה מרגישים זאת, ואז מפנים מקום וזמן מכל עיסוק אחר, חשוב ככל שיהיה, ויושבים וכותבים כדי למצותה, עד שלפתע תדעך. לפעמים היא דועכת במהרה כמו נר קצר, ולפעמים היא כמו כד השמן שנותן יותר ממה שציפו ממנו. וכשהיא דועכת זה בסדר גמור, פשוט מחכים לפעם הבאה שהיא תצוץ ותבער.
מעולם לא הבנתי מדוע קידום מוצרים באמצעות ידוענים נחשב בבחינת פחיתות כבוד. כל עוד המוצר לגיטימי – בין אם הוא תוכנית טלוויזיה או סבון רחצה, עצם קידומו אינו בזוי. מה שיכול להיות בזוי הוא אופן קידמו. אם הקמפיין מטעה או שקרי, הוא בזוי, גם אם המוצר הוא אמא תרזה.
לא בטוח שהז'אנר מתאים למיוזיקל, אבל סרט בהחלט.
הייתי רוצה לחזור לתחילת המאה שעברה. לתקופה שבה סבי הוגו היה בגילו של בני דניאל היום, כלומר בשנות העשרים המוקדמות לחייו, ולשוחח איתו מבלי להסגיר את זהותי. זה יהיה המבחן הטוב ביותר כדי לענות על השאלה המסקרנת האם פערי הדורות נוצרים בשל פערי הגילים או בשל התקופה והתרבות שבהם גדלו בני הדורות השונים.
לא באופוריה ולא בחרדה, יש התרגשות רבה והדרך הטובה ביותר לחוות אותה היא בסביבתי הטבעית עם האנשים והעיסוקים שאני אוהב.