יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: ערן אבן
חושש שעלילת ספר שלם נגנבה ממנו בעורמה; נוטה להיכוות בשמש; ועל זרועו מקועקעת שורה משיר של לאה גולדברג. אמיתיי דוידזון טבת ("למות מבושה ולהתחיל לחיות") עונה לשאלון האישי
הופה, השאלות משתבחות פה. סחתיין. הייתי חוזר לשנה בה השתחררתי מהצבא. הייתי קצין צעיר שיצא לאזרחות ולא יודע מה הוא רוצה לעשות עם עצמו; במקביל ולהבדיל, אימא שלי גססה מסרטן ממש באותה תקופה והכל היה נראה לי כל כך מפחיד. תוסיפו לזה שבדיוק גיליתי והבנתי סופית שאני הומו וגם, שוב להבדיל, הבנתי שאני מתקשר. וואו, זה היה כל כך הרבה יותר מדי לתקופה אחת אינטנסיבית ובאמת היה לי קשה להרים את הראש (שם גם התחלתי את הטיפול הפסיכולוגי הארוך ביותר בעולם עם מי שלימים אקדיש לה את הספר הזה שכתבתי, יפה, הפסיכולוגית שלי). אבל כן, הייתי חוזר ולומד לנשום ולזכור שהכל יעבור, וגם מה שנראה עכשיו בלתי אפשרי להכיל, יהפוך להיות יום אחד אפשרי. הייתי בעיקר מספר לי שיהיה טוב ושיבוא הרגע שאסתכל על כל מה שעברתי ואבין למה אלו היו שיעורי ההתפתחות שלי ומה צמח בי מהם.
שיואו, שאלה מעולה. האמת שאם הייתי יותר צעיר (הרבה יותר צעיר) כנראה הייתי מנהל רומן עם אחת הדמויות מהספר "אדום, לבן וכחול מלכותי". כלומר, ראיתי את הסרט פעמיים (פעם אחת הכרחתי את בעלי לראות איתי ובפעם השנייה הכרחתי את הבת הגדולה שלנו) ואני די מאוהב גם בנסיך הבריטי וגם בבן של הנשיאה האמריקאית, אז ממש סבבה עם כל אחת מהבחירות. וכן, זה שטחי לגמרי ואין בהן עומק, הכל טוב. זורם לגמרי.
ברור. לא יודע איך זה יכול לקרות, כי בכל זאת ספר עיון פסיכולוגי, אבל מה אכפת לי. כחלק מהקהילה הגאה, אני יודע כמה מחזות זמר (ואירווזיונים) יכולים לשמח ואני מאמין גדול בשמחה ופסיכולוגיה חיובית, ורק תנו לי לשיר ולרקוד (אתם לא באמת רוצים לראות את זה) ואני מבסוט לאללה. בקיצור, מחזמר it is.
תלוי בתקופות. אני משתדל לצעוד כמה פעמים בשבוע ועכשיו גם מנסה לחזק את גופי (זוכרים הרגלים קטנטנים?) עם כמה דקות של תרגילי מתיחות וחיזוק מדי בוקר. לא רואים כלום (גם כשאני מדליק את כל האורות בחדר שינה מול המראה) אבל אני משתדל להיות אופטימי ולא לתת להיעדר התוצאות לבאס אותי.
האמת שהכסף נשמע מגניב, אבל אני כל כך לא בנוי למשימות פיזיות ולהיות רעב, שזה פשוט לא יהיה כלכלי. אני עוד בימי מיון כבר אפול ואז שום כסף ושום כלום. אם יפתחו קונספט של הישרדות בלי משימות ועם אוכל זמין, לגמרי יכול לזרום ולהצליח. אבל לא נראה לי שמישהו ירצה לראות אותי אוכל ולא זז.
סקס. אבל בואו, כמה זמן זה כבר יקח? תמיד אחר כך אפשר לחזור לכתוב במיטה (כי למי יש חשק לקום וללכת לחדר עבודה) ומצד שני, אחרי סקס גם כיף להירדם. בקיצור קודם סקס ואז נזרום לפי כמות האנרגיה שעוד נותרה.
אם בעלי מכין והוא יודע לבשל, כנראה אפסיק לכתוב לטובת ארוחה טובה. אם זה תלוי בי ואני באמת לא אמור וצריך להכין אוכל (עבורי ועבור שום יצור חי אחר) אז אפשר לגמרי לסגור את הפינה מול המחשב, להמשיך לכתוב בזמן שאני מכרסם עוגיות עבאדי ושותה שוקו סויה. בקטנה לגמרי. יותר חשוב להתרכז בכתיבה במקרה שלי.
ממש אשמח! יש לי שלוש בנות מתבגרות ולצערי אף אחת מהן לא באמת מתחברת לקריאה או כתיבה. יש להן מלא עניינים, שרובם קשורים למסכים או לחברות שלהן או לחוגים ולבית ספר, ואיכשהו את האיכות של ילדותי ובגרותי (ובואו, גם היום), שמתרחשת כששוקעים לתוך ספר וכל השאר נעלם ברקע, הן לא מכירות וממש חבל. זו אחת החוויות החוזרות ומיטיבות בחיי ואני מתבאס ממש שלא הצלחתי להעביר להן הלאה את זה. אז אם משהו יקרה ואחת מהן תרצה לכתוב סיפורים או שירים? אני ממש אשמח.
האמת שאחרי שכתבתי ספר בעצמי, התמחור בחנויות נראה לי לא הגיוני, כי זה כל כך הרבה שעות ועלויות נלוות בכתיבה של ספר. מצד שני, המטרה של ספר לדעתי היא להגיע לכמה שיותר לבבות, לגעת ולשנות משהו, אז אתה רוצה שהמחיר יהיה נגיש ואפשרי. בקיצור נראה לי שאיפשהו בין 80 ל-100 שקל עבור ספר עיון או פרוזה יכול להיות הגיוני, ואם זה יקר מדי לכיס שלך, תמיד אפשר ללכת על ספר דיגיטלי או לחילופין לחכות שיגיע לספריות או לחנויות יד שנייה (תלוי כמובן בכמה הספר הזה מחכה לך ואת/ה מחכה לו).
השיטה שעובדת לי נקראת "הרגלים קטנטנים" (יש ספר כזה והוא מומלץ ממש!). השיטה מזמינה להתחיל בהכי קטן שאפשר, אפילו לכתוב דקה ולהפסיק ואז לחזור למחרת לעוד דקה וביום שאחרי עוד אחת, ולהזכיר לעצמי שמה שחשוב זו התנועה קדימה ולא הקצב. והאמת שככה לפני שמונה שנים (כשעוד לא ידעתי שיש שיטה כזו שנחקרה באקדמיה ואחר כך תצא כספר) התחלתי לתרגל מדיטציה, דקה ביום שהפכו להיות 20 דקות ביום. ככה כתבתי את הספר שלי וככה בתקווה אסגל עוד הרגלים ששמתי לי למטרה לשלב ביומיום. מה שלא עובד עבורי זה לקבוע זמנים (שעות/ ימים) שמוגדרים ביומן למשימות האלו בלבד. אני אמצא בערך כל דבר אפשרי לעשות אחר (כבר אמרתי שיש לי הפרעת קשב?) מלבד את המשימות. רק כשאני עובד ב"ביסים קטנים", מגדיר לי זמן מינימאלי שמתאים לי ומתחיל ככה, זה קורה.
נראה לי משהו שממוקם בסביבות יוון, כי הים התיכון נעים לי ולא בא לי צונאמי וכזה, ומצד שני חשוב לי שהאי יהיה עם צל. בכל זאת, כמי שלא מצליח לעבור את המחסום של העור הוורוד-אדום שאז מתקלף וחוזר להיות ורוד בלבד, כדאי שאצליח לא להישרף לגמרי. בכל זאת יש לי ספר שירים שלם לסיים לקרוא.
