יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: גליה סימן-טוב
הוא כותב בחמש בבוקר, יש רוח רפאים שמחכה שהוא יכתוב עליה, והוא חושב שלא כותבים מספיק על החיים עצמם. אורן ולדמן ("נמר בירושלים") עונה לשאלון האישי
בנושאים כמו ספרים וספרות, אני פחות מתחבר ל"הכי טוב". יש המון ספרים מעולים שקראתי ואהבתי במיוחד. אני יכול להגיד ש"ילדי חצות" של סלמן רושדי ו"קפקא על החוף" של הרוקי מורקמי יחד עם "אהבה בימי כולירה" של גבראיל גרסיה מרקס ו"רומן רוסי" של מאיר שליו מאוד השפיעו עלי והלוואי שאכתוב, יום אחד, משהו שיתקרב אליהם.
יש לי כמה דמויות שקיימות בינתיים רק בתיקייה במחשב שלי שנקראת "בית הקברות לדמויות". אני מקווה שיום אחד הן ימצאו לעצמן מקום בספר. ביניהן אני יכול לציין את "חומי" – פופיק מדבר של גבר בן 40 שמנהל יחסים אינטימיים עם אשתו של אותו הגבר, ו"מתילדה" רוח רפאים מינית במיוחד שעוברת בירושה אצל גברים במשפחה מזרח אירופית במשך מאות שנים.
Unsong של סקוט אלכסנדר. יצירת מופת מופרעת שמחברת בין קבלה, מדע בדיוני והיסטוריה אלטרנטיבית (שטרם תורגמה לעברית) והקשבתי לה רק באודיו. אשמח לקרוא ולהתעמק בה על אי בודד.
אשמח ללכת לכל אי בודד שיש בו מים, צל, קוקוס ומנגו.
לכתוב בכוח לא עובד לי. כשאני תקוע אני חייב לשנות משהו, זה יכול להיות מוזיקה, לסדר מדיח, אבל השיטה הכי בדוקה היא לצאת לנהיגה ולבהות בנוף החולף.
ספר הוא מוצר צריכה. המחיר שלו צריך להיות נגיש מצד אחד ומקיים מצד שני. אני מניח שהמחיר צריך לנוע איפשהו בין 45 ל 65 ₪ (אבל השאלה האמיתית היא כמה מתוך הסכום צריך להגיע בסופו של דבר לסופר. לצערי התשובה די עגומה).
אהיה שמח בשבילו.
ברור שארוחה.
לא הבנתי מה השאלה, אבל אהבתי את הסדר.
אני איש של בוקר. אפילו לפנות בוקר. השעות הכי פוריות שלי הן בין 5 ל-8 בבוקר. המקום פחות משנה לי, רצוי עם כמה שפחות הסחות דעת. כבר כתבתי בתוך אוהל, בתוך האוטו וגם בחדר הילדים, תוך כדי "השכבה".
אם יש הצעה על השולחן, גם בפחות.
רק אם אני גם משתתף.
וואו. זו באמת שאלה קשה. אני מתלבט בין נסיעה לעתיד הרחוק (עוד אלף שנה כזה, לראות כמה ישתנה העולם), לבין נסיעה חזרה 5,000 שנה לאחור, לתקופה של חיים פשוטים ומחוברים לטבע ולאדמה.
אני מתלבט בין מייקל ג'ורדן לבוב דילן.
גדול עלי לתת ציונים בתחומים הללו. אני יודע שיש כמה סופרים שאני מאוד מעריך ומאוד אוהב (שאת שמותיהם כבר ציינתי בשאלה הראשונה). לדעתי (הלא מאוד מקורית) דויד גרוסמן, הוא היום הסופר הישראלי החשוב ביותר.
לא נראה לי שכתבו מספיק על החיים as is, 20 שנה אחרי השיא של ההתאהבות, על ההירואיקה שבשגרה, "סתם" לגדל 3 ילדים, להתפרנס, להצביע בבחירות, לנקות אחריך בפיקניק. החיים הרגילים לא מספיק "סקסיים", לא כותבים עליהם, ולכן חלקנו מרגיש רע עם עצמו.
חרדה, ברור.
ארכיטקטורה. יש משהו מקסים בעיני בחיבור בין חומר לרוח, בין פרקטיות ליופי, בין הנדסה לממשק משתמש.
כבר ישבתי 8, אולי 10 שעות. אבל אני לא בטוח כמה זה באמת אפקטיבי. בסופו של דבר, גיליתי שהכי נכון בשבילי, לכתוב כל יום, במשך שעתיים-שלוש.
אני חושב על זה הרבה. פעם בכמה זמן יש לי פרץ של ניסיון, שדועך באותה מהירות שבה הוא עלה.
לא מאפשר. זה זמן יקר וחשוב מדי כדי לבזבז אותו על משהו שאני לא מתחבר אליו.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה