יכולה לגור בספרייה, חושבת שלכתוב זה כמו לנשום ומגדירה את עצמה כ"זורמת". דנה נעמי בן שלומי ("לוז") עונה לשאלון האישי
האמת שרק אחד. כתבתי ספר על בחורה שעוברת משבר כלכלי באמצע החיים ואיך המציאות החדשה הזאת מחלחלת לכל פינה, אבל לכל פינה, בחייה. הספר נכתב בעקבות משבר כלכלי שאני חוויתי, שברגע הפך את חיי. לקחתי אותו למחוזות אחרים כמובן, אבל אולי זאת הסיבה שהוא עדיין גנוז.
12 שעות. נשבעת!
אני בת האדם הכי בת מזל בעולם הזה, כי אני עובדת במקצוע שלי, אותו אני הכי אוהבת בעולם. אני עורכת ספרותית, מלווה אנשים בתהליכי כתיבה ויציאה לאור וכותבת צללים. אני כותבת כל היום (וכל הלילה) ומתפרנסת ממה שאני הכי אוהבת לעשות בעולם. מתפרנסת מהנשימה שלי.
התרגשות משוגעת מהולה בתשוקה ורצון עז שיאהבו אותי. הייתי שמחה שזה ינהל אותי קצת פחות, להבין שמותר גם לא לאהוב אותי. לא רצוי, לא כדאי, איך אפשר שלא?! אבל מותר.
על בחורה שעוברת משבר כלכלי פתאומי, ככה באמצע החיים. החיים מתנפצים, וגם היא. מי שלא חווה דבר כזה בחייו, לא יוכל להבין את זה.
אני פריקית של סופרים ישראליים. מאוהבת במאיר שלו, בעיקר כי הוא אחד האנשים שהכי מצחיקים אותי. אני צוחקת בקול רם (!) מהספרים שלו, וגם מהטור שלו בכל סוף שבוע. ההתבוננות שלו על האנושות, על כל העליבות והגרוטסקיות שבה, לצד הרגישות והיכולת לספר סיפור, מדהימה בעיניי.
הייתי בקלות חוזרת לתקופת הלימודים שלי באוניברסיטה. חופש שקשה להסביר במילים, למדתי דברים מרתקים, הכל היה פתוח, הספרייה הפכה ביתי. עד היום אני יכולה לעבור לגור בספרייה.
וואי, הכי עם אדם, הארכיאולוג ההורס מהספר שלי.
הכי זורמת. כזאת אני, זורמת.
כחלק מההפקה? ברור.
אני כותבת כל היום. וכל הלילה. ובכל מקום.
בארוררררר שכתיבה. קל.
בארוררררר שכתיבה. קל.
כל כך אשמח. לכתוב זה החיים, זה כמו לנשום.
אני בחורה של מילים, פחות של מספרים. קטונתי מחישובים, אבל ספר צריך לעלות כך שהסופר שכתב אותו יקבל את הערך האמיתי שלו.
לא מכירה מצב כזה. מבחינתי כתיבה זה כמו לחבר תקע לשקע - המכשיר לא חושב אולי בא לי לעבוד או לא? זה כמו מטען. אני פשוט כותבת.
נעבור לשאלה הבאה.
לא קורה. אני קוראת רק ספרים שמעיפים אותי, אחרת הספר הזה לא מגיע אליי מלכתחילה.