איכשהו זה יהיה ספר שירה, זה מוזר כי אני לא קורא שירה ביומיום, אבל יש משהו בשירה שאתה יכול לחזור אליו שוב ושוב ולגלות כל פעם עוד שכבה ותובנה נוספת, ואם אני כבר תקוע באי בודד, אז שיהיה לי כמה שפחות משעמם. ואם בספר שירה מדובר, זה כנראה יהיה של לאה גולדברג האהובה עלי כל כך. אני אוהב אותה ברמה כזו שמשפט מהשיר "האמנם" מקועקע על האמה הימנית שלי: "ופשוטים... וחיים ומותר בם לנגוע, ומותר לאהוב".
האמת, אחד, ויש לו סיפור מבאס. לספר קראו, היו אמורים לקרוא, "אכזבה" ושלחתי אותו לקראת סדנת כתיבה לאיזה סופר שמעביר סדנאות כתיבה. קיבלתי תשובה שהתקבלתי, אבל בסוף אפילו לא זוכר למה לא הסתדר לי הלו"ז ולא התחלתי את הסדנה. אחרי כמה חודשים טובים יצא לאותו סופר שהעביר את הסדנה ספר חדש שהיה מבוסס בדיוק על הרעיון של הספר שלי, אחד לאחד ממש. ההלם, הבאסה, האכזבה וגם הספק (וואלה, יכול להיות שפשוט מיקבלנו רעיונות בלי לדעת. כן, גם אני לא ממש מאמין בזה) היו גדולים ובכל זאת בחרתי לשחרר. אחר כך כתבתי את "למות מבושה" והנה אנחנו פה.
את הספר כתבתי מדי יום שבת בבוקר. זה היה מין ריטואל, שהייתי מתעורר מוקדם, לוקח קונצרטה ואז את הלפטופ איתי לחדר השינה. מסדר לי שהכל יהיה זמין ונגיש: אוזניות אוטמות רעשים, מטען למחשב, טישו ומים, קצת עוגיות ויאללה מתחיל לכתוב. מצאתי את עצמי כותב שעות ארוכות בלי לשים לב: שש שעות ואפילו גם עשר שעות מדי פעם, ואיכשהו הספר משבוע לשבוע נוצר (אייל היה מציל אותי עם ארוחת בוקר-צהריים, אבל חוץ מזה, לא יצאתי מהמיטה). אגב, ניסיתי לכתוב במקומות מגניבים וזה היה בלתי נסבל. הגירויים והרעשים פשוט לא אפשרו לי להתרכז יותר מעשר שניות רצוף. אז אחרי שסיימתי לקלל בלב את כל אלו שכן מצליחים לכתוב בבתי קפה, מתחמים פתוחים, בים ובעוד מקומות שהם אחלה תמונות אינסטה, הבנתי שזה מה יש. עם כמה שהמיטה וחדר השינה שלנו לא מצטלמים טוב, ובטח אני עם פיג'מה בשבת בבוקר זה לא מחזה מומלץ לצפייה, זה בסוף היה המקום השקט שלי, שבו הצלחתי לכתוב.
ספרי מתח. בלאדצ'י וסילבה הם הסופרי מתח האהובים עלי ואני מסוגל פשוט לקפוץ ראש לספרים שלהם ולא להרפות. בגלל זה אני ממש בוחר בקפידה זמנים שאני יכול לא לעשות כלום חוץ מלקרוא כמה שעות רצוף, כי אחרת זה סתם יהיה בלתי נסבל. גם אני, לכל מי שינסה לדבר או לבקש משהו תוך כדי שאני קורא, וגם החוויה של הקריאה שתהיה מקוטעת. אז אני בוחר מתי יש לי חלון אפשרי ואז מתענג על הספרים האלו ולא אכפת לי שאני יודע מראש שהכל יגמר לטובה (וטוב שכך! יש לנו מספיק תרחישי זוועה במציאות גם ככה) וגם לא אכפת לי שגיליתי מי הרוצח כבר באמצע (אז מה? בוא נראה אם יתפסו אותו). אני עובר לmode קריאת ספרי מתח ועף על זה.
