יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יחצ
מנשק ספרים שהוא אוהב, מדלג בין פסקאות בספרים שהוא אוהב פחות, ורץ אולטרה-מרתונים. עמוס שביט ("חולה 096") עונה לשאלון האישי
ספרים טובים שקראתי הם אלה שמחזירים אותי לתחנות בחיי; וכעת, במבט לאחור, אני כבר לא ממש יכול להפריד בין איכות הספר לחוויה שלי כקורא. את הספר "יש ילדים זיגזג" של קראתי כשהייתי בתרגיל ברמת הגולן, כאיש מילואים. אני זוכר את הנגמ"ש שישבתי בו מיטלטל הנה והנה, עוצר, מי יודע למה, ושוב נוסע ברעם גדול, ואני בפנים אוחז חזק בספר של גרוסמן, שוקע לעולמו המרתק של נונו הנער, שנקלע למסע של פשעים מטורפים, ולא מרפה. כשסיימתי את הספר, אני וגם הספר היינו חומים-שחורים מבוץ ומהחול שהתעופף סביב ("חולות של פודרה"), וכך מצאתי את עצמי, באישון לילה, איפשהו עמוק בלב הרמה, מנשק את הספר. מאז עשיתי לי הרגל – לנשק כל ספר טוב שעושה לי את זה. והמעניין הוא שהיום יש לי נער משלי, הבן שלי נועם, שכיום כבן גילו של גיבור הספר, והחברים שלו קוראים לו נונו.
אני מרתוניסט (כבר הצצתי לשאלה הבאה). מסוגל לשבת למרתון, 12 שעות רצוף ויותר, ולכתוב. בלי שום בעיה.
הכל, תנו לי רק להמשיך ללמוד, לא משנה מה: משפטים, היסטוריה, תנ"ך, אמנות יפנית, ארכיאולוגיה, מקרמה, כלכלה, שזירת פרחים. הכל.
אם לדבר גלוי – חרדה. מיד כשהספר יצא לאור רציתי לעשות לו ריקול. ממש ככה. בדיוק כמו יצרן רכב. להיות הראשון שמזמין את קוראיו להחזיר את הספר לעוד כמה תיקונים. נצא שוב לאור כאשר הספר יהיה מושלם. חששתי, מאוד, מהתגובות. ובעיקר, אם להודות, מחוסר בתגובות. מאדישות. שמח שהספר התקבל טוב וכבר הפך לרב מכר.
צריך להודות ביושר שהבעיה כיום היא לא המחסור, אלא העודף, הרוויה – כולם כותבים על הכל, והרבה, ויותר מדי. מה שכן, איך אומרים, מרוב עצים לא רואים את היער – נדיר למצוא ספר באמת טוב, ספר שכל מילה בו טעונה במשמעות ובלתי אפשרי לוותר על פסיק ממנו. במלים אחרות – כבר מזמן לא נישקתי ספר.
בעיה. נבוקוב כבר מת, נכון? קשה אולי להאמין, אבל השם הראשון שעובר לי כעת בראש זה אתגר קרת. כולם, משום מה, חושבים שאפוס גדול ורחב היקף זו אמנות הכתיבה במיטבה – אני לגמרי חושב שאמנות הצמצום היא היא האמנות האמיתית. אין עוד כמוהו ביכולת להכניס דרמה ענקית, ישראלית, רב תרבותית, רב שכבתית, לתוך פסקה וחצי של זבנג וגמרנו. מעטים בעולם מסוגלים לכך.
נכון לעכשיו, לרגע זה, התשובה ברורה – את פוטין. צועק, מרביץ, מושך לו בשיער, תולש לו את הבוטוקס, עוקר לו שיניים, נותן לו אחת טובה ככה לאף, או מתחת לחגורה (עאלק אלוף בג'ודו), לא יודע מה הייתי עושה לו. אבל יש לי הזדמנות – שלא אנצל אותה?
לא ממש רחוק, האמת. לתקופה שבה הילדים שלי עוד קטנים, ואני משחק ומשתגע איתם, ויוצא איתם להרפתקאות (או סתם מנהל איתם שיחות מתוקות של מקלחת), וכמובן – אבא שלי עדיין חי.
מותר לנהל רומן עם דמויות משירים? נשבע - אין שיר של רחל שפירא שאני לא מת לנהל רומן עם הדמות. "היי שקטה כאילו אין בך דופי, כאילו האוויר נותן לך הגנה" – אתה שומע את זה, את הרוך הזה, את המתיקות, ואתה מתאהב ברגע. אבל בינינו, בלי שתגלו לאשתי, חייב להודות שכבר שלושה עשורים אני מאוהב, פשוט מאוהב, בדמות של "בגלל הלילה" מאת תרצה אתר - "לא בכיתי כדי שתלך, רציתי להחליף את המילים, ביקשתי ללכת מעט אחריך, חשבתי שתלך בצעדים קטנים". יותר מזה אין!
די, נו. חברים, הספר שלי נועד להיות מיוזיקל. החל מהתו הראשון בספר, ועד לסופו, הוא נכתב במקצב מסוים, בטמפו קצבי ומהיר, כאילו מבקש שישירו אותו.
ברור. מאות אלפי שקלים?! הצחקתם - תנו לי קערה של אורז לבן ואבן אש רטובה ואני יוצא לדרך.
בסך הכל, אני איש מקצוע טוב, שיודע את מלאכתו. יכול לכתוב כמעט בכל מקום, בכל שעה ובכל אווירה. כשהמחשב נדלק, המילים כבר רצות ומתחברות להן יחד (ואז זזות במחיקה לאחור, לטובת מלים מדויקות יותר).
סקס טוב. מה השאלה?! (חברים, לא צריך ללכת רחוק, גם לשרוך נעליים יכול להיות מהנה יותר מכתיבה).
ארוחה טובה. מה השאלה.
אתנחם בעובדה שברוב הזמן הוא מהנדס תוכנה מאוד יצירתי ופורה.
לא אלכוהול או כל חומר אחר שמטשטש את המחשבה.
גם זה קל – ריצה. ככל שארוץ יותר, כך אכתוב יותר.
הה, זