יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: אריק סולטן
טובה בשתיקות, לא יודעת להיות לבד ואוהבת לכתוב בקיץ. לילך נתנאל ("עבודות וימים", בהוצאת אפיק) עונה לשאלון האישי
כשצריך לענות ב"הכי" אז יש לי בראש רק סרטים. הספר הכי טוב שלא אני כתבתי הוא סרט צרפתי, שנקרא Les Choses de la vie (דברים של החיים), סרט של קלוד סוטה, עם רומי שניידר ומישל פיקולי. סרט שמתחיל בתאונה קטלנית ומשם הולך אחורה בזמן, אולי שבוע ימים. איך הדברים מגיעים לכדי תאונה? ולמה הסרט לא נקרא, למשל, "התאונה" או "האירוע", אלא "דברים של החיים", כלומר שגרה, אבל כזו שיש בה אסון ממתין בתוכה.
לכתוב רצוף לא קרה לי מעולם. אחרי שלוש או ארבע שעות, כתבתי או לא כתבתי, אני קמה מהכיסא.
אני בעצבות ובריק, כי היתה לי שגרת כתיבה ועריכה ומחשבה שנייה, וכשהספר יוצא צריך להיפרד מהשגרה הזאת. צריך להיפרד גם מההבנה שהספר כבר לא יהיה משהו אחר. הספר הוא מסדר הדברים שישנם בעולם. זה סופי. זה חתום. זה מוכרע וכואב. זו הסיבה היחידה שמצדיקה להתחיל את הספר הבא: להמשיך את הספר הקודם. לכתוב אותו אחרת.
הרומן "עבודות וימים" הוא, בין היתר, ניסיון לכתוב מין בעברית, בדרך של רחבות ושל נדיבות. ניסיון להקיף במלים את הגוף ואת כל מה שסובב את הגוף, המשא ומתן החרישי של הדבקות, של התשוקה, של כפילות לא מפויסת בין זר ומוכר ובין תשוקה לרתיעה. ואיך התודעה, המחשבות, החלומות בהקיץ, מקיפים אותנו בכל תנועה של הגוף.
זאת שאלה מכשילה כי הגדולים ביותר הם תמיד כבר מתים. לא יודעת אם שמתם לב. הספרות היא במובנים ידועים תרבות נקרופילית.
נדמה לי שהפנטזיות הגדולות תמיד כבר קרו. שתמיד כבר פגשתי את מי שהכי הייתי רוצה לפגוש. צריך פשוט ללמוד יותר לראות. יותר לגעת. אני לומדת.
חחחח
אני לא יודעת מה זה.
המון.
תמיד בקיץ. תמיד בבוקר. תמיד בבית הריק. לכן האור בספרים שלי שוקע תמיד מאוחר.
גם וגם ותוך כדי (זו לא תהיה התשובה שלי לשאלה הבאה).
אני בעיקר רוצה שהילדות שלי יהיו. לא דבר מובן מאליו בעתיד הנראה לעין. רוצה בשבילן מים נקיים, אוויר לא מזוהם, אפשרות למזון לא מתועש.
השאלה מתחילה בזה שספרים צריכים קודם כל להיכלל בהיצע של חנויות הספרים. רק בזכות חנויות הספרים הפרטיות – כמו מילתא ברחובות, אדרבא בירושלים, סיפור פשוט, הנסיך הקטן, תולעת ספרים והמגדלור בתל-אביב-יפו, ובזכות יוזמות כמו קרון הספרים וכמו ליטרטי – אפשר לקיים פה ספרות וקוראים. החנויות והיוזמות הפרטיות נאבקות ומצליחות להחזיק מבחר אמיתי ואמין של ספרות ישראלית ומתורגמת, להעסיק מוכרים שיודעים ומתמצאים, ולהביא ספרים אל הקוראים שלהם, וקוראים אל הספרים שלהם. לצערי רשתות הספרים הגדולות, עם הפרישה הארצית המרשימה שלהן, הן לא פחות מאשר מביכות ומתסכלות. אני נכנסת אליהן כשאני צריכה לקנות עט או חוברת צביעה לילדות.
אני מעתיקה וכותבת מחדש בתוך מחברת, תמיד בעט. הפעולה של כתיבה ביד, ההעתקה של חלקי טקסט, זו עבודה מדיטטיבית שעוזרת לי תמיד לחזור, להחליק את המשפט, לעבוד חומרית.
האי הבודד שלי הוא תל אביב. אי בודד רועש וצפוף ומצחיק. יש אנשים שאני אוהבת ויקרים לי בארלוזרוב, בויזל, בהמליץ באמסטרדם, בי"ל פרץ ואני לא מוותרת עליהם וממילא אני לא יודעת להיות לבד.
אני לאי בודד לוקחת רק אקמול.
אף לא אחד. אני טובה בשתיקות ואני יודעת לא לכתוב כשצריך.
סקס טוב הוא כל כך הרבה דברים ואי אפשר לחיות בלי. אני לא רוצה אף פעם בלי. לא מכירה אף סופרת חיה שתחשוב לרגע להשוות בין כתיבה לסקס. נדמה לי שזאת שאלה שמיועדת לסופרים מתים.
הספרים שקוראים בנטפליקס בלילה. אם יש אזהרת צפייה בסגנון מין, שפה בוטה, אלימות - אני בוחרת. בבוקר אני שוב רכה וטובה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
