יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: רעות אשכנזי
זקוקה לדדליין קשוח; הילדים לא רואים כמה היא סובלת; ובפאב שעל האי הבודד היא מבטיחה לא לדבר עם אף אחד. סלעית שחף פולג ("עד שהגשם יחזור") עונה לשאלון האישי
כנראה ש"בית מטבחים 5" של קורט וונגוט.
בקורונה. בן הזוג שלי עבד מהבית ופעם ראשונה מזה שנים שלא הייתי צריכה להתנתק מהמקלדת בצהריים כדי להאכיל ילדים וחתולים.
הלכתי ללמוד אנגלית ומדעי המדינה כדי להיות צוערת של משרד החוץ. אחרי שסיימתי את התואר נזכרתי שאני שונאת לטוס וגם די אנטי סוציאלית ולא דיפלומטית בכללי, אז חתכתי לספרות אנגלית על מלא, כי שם, יחד עם כל המיזנתרופים החיים והמתים מרגישה מאוד בנוח - לא הייתי משנה כלום.
יורדת למקלט האטומי ומקבלת דיווחים על מצב הספר בטלטקסט.
בעידן שבו כולם מפטפטים את עצמם לדעת – לא חושבת שקיים דבר כזה.
אני אומרת את זה בעצב - סופרים גדולים הם סופרים מתים.
1969 וודסטוק – אין צורך להסביר.
התשובה המתבקשת היא מיסטר דארסי החתיך האנטיפת, שמתגלה כגבר שבגברים, אבל בתכל'ס זאת תהיה כנראה ג'ו מ"נשים קטנות", שהיא גם יפה, גם חכמה, גם מגניבה וגם כותבת - גם אם זה לא יחזיק מעמד בינינו.
לגמרי! לדעתי יהפוך להיות להיט בבתי אבות ובתי קברות!
אני מלאת כוונות טובות בעניין והכוונה היא העיקר, לא?
אם זה קשור בשינה בחוץ, התרועעות עם נחשים ושרצים אחרים, ומערב סבל גופני – אני נגד. גדלתי עם אבא מדריך טיולים וזואולוג – NEVER AGAIN.
כנ"ל. כל דבר כמעט עדיף על כתיבה.
כל דבר כמעט עדיף על כתיבה.
סימן שהעמדת הפנים שלי עלתה יפה והם לא ראו עד כמה אני סובלת.
כדי שאוכל להתפרנס מזה – כל ספר צריך לעלות בסביבות 180 שקלים, אבל בהיותי משוללת היגיון כלכלי (כמו רוב הסופרים), אני רק רוצה שיקראו אותו ומצידי שיעלה 10 שקלים ויכסה את עלות ההדפסה.
מה לא עובד? ריטריט כתיבה במקום מדהים ומלא השראה – אין מצב שאכתוב שם מילה, תמיד אעדיף לדבר עם מישהו, לאכול ולצפות בנופים במקום לכתוב. מה עובד? דדליין קשוח ותאריכי הגשות ברורים מטעם העורכת הנמרצת שלי.
ISLE OF WIGHT בדיוק ולא בערך – האי שפול מקרטני חלם לצאת בו לפנסיה ב- WHEN I’M SIXTY FOUR. מבחינת הבדידות, מבטיחה לא לדבר עם אף אחד בפאב.
"קיץ לוהט" של מייב בינצ'י – 600+ עמודים לשהות ארוכה מאוד. ספר שאני חוזרת אליו כל כמה שנים – מלא מלא התרחשויות ודמויות וסיפורי משנה, מתרחש באירלנד כמובן.
אין כאלה. המאורע שנקרא "ישבתי לכתוב ברצינות" הוא כל כך נדיר, שאין מצב שאגנוז. גם אם יש כמה סיפורים שהפסקתי באמצע, יום יבוא ואשתמש בחורבות שלהם למשהו אחר.
מי אמר שאני אוהבת לכתוב?
ג'וג'ו מויסים כאלה. הדרישה הבסיסית היא שהם יתרחשו איפשהו על האי הירוק, יישבו בפאב המקומי וידברו במבטא מודגש.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
