לוקחת את עגנון לאי בודד, מעדיפה כתיבה על פני אכילה וחולמת לחזור לשנת 1770. שרה אהרוני ("אהבתה של גברת רוטשילד", "שתיקה פרסית"), שהחלה לכתוב ספרים בגיל 55, עם תובנותיה
"מאה חורפים" מאת מיכל שלו. קראתי אותו כמה פעמים בהנאה רבה.
בפעם הראשונה זה קרה לי כשכתב היד כבר היה בשלב מתקדם של כתיבה ופתאום גיליתי שיצא לאור רומן על אותו נושא ונאלצתי, לצערי, לזנוח אותו. בפעם השנייה הייתי בשלב של התחקירים כאשר גיליתי שסופרת אחרת כותבת על אותו נושא ולכן ויתרתי.
"תהילה" של עגנון, דמות שמזכירה לי את דמותה הבלתי נשכחת של חמותי.
אי שם לחופו של האוקיינוס השקט בפרו. בתקופת שליחותי בפרו מטעם הסוכנות היהודית שהיתי במקום במשך ארבע שנים והתוודעתי בין השאר לרוגע ולשלווה של המקום.
אני מניחה לטקסט ויודעת שבזמן הצעידה היומית הראש יעבוד במרץ ויניב פתרונות יצירתיים.
בין 50 ל-60 שקל.
אהיה נרגשת, גאה ומאושרת. סבתי, שחיה את המנטליות השמרנית באיראן, אסרה על אמי ללמוד קרוא וכתוב. קוראים מצאו לנכון לציין שאני עושה תיקון לעוול הזה כשהפכתי את הכתיבה למכשיר העבודה שלי. אני רואה בכתיבה ערך עליון.
שום ארוחה לא יכולה להיות תחליף מפתה לכתיבה. לעומת זאת הכתיבה יכולה להשכיח ממני את הרעב.
אפשר ליהנות משני העולמות ללא ייסורי מצפון.
בשעות הלילה המאוחרות, כשנדמה לי שאני היחידה שערה בכל היקום.
ממש לא.
כל רעיון ליצירת יצירה המבוססת על הספר מתקבל בסקרנות ובברכה.
הייתי חוזרת ל-1770, השנה שבה התאהבה גוטל במאיר אמשל רוטשילד. הייתי רוצה לחוות את החיים ביודנגאסה, סמטת היהודים בפרנקפורט.
בגבריאל גרסיה מרקס. אבל נראה לי שאיחרתי את המועד.
איציק קינן, מי שחיבר את "ים השיבולים" בביצוע הגבעטרון, הוא בעל פוטנציאל גדול לכתיבת פרוזה.
מעל תחושת החגיגיות המלווה כל לידה של ספר, מרחף תמיד סימן שאלה גדול: איך יתקבל הספר בקרב ציבור הקוראים? העובדה שהרומן הראשון היה לרב-מכר יוצרת תקדים מעורר ציפיות וגם מתח וחשש שמא הפעם לא. והרב-מכר הבא שוב מציב רף גבוה לספר החדש. לקוראים יש משקל משמעותי על מצב הרוח.
את ההתנסות שלי בעבודה כבר צברתי בתקופה שקדמה לכתיבה. את כתיבת הרומנים התחלתי בגיל מאוחר (55). עד אז הספקתי לעבוד בהוראה ולכתוב כתיבה עיונית במסגרת סדרת ספרי המידע שלי. כל מה שאלמד יהיה בונוס. אשמח לשפר את השפות: פרסית, אנגלית וספרדית.
למצוא זמן ממושך לכתיבה זו פריבילגיה שאיני זוכה בה לעתים קרובות. כתיבה של חמש-שש שעות ברצף היא זכות גדולה שאני מברכת עליה כשהיא נופלת בחלקי.
משתדלת לעשות צעידות.
ספרי ילדים שאני קוראת לנכדים שלי. זהו בזבוז זמן שאני שמחה לתרום אותו בכיף למען איכות הזמן עם קטנטניי האהובים.
אין לי בעיה, אם גם לך אין בעיה עם התוצאות.