יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יח"צ
כותבת עד ששורפות לה העיניים, מתעבת ריצות וקפיצות, והספר שלה מגיע עם פלייליסט מוכן. שרית גבאי ("המועדון של רוזה") עונה לשאלון האישי
באמת היה צריך את הסיומת הזו? יש כאלה שעונים "שלי"?! וגם איך אפשר לבחור? זה משתנה לפי תקופות. קלאסיקות על כמיהה ומסע עושות לי את זה. "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסיה מרקס ו"אנה קרנינה" של לב טולסטוי די בטופ לאחרונה.
אפס. אני מאלה שמסיימים משהו שהם מתחילים. היו לי כמה התחלות שנכתבו לאותו הספר.
1984 של ג'ורג' אורוול. אולי ככה ארגיש קצת פחות לבד.
הוא פחות בודד, ויותר בריטי. אזור האגמים בצפון אנגליה, או ברייטון, כל מה שבמרחק רכבת מלונדון עובד לי.
לקרוא. להתפלש קצת באוצר מילים של אחרים. ומוסיקה ואוזניות ובהייה. שילוב שפותח לי את האסוציאציות ואז אני כותבת בראשי.
קשה לי לומר.
אתמוך בו ואתן לו גב מלא. אסייע לו בכל דרך שאוכל ואהיה הראשונה לרכוש את יצירתו.
כתיבה.
סקס. נו מה. אחר כך כותבים יופי של טקסט.
כותבת בראש באוטו, כך בונה עלילות ודמויות, בנהיגה לבד, בעיקר בינעירונית. אחר כך כשהילדים עם אביהם, אני כותבת מהבוקר על הספה בסלון, עם קפה. הרבה קפה.
VIP? אני יותר טיפוס של "האח הגדול". עם כל הכבוד לטבע, ויש לי הרבה כבוד ואהבה אליו, אני וחרקים זה פחות.
מה זורמת? כבר ליהקתי את כולם בדמיוני. "המועדון של רוזה" ספר שבא עם פלייליסט מוכן, אז זה מתבקש.
בראש רץ לי מצעד דמויות של הצ'ארמרים המתבקשים, אבל בסוף נראה לי שהייתי מנהלת רומן עם נוח ממזכרת בתיה. ההוא של טלילה "משירת הסירנה" של עירית לינור. אחד שיהיה המבוגר האחראי ביחסים, במקומי קצת. יכול להתאים. רוזה, הגיבורה שלי, אגב, היתה בוחרת מישהו בלתי אפשרי כמו היתקליף מ"אנקת גבהים". כזה. אני עייפתי. תודה. רוצה נוח.
ובכן, רוזה נכנסה לדלוריאן עם המקפליי שלה. זה סיפק גם אותי על הדרך, אז נשארת בכאן ועכשיו.
זיו שילון. כמי שעוסקת בשיקום – הכוחות שלו מרתקים אותי.
נדמה לי שמבין הסופרים האהובים עלי בעולם, רובם לא איתנו. אז אגיד פול אוסטר, שהעיף לי את מוח בתקופה מסוימת של חיי. משלנו – מאיר שלו.
נראה לי שהיום כבר כותבים הכל על הכל. ולא חבל - כי כשזה עובד, זה עובד.
עוד אין לי הרגלים לדווח עליהם, אבל בספר הביכורים שלי חוויתי אופוריה, ומיד קרקעתי את עצמי למטלות החג, הבית והמשפחה. אבל בין לבין צפתי וחגגתי את הרגע עם עצמי. מגיע לי, עבדתי קשה.
עריכה מוסיקלית. תרפיה במוסיקה.
7-8 שעות. זה יכול לקרות בסופ"שים בהם הילדים עם אביהם, ואז אני על המחשב בשוונג, ולמעט הפסקות הכרחיות לשתיה ושירותים כותבת עד ששורפות לי העיניים.
בעיקרון אני נגד ריצה וקפיצות. ובכלל כשחם לי אני הופכת למפלצת קטנה. אז זו מהות יחסי עם כושר. ובכל זאת, הולכת ברגל ברחבי העיר במקום להזיז את האוטו. מקווה לשוב לפילאטיס מכשירים בקרוב, בעבר תרגלתי וזה המקום היחידי בו 'נהניתי' ו'כושר' נכנסו לאותו משפט.
אין כאלה. אם מרגישה שזמני מבוזבז, משחררת.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה