כותבת עם עלות השחר, ממליצה לכתוב מתוך תשוקה, ומסתייגת ממחקרים על כושר גופני. גלית דהן קרליבך ("מזל יתומה") עונה לשאלון האישי
קשה לבחור אבל "תחת חורש חלב" של דילן תומס בהחלט מככב ברשימה. הוא אפל, תוסס, עמוס במשחקי מילים ותוך כדי לא שוכח לתאר את לארגיב, עיירה וולשית הזויה.
בנעוריי כתבתי רומן שהיה מבוסס על "אנה קרנינה". הייתה גיבורה ושמה רננה שניסתה להתאבד ברכבת ירושלים-ת"א. העלילה נפסקה כשהרכבת איבדה תנופה בזינוק בעלייה.
הייתי לוקחת אי בודד לתוך הספריה שלי וככה כולם מרוצים: גם האי, גם הספרים וגם אני.
מוכרח להיות ממוקם על פני האדמה, מוסתר על ידי עננים, קר מאוד, ומקום שבו חוגגים את יציאת השמש - מאורע שקורה אחת לשנה.
הסחת דעת. מדהים לגלות כמה דברים מסתדרים וכמה משוואות נפתרות כשהם נמצאים בחלק האחורי של המוח.
לו הייתי עוסקת בכלכלה העולם היה נחרב. מוטב שלא אעסוק במספרים.
מבטיחה לא להציק להם בעריכה ובעצות.
בארוחה טובה אין כל מאמץ. אני כל כך מאושרת שאין לי נטייה לעצלנות.
בבוקר והכי טוב עם עלות השחר. יש משהו בשעה הערפילית הזו שמתנגד נחרצות להסחות הדעת הוירטואליות של עולמנו המודרני.
אני מתעבת טרקים או כל פעילות הכרוכה במאמץ שלא לצורך ורק המחשבה על כך שאבלה כמה ימים בחברת אנשים זרים גורמת לי עקה.
בטח. כל עיבוד ליצירה ספרותית מאירה אותה באור אחר ומסקרן.
עם דוקטור לארץ' מ"תקנות בית השיכר". אדם שנוטל את החוק לידיו כדי להציל נשים ממוות - ראוי לרומן.
הייתי חוזרת למאה הראשונה לפני הספירה ומחלצת - גם בעינויים - מקליאופטרה מלכת מצרים את סוד הכנת בושם האפרסמון.
את מלך מרוקו, כמובן, כדי שיעביר לי אחת ולתמיד את התעודה המוכיחה שכל בני עדתי היו שרים ורוזנים בחצרו.
כדי להעריך מלאכה יש צורך בזמן. אני יכולה לדבר רק על סופרים מיושנים היטב בקבריהם.
מבחינת "על" כל הסיפורים בעולם כבר סופרו. השאלה הגדולה היא "איך" ותשובתי: בתשוקה.
אני בתחושת סיפוק, חוסר אונים, חרדה ואופוריה גם יחד.
כיוון שאני עפיפון קלאסי, לא הייתי רוצה לאתגר את עצמי - מיד והייתי בוחרת במפעילת כדור פורח.
9 שעות בשלב האינטנסיבי של הכתיבה, אבל מבחינתי פרק הזמן האידיאלי הוא 4-5 שעות.
משתדלת לא לקרוא מחקרים על חשיבותו.
ספרי עצות לטיפוח עצמי -העצות שם כל כך מופרכות ("עלייך להתהלך זקופה מאוד כדי לתפוס לך בעל"), שאני פשוט קוראת אותם כמדע בדיוני טהור.