יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: אפרת בלוססקי
חולמת על אחוזה בדרום צרפת ועל דייט עם ביל פולמן, רוצה לחזור לסבנטיז אבל קצת חוששת, וכשהיא תקועה בכתיבה היא עוסקת בגינון. ורד זינגר ("עורכת מלווה") עונה לשאלון האישי
"סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן. טראומות מודחקות שמתגלות במפתיע, באופן מענג ממש. כל כך הרבה תנועה במקום אחד דחוס, והכול מודבק בדבק סוסים שקוף אבל חזק מאוד.
חמישה ימים ברציפות, עם הפסקות לשם צרכים בסיסיים בלבד ושינה במשורה. זה קרה לאחר שעודד וולקשטיין קרא את ספרי הקודם, "נעולה", כשעוד היה כתב יד, והעיר לי עליו כמה הערות גורפות ונבונות להפליא. במשך חמישה ימים שכתבתי את הספר באופן שבו היה, לאחר השכתוב, ספר שונה בתכלית.
אני עורכת ספרות ולשון עצמאית, ומוציאה את פרנסתי בביתי שלי. עוסקת מורשה, וורקוהולית בכל רמ"ח איבריי הדואבים. אין פרנסה שמתאימה לי יותר, והיא גם מספקת לי השראה לא מעטה, כפי שאפשר לקרוא ב"עורכת מלווה".
האופוריה נמשכת דקות ספורות, ואז משתלטת עליה החרדה והמתיחות: איך הוא יתקבל? כמה יקראו אותו? מה יחשבו עליו? יכתבו עליו? מתי יכתבו? איפה ומה? הוא הגיע לכל העיתונאים? נותרו טעויות הגהה? מתי יוצאת הדפסה שנייה שאפשר יהיה לתקן אותן?
אני חושבת שגם אם לא כתבו על הכול, הפרשנות שלנו יכולה להפוך דבר אחד לאחר. במובן הזה, כתבו על מה שהיה צריך לכתוב, ולא כתבו עדיין על מה שסופר מסוים יכתוב ברגע הנכון.
הסופר שטרם התפרסם. הוא ממתין בביתו לתשובה חיובית מהוצאות הספרים. אין לו קשרים בתעשייה, אבל הוא מקווה לטוב, ובינתיים ממשיך לכתוב.
יאללה, שיהיה ביל פולמן, אולי יֵצא מזה איזה חטא.
הייתי רוצה לחזור לסבנטיז בארצות הברית. הייתי פעוטה בתקופה הזאת, ובפתח תקווה לא ממש חוויתי את השמחה החופשית האקסטרימית, את הפסיכדליה, הבגדים הצבעוניים המתרחבים, הנדריקס, וודסטוק וביטלס. למרבה הצער, עם המזל שלי מכונת הזמן תחזיר אותי מן הסתם למסיבת סמים קטלנית, שבה אסיים את חיי עם מזרק תקוע בזרוע.
אני מתקשה להימשך באופן הזה לדמויות מרומן. המעבר בין הדף לתודעה שלי מייצר איזה מחסום בעניין. מה שכן, הייתי מתנהלת בכיף עם ביל פולמן מהסדרה "החוטאים" בנטפליקס.
זורמת בהחלט ואף מפזמת את שיריו בהתלהבות. אני אוהבת מאוד מחזות זמר. האחרון שצפיתי בו היה "אפס ביחסי אנוש" בבית לסין.
מאחר שאודח לאחר התוכנית הראשונה בשל כושר גופני לקוי במיוחד והשתלבות חברתית רעועה – בהחלט בא בחשבון.
בשעות המוקדמות של הבוקר, מחמש ואילך, כשהציפורים מצייצות והשכנים שותקים, בפינת המחשב הנייחת שלי בסלון.
סקס טוב, ולפניו כתיבה.
ארוחה טובה, ואחריה כתיבה.
אעודד אותו להוציא את כל זיכרונות הילדות הטובים פחות – ללא מורא ומשוא פנים!
32 שקל – כמו חפיסת סיגריות תוצרת חוץ.
יציאה החוצה, לגינה הקטנה שלי. השקיה, ניכוש, העברת שתיל מפה לשם – אלה הן סגולות בדוקות למחסומי כתיבה. גם בזמן השחייה צפים רעיונות לא מעטים. למרבה הצער, בזמן ההתנגבות הם כבר פורחים. גם הפסקת מוזיקה עוזרת: גיחה ליוטיוב בעודי בוהה בפינת העבודה. הדברים שאינם עובדים במקרי מחסום: הליכה, נסיעה – אלו רק מרחיקות אותי מהיעד.
אני לא חולמת על איים בודדים. איים בודדים לא עושים לי את זה. לעומת זאת, אני חולמת על אחוזה עתיקה אבל מצוידת כהלכה בדרום צרפת או איטליה. חשוב שתהיה לה בריכה פרטית, מוסתרת מעין אדם, מיזוג מרכזי, חיבור לנטפליקס ושף פרטי.
זה יהיה ספר עבה במיוחד, כדי שיהיה לי במה להדליק אש יפה ומפוארת, שתחזיק זמן רב.
רק אחד, ודווקא לאחרונה. התחלתי אותו כשסיימתי לעבוד על "עורכת מלווה", והפסקתי לכתוב אותו כשפסקה התנופה בבת אחת. במבט רטרוספקטיבי מתברר ששירת אותי כחפץ מעבר.
שחייה שלוש פעמים בשבוע. עשרים בריכות לכל הפחות, בעיקר גב (על האהבה לשחייה הרחבתי בסיפור "מרגוע לעמל" ב"עורכת מלווה").
בין הספרים שאני עורכת, ספרותית או לשונית, יש ספרים מופלאים ויש פחות. על הפחות אני מבזבזת את הזמן, אבל למעשה זהו אינו בזבוז זמן גמור, שכן משלמים לי עליו.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