טוב, בתור תולעת ספרים עם הפרעת קשב, יש סיכוי שקראתי ואני לא זוכר כל כך הרבה ספרים טובים ומשובחים, אז אלך למה שקופץ לי עכשיו לזכרון. "לס" וספר ההמשך (שאפשר לקרוא בלי קשר מרוב שהוא מהנה) "לס הולך לאיבוד". זהו סיפורו של ארתור לס, סופר עם קריירה מדשדשת, הומו בסוף שנות הארבעים שלו, שמוזמן לחתונה של האקס שלו וכל העלילות שלו בדרך לחתונה. הספר נכתב מנקודת מבטו של לס עצמו ושל בן הזוג לעתיד בספר הראשון (שיהיה בן זוג בהווה בספר השני). הוא כתוב מצחיק, רגיש, אמיתי וכואב, הכל מעורבב שם להפליא באנושיות שבו. לכן זה ספר שהרבה יכולים ויכולות להתחבר אליו. תוסיפו לזה שאחר כך גם ראיתי את התמונה של הסופר שכתב את הספרים, אנדרו שון גריר, ובכלל תענוג. בקיצור, מומלץ.
עשר במקסימום ואחר כך ממש הרגשתי בגוף שלי שחייב לא לראות את הלפטופ איזה יום. זה היה אינטנסיבי ואפקטיבי, ועדיין קצת מדי.
טוב, אם לא היה ברור עד עכשיו בשאלון שאני חופר ולכן מתאים לי להיות פסיכותרפיסט ומרצה, אז זה המקצוע שלי כיום. וכן, אני גם מתעתד לחזור וללמוד באוקטובר הקרוב תואר שני (נוסף, השלישי שלי במספר הוא יהיה) בלימודי ביבליותרפיה (טיפול באמצעות טקסטים). עם תואר ראשון בספרות ותעודת פסיכותרפיה, המפגש ביניהם הוא לימודי ביבליותרפיה מבחינתי ולשם פניי מועדות (מקווה שיקבלו אותי ואני לא מנחס את זה עכשיו בכך שאני כותב קבל עם ועדה ובסוף לא אתקבל)
לא יודע לספר על שיגרה כזו כשיוצא לי ספר חדש. יצא לי עכשיו ממש ספר ראשון והוא בעיקר מסקרן אותי: מה יקרה בעקבותיו? את מי אכיר בעקבות הספר? אילו מפגשים וסיטואציות חדשות אחווה, שאלמלא הספר לא הייתי חווה? ומצד שני, מנסה גם להוריד ציפיות כדי לא להתאכזב אם הספר יבוא לעולם ולא ארגיש טלטלה כלשהי (אפילו לא טלטלונת בעקבותיו). אז אני נע בין סקרנות לבין רצון לשחרר ציפיות.
טוב, זה בערך כמו את מי אני יותר אוהב אבא או אימא? (אימא, ברור) יש סופר גדול לספרי מתח ויש סופר גדול לספרי מתח ישראלי ויש סופר גדול לפרוזה ויש סופר גדול לסיפורים היסטוריים ועוד לא התחלנו לדבר על סופרות מתח גדולות - הבנתם את הרעיון. לא בוחר, אני מתאהב סדרתי בסופרים וסופרות שמצליחים לגרום לי לצלול לסיפור שלהם ולשכוח לכמה שעות וימים את מה שקורה מסביב.
אני מאוהב בסיפורי השראה ותמיד מנסה לתהות אחרי ששומע סיפור כזה, מה אפשר לקחת לחיים היומיומיים ופשוטים שלנו. יש המון סיפורי השראה לא.נשים שהצליחו כנגד כל הסיכויים ושרדו ושיגשגו והצליחו מעל ומעבר. הייתי רוצה להיפגש עם אדית אווה אגר שכתבה את הספר "הבחירה" ואחר כך את "המתנה". אדית היא ניצולת שואה, פסיכולוגית יהודייה אזרחית ארצות הברית, שהספרים שלה הפכו לרבי מכר והם מדברים על תקווה שיכולה לצמוח גם בגיהנום. היא כתבה על החוויות שעברה בשואה ובחייה בכלל בדרך כל כך נגישה, פגיעה ואותנטית, שאי אפשר שלא להתחבר אליה. היא אמנם בת 96, אז לא יודע כמה סבלנות תהיה לה אלי, אבל לגמרי הייתי שמח לקבל שעה עם האישה החזקה והחכמה הזו.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה