יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: מתן סיון
מתרגלת קפוארה, שרה כמו קרפדה ותשמח לפגוש את קנדריק לאמאר. יעל שיה ("מתחת לעור") עונה לשאלון האישי
פו הדוב של א.א. מילן. ככה. בפשטות.
אני מתאמנת בקבוצת הקפוארה 'אנגולה' בחיפה. קפוארה היא חלק מילדותי, והיא חזרה לחיי בסיבוב שני, ואני פשוט מאושרת מכל הטוב שיש לה להציע.
שיר השירים.
"מר ורטיגו" מאת פול אוסטר, עומד כרגע בטופ הרשימה. יש לי חולשה ליתומים שלומדים לעוף.
יש לי טוסיק גדול שהרווחתי בקפידה ואהבה. הוא יודע לשבת הרבה שעות כשהוא צריך.
יש לי מקצוע על הנייר. תואר ראשון בתקשורת חזותית. אני בעד להרחיב את האופקים ככל שניתן. הייתי רוצה ללמוד קדרות, ושפת הסימנים.
אני כרגע מבשלת על אש קטנה את הפרויקט הבא שלי. אני נותנת לו את כל הזמן שהוא צריך. אבל אני בחיים לא אשכח את התחושה של הדפוס שמש בידיים שלי. מזל שישבתי.
אני חושבת שבעידן היום (יצא לי דודה זקנה) השיח מאד פתוח, והדור הצעיר לא מפחד לשבור מוסכמות ולפרוץ גבולות. במחשבה שניה, זה כנראה מה שהדור לפני אמר.
אני לא מבינה למה, אבל אחד מהם הוא רובין שארמה. בלי העליב.
לשבת עם קנדריק לאמאר הגאון לבירה ופיצוחים, זה החלום.
הייתי חוזרת לכיתה ז' מנערת את הילדה הפריקית שהייתי, עם השחור בעיניים, האולסטאר והשירים העצובים בדיסקמן וצועקת עליה ש"יהיה בסדר! די עם הדרמות! נכון, את מאד מוזרה ואף אחד לא מבין אותך עכשיו, וכנראה שגם אחר כך לא, אבל את מושלמת כמו שאת! תמשיכי כך".
האמת, שמחזאי מפורסם (בלי שמות) קרא את הספר שלי, וישר אמר שזה זה! הבעיה היחידה היא שאני שרה כמו קרפדה אז אולי אצטרך למצוא לעצמי כפילה.
רק מעצם המחשבה על הישרדות בא לי לפתוח את המקרר, אז כנראה שזה לא בשבילי. לעומת זאת, אני מזמינה את "פוקס" להתקשר ליחצנית שלי ולתאם פגישה בהקדם האפשרי!
בוקר, סלון, פיג'מה, על כסא ה"איקאי" שלי כשרגל אחת מקופלת מתחת לתחת, והשנייה מקפלת אנכית לשולחן, מחזיקה את הראש שלא ייפול.
לא הבנתי את הצורך בשאלה.
רעבה כל הזמן בערך.
אשאל אותו מתי הבא?
אם אנשים היו יודעים כמה עצבים, שקלים, ותיקונים כרוכים בהוצאה של ספר, אז בחיים לא היו קונים ארבעה ספרים במאה שקלים.
הייתה תקופה שישבתי וכתבתי כל יום לא משנה מה, וזה באמת חיזק לי את השרירים עד שהגעתי ל"כשל שריר" ולא יכולתי לכתוב שבוע. אני יותר פתוחה וזורמת עם הקצב הטבעי של הכתיבה, ומנסה לא לחנוק אותו בדדליין.
כרגע אני חיה בבת גלים, בחיפה שזהו סוג של אי בודד – יש לי עצי דקל, וים מתחת לבית. לא מרגישה צורך להרחיק יותר מדי.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה