חושבת שסופר צריך לדעת לשווק, האי הבודד שלה נמצא בספרייה, והיא תשמח ללמוד חניה ברוורס. אורלי סיגל ("ועכשיו אהבה") עונה לשאלון האישי
התנ"ך.
כשעובדת על ספר, אכתוב גם 14 שעות ביום. זה סוג של אקסטזה ואסקפיזם.
כבר יש לי אחד כזה בשני העשורים האחרונים. פסיכולוגית ארגונית ומנחה תהליכים בחשיבה המצאתית וניהול חדשנות. אבל כן קורץ לי להגיע כשומעת חופשיה לקורסים במחלקה לספרות.
הלוואי. אין לי זמן לזה. מאז צאת ספרי השלישי "ועכשיו אהבה" אני מתרוצצת בין סניפי חנויות הספרים ובערבי סופרת כדי לקדם אותו, ויש מאחורי רוח גבית נהדרת של הוצאת "שתים", אורנה לנדאו, מירי רוזובסקי וקבוצת התמיכה של הסופרים בהוצאה המוצלחת הזו.
על איך עושים חניה ברוורס בלי חיישני רוורס.
קשה עליי פה ההחלטה. אבל כל ספר חדש של ניקול קראוס, אקרא.
הדלאי למה.
1995. לעצור את רצח רבין.
עם טומאש של מילן קונדרה מ"הקלות הבלתי נסבלת" או עם מילן קונדרה בעצמו. רק שהוא בן 93 היום. זה יכול להיות מאתגר.
מי שיצליח להפוך ספר על הורות לילד בתפקוד נמוך, כבדות שמיעה, גילוי עריות, אימוץ, טיפולי פוריות ובגידה למיוזיקל, שיבושם לו.
לא. מעדיפה להשאר סופרת ענייה.
בוקר. בהרי ירושלים או במדבר.
נו, זו לא חכמה. סקס. אבל לכתוב סצנה ארוטית בטקסט מרובד רגשית, היא מעשה מעורר בזכות עצמו.
בנסיעות עבודה לחו"ל, אוהבת לשבת במסעדות טובות לבדי (מזל שהלקוח משלם) ולכתוב.
שולחת אותו לעשות תואר בשיווק. לצערי, כשרון כתיבה ונחישות הם תנאי הכרחי אבל לא מספק בכדי לפרסם ספר היום.
כמו סרט.
לרגל אחרי דמויות. לצאת לתחקיר שטח, להתבונן בסקרנות כמו אנתרופולוגים טובים, לצוד סיפורים מעניינים. מתלמידי הכתיבה שלי אני מבקשת לערוך ראיון עיתונאי עם הדמות. לברר מה החלומות שלה, הפחדים, מה יש לה לומר על הילדות שלה, על אהבה, על אכזבות, על תקווה. יש לי עשרות עמודים של ראיונות עומק עם הדמויות שלי.
הספרייה הלאומית בירושלים. זה אי בודד לכל דבר. תנעל אותי שם שבועיים וייוולד רעיון לסיפור חדש.
עם חיבור לוויני לאינטרנט ולוחות סולאריים אני לוקחת את כל אתר עברית איתי לאי בודד. למה רק אחד?
עד עכשיו עוד לא הפסקתי באמצע.
שולחת את הדמויות שלי לשחק כדורגל.
הרוקי מורקמי. זה כמו פיצוחים עם מלח גס.