כותב עם מוזיקה רועשת באוזניות, מצטער שהוא לא כותב על קוסמים וערפדים, וכשיוצא לו ספר חדש הוא מרגיש כאילו החלים ממחלה. רון בן טובים ("פחם") עונה לשאלון האישי
כל ספר של וירג׳יניה וולף. מן הסתם גם רבים מאוד אחרים, אבל היא בעיקר.
אני חושב שכל ספר שכתבתי היה בדרך ״ספר שהפסקתי לכתוב באמצע״, אבל בסוף הוא התרצה.
"טבעות שבתאי" של וו. ג. זבלאד. אם כבר אתה תקוע במקום אחד, לפחות תסתובב קצת בראש.
לחשוב על דברים שהם לא ספרים - נגיד, תמונות - שמעבירים את המצב שאני מנסה להעביר בכתיבה. מה לא עובד? להתעקש.
איו לי מושג. כמה שפחות.
מכין כסף בצד והרבה מאוד חיבוקים.
ארוחה טובה אבל מדי פעם כתיבה.
לא נראה לי שכתיבה מתיישבת עם ההשוואה הזו. אם אין כתיבה אז גם סקס לא יהיה.
בבוקר, עם אוזניות גדושות במוזיקה מאוד רועשת.
אם הם כל כך מתעקשים לפשוט את הרגל, אז בשמחה.
זורם, אבל זה יהיה המיוזיקל הכי עצוב בעולם.
בית החוכמה בבגדד, הח׳ליפות העבאסית. איזור שנת 1,000 או 1,100. למה? אין סוף ספרים, אין סוף עבודה עם טקסטים, ותקופה די מעניינת להיות אדם כותב בה.
כנראה את דייב מסטיין, סולן להקת מגאדת׳, וכנראה שזה יהיה לא כיף במיוחד.
לא אוהב סופרים גדולים כל כך, חייב להגיד. מעדיף את הקטנים. הסופר הקטן בעולם הוא יואל הופמן.
ערפדים וקוסמים. החשבון בנק שלי היה מודה לי.
בעיקר שמחה, שהיא בת דודה די קרובה של השמחה שבאה אחרי שאתה מחלים ממחלה.
אני עובד בלימודים, אז יצא סבבה.
שעה? אולי טיפה יותר, אבל בערך.
אני כותב דמויות בכושר. סתם, אני לא.
האמת שאין לי כאלה. אולי כי אין לי זמן. אני חושב שהדבר הכי קרוב להגדרה הזו הוא כנראה נטפליקס.