יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: ענבל גירון
לא לוקח ללב ביקורות, נח עם ספרי בלשים וכותב בתוך הראש. דורון שנער ("תעלומה במרתף בית הספר", הוצאת רימונים) עונה לשאלון האישי
יש הרבה ספרים טובים שלא אני כתבתי. זו המציאות. אם נדלג על הקלסיקונים ועל ש.י. עגנון, אזי "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד זצ"ל. הייתי רוצה לכתוב אותו. וכל ספר של ויליאם פוקנר.
לא הייתי באופוריה מאז שנולדו הילדות. אין לי נטייה לחרדות. חופשה בקאריביים כיופמיזם לבריחה מהמציאות, גם לא. הרגשות האמיתיים מתחלפים: קצת מתח, אחר כך שמחה, ההנאה להחזיק בו, אבל אחרי שממש יוצא לחנויות, נוחתת עלי ההבנה שאין לי שום השפעה על חייו או מותו של הספר אחרי שיצא לאור. לא לוקח ללב ביקורות, אם כי באופן מובהק יש לי עדיפות וחיבה מרובה לדעות חיוביות. בסופו של דבר גם אני בן-אדם.
המצב הפוך. כותבים על הכל ולעיתים כותבים יותר מדי.
מבין המתים אין לי ספק: ויליאם פוקנר. מקום שני אהרון אפלפלד. מבין החיים, יואל הופמן, יבדל"א. אם לחזור לשאלה הקודמת: הייתי שמח לפגוש אותו.
יש כמה מתים שהייתי רוצה לפגוש שוב. מבין החיים, אולי בפוטין. צריך להסביר?
אם זו רק נסיעת מבחן, אז הייתי חוזר יומיים אחורה וסוגר את החלון לפני שיצאתי מהבית, שלא תיכנס היונה. וברצינות, לפעמים, כמו כל אדם, אני מהרהר באפשרות הכיפית לחזור אחורה בזמן ולמנוע דבר רע שארע. או לשפר משהו טוב, שיהיה לא סתם טוב אלא נהדר. הבעיה במחשבות מהסוג הזה שמיד אחרי שחשבת אותן אתה נזכר שזה אבוד. מה שהיה היה.
מכירים את גברת אירנה בספר "הפחד" של שטפן צוויג? אז לא איתה. כשהייתי נער צעיר רציתי להיות החבר של תמר היפה מחסמב"ה. אולי באופן לא מודע לכבודה קראתי לגיבורה של "תעלומה במרתף בית הספר" תמר.
ברור.
חושב על זה.
מעדיף לחתוך לעצמי אוזן ולא להיתקע על אי עם חבורה של ישראלים תחמנים ונרקיסיסטים בבגדי ים.
אני נשוי באושר.
ניסיון החיים שלי מוכיח שהרבה עניינים בחיים דוחים את הכתיבה. לימודים, משפחה, עסקים, קריירה. לא ארוחות. אפילו לא ארוחות טובות.
אהיה אבא למשוררת או סופרת.
אם אני נתקע אני מכריח את עצמי להמשיך לכתוב ואז, ללא סנטימנטים, מוחק ומוחק. או לוקח את המחשב ויוצא מהבית לעבוד בבית קפה. אם אני ממש נתקע, נכנס לחנות ספרים, עדיף אחת שצריך לנסוע אליה רחוק, יש אחת בעיר שדרות שאני מחבב. ממשש כריכות, מרחרח, קונה, חוזר הביתה.
לא חולם על אי בודד per-se. זקוק לרעש ולא לשקט. יש לי כמה מקומות שהם עבורי כמו אי בודד למרות שהם סואנים ודחוסים בבני אדם: בנגקוק על שפת Chao Phraya. המפסטד הית' בלונדון ביום שמשי מיד אחרי גשם. שניים שלושה בתי קפה קטנים בתל אביב. אלו הבועות שלי.
אי בודד זה כבר סיפור בתוך סיפור. האם הגעתי לאי הבודד בשחייה, אחרי שגל סחף אותי מסיפון? במצב כזה אני מעדיף לקבל ווי-פיי ומחשב. אם זה אי ממש בודד, מהסוג של רובינזון קרוזו, ואין ווי-פיי, אז אסתפק בערימה של דפים לבנים וערמה של עטים. אם אני על האי הזה מבחירה, מצב בלתי סביר, אפילו יותר בלתי סביר מהמקרה הראשון, ואין ווי-פיי ומשום מה חוק דמיוני של הממונה על האיים הבודדים מאפשר רק ספר אחד, אז ספר שירה של דליה רביקוביץ'. עדיף אוסף.
כתיבה היא קריירה חדשה יחסית אצלי ואני לא נתקע. לפעמים חוזר אחורה לטקסט ומשפר. תמיד יש מה לשפר. אבל יש ספרים שסיימתי לכתוב והחלטתי לא לפרסם. או בינתיים לא לפרסם. שכדאי שינוחו קצת במגירה (כלומר בענן) ונעיר אותם (או לא) בעוד זמן. למשל הספר האחרון, ספר הנוער "תעלומה במרתף בית הספר". הוא המתין על רוב פרקיו הרבה זמן ואז נשלף לתיקונים שלי ורק לאחר מכן העורכת המעולה יעל שכנאי פיזרה עליו את אבקת הקסמים שלה והוא יוצא לאור.
הכתיבה אצלי מתחילה בתוך הראש. לזה כל מקום טוב. אל תעלבו אם עברתם לידי ברחוב ולא אמרתי שלום. אני בדיוק כותב בתוך הראש. ואז, ממש לכתוב, כלומר להקליד למחשב, ההשתדלות שלי היא לכתוב כל יום. עדיף בבוקר. לפעמים זה נמשך כל היום. אני מתחיל את היום ליד שולחן העבודה, אחרי שעה-שתיים עובר לסלון, ואם נתקע או זקוק לחידוש האנרגיה, עובר לבית קפה. או נוסע לעיר אחרת, לבית קפה בעיר אחרת. דבר אחד משותף לכל מקומות הכתיבה: אספרסו חייב להיות בהישג יד (לכן אי בודד ממש לא רלוונטי).
ספרי בלשים. קורא המון. זו המנוחה שלי. השקעתי במנוחה הזו שנים במצטבר. בעיקר בתקופות בהן יצאתי למילואים או טסתי הרבה לחו"ל לעסקים. אלמור לנארד. סוכנות הבלשיות מס' 1. בוריס אקונין. יו נסבו. הרלן קובן כשאני ממש עייף.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
