יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: פוטו פרג
לא יודעת לספר בדיחה, לומדת מילדיה וממטופליה, וחושבת שכתיבה היא מצב האושר היחיד. אורנה קסטל ("מוות", בהוצאת אפיק) עונה באופן גאוני לשאלון האישי
לאחרונה קראתי את ״צלם״ של עינת יקיר. כתיבה שכמעט לא יודעת מה שכותבת. כל כך עשירה ומקורית בכל אספקט. זו ספרות שלמרות שנופיה מפה היא לא מפה ולא מעכשיו. היא הצליחה למצוא פרצה אל עבר מיתוס אישי חדש, חורג מהכפוי. הטקסט חורץ, הופך ומעבד את אדמת הטרשים של השפה.
לפעמים נוסעת לבית של חבר בצפון. יושבת כמה ימים עם גיחת טבע קטנה ובלי לדבר עם איש, וכותבת.
לומדת. לומדת מהמטופלים, ואיזה רעיונות אדירים אני שומעת, בעיקר כשאינם מתכוונים. לומדת טקסטים תוך כדי עבודות תרגום. לומדת מהילדים שלי, כי הם אנשים צעירים מפתיעים שהעיקר בהם זה שיש להם אישיות וחושבים בעצמם.
אני לא מבינה איך מישהו מזדהה עם מה שכבר כתב. להקריא ממנו, לעבד אותו. הספר הוא ממני והלאה. חללית שנטשה את בסיס האם – מה לי ולזה. גם כשאני מלמדת, אני יכולה רק מה שאני לא יודעת.
יותר חבל על האיך מעל המה. לנשים יש פוטנציאל גלום לעשות מהשפה שיח שחותר תחתיה ומשום מה הן מתאימות את עצמן לכללים. הכי גרוע זה כתיבה קורקטית או פוליטית או לשם השקה ופרסום. הכתיבה נולדת מעצמה ומתגלגלת בחפשה לעשות מקום.
לא כל כך קוראת את עכשיו. מניחה שיש מישהו כזה שלא בהישג ידי, כי לא קוראת ספרות יותר מידי. אוהבת קלאסיקות, אבל בעיקר קוראת פסיכואנליזה. לאקאן ופרויד.
מעדיפה בכל פעם לפגוש את עצמי. הרי אם אתה מישיר מבט לנרקיסיזם שלך, אתה נמנע משגעון גדלות.. גם של אחרים.
אפשר להיות בכל זמן, לא? יש סדרת מופת שנקראת ״זרה״ על נוסעת בזמן. זה יפה אבל מסובך. אין לי כלים לחיות בשום תקופה, גם לא בזו הנוכחית. אולי מחוץ לזמן הולך.
לא ירצו וגם צריך סיפור טוב למיוזיקל. וכאמור, אני לא יודעת לספר סיפור. כשאני מנסה לספר בדיחה תמיד יוצא לי להתחיל מהפאנץ׳, זה יכול להיות מצחיק למי שמכיר אותי. אני מתחילה מהסוף.
עושה. כל יום. משהו בסיסי וחיוני. זה יותר להיכנס לאקסטזה, לבידוד וניתוק. בזמן הזה יש רפלקציה ורעיונות שמפציעים.
גיחוך. VIP אלו אנשים רהוטי לשון, גם אם עילגים גמורים, הם אלו שמדברים. לא היו מציעים ולא לוקחים אותי, כי על מנת שאדבר עליי להיות מופרדת מאיזה כפיל שנראה במקומי וזה מנוגד לכל תקשורת.
מה ההבדל? שהרי אלו שתי פעולות שאם הן תחת מצב של אין חשיבה, מצב נדיר, הן נחשבות ל״טוב״.
מצב של אושר, היחיד שאני מכירה, הוא כתיבה. לצפות במלאכת המרכבה מתגוללת מול עיניך. אין כלום מסביב ואז לא צריך שום דבר ויש רק זרם חשיבה שנצמד להקשת אותיות. אצל לאקאן יש אמירה שאנחנו אוכלים את הספר, שגם אפילו הכלבים הביתיים יודעים שאוכלים לא מרעב, אלא שהאוכל קשור למילים ולחברה.
הבנים שלי שניהם כותבים. אנחנו לא מכירים גלגל הצלה יעיל מזה כדי לצוף ואף לשאת את המילה על כפיים. יש לה ערך גבוה בקרבנו.
סביב 50 שקל. כמו בקבוק יין סביר. זה מוצר בסיס כמו לחם, אבל זו גם פרנסה וכוחות השוק משחקים תפקיד.
אני לא סופרת למרות שהוצאתי ספרים. כותבת נראה לי הולם. אני פסיכואנליטיקאית שזה גם סוג כתיבה כי שימת הלב היא למילים, לדקדוק, לצליל ולהברות. עיסוק זה במילים אינו בסיפור, כיוון שאסוציאציות הן ניירות פרגמנט מקושקשים, שכשמניחים אותם זה על זה מגלים קו שחוזר על עצמו בכל גיליון ואותו מבקשים למצוא. אז להניע אסוציאציות ומילים - זה מה שעובד.
אולי שני בלוקים מכאן. זה יותר מצב ממקום.
זה שלא קראתי עדיין. זה שמחכה לו. שממשיך להיכתב. או לחלופין את ״האיש בלא תכונות״ של רוברט מוסיל שהתחלתי עכשיו. זו משימה לאי בודד, וצריך בדידות כדי לקרוא.
לא קרה. הכתיבה היא לא בשביל לכתוב או לצאת לאור. כל גרגר אות שנכתב נאסף לערימה לכדי אמירה.
אין זמן ואין מרחב עדיפים, אלא פניות ומרחק מהיומיום.
אין כזו סיטואציה. לבזבז זמן. אפשר לבזבז אם מעבירים את הזמן ולא ממלאים וקיימים בו. אין לי אדיקציה לחומרים כאלו. אולי כי מעדיפה לעשן ולכתוב.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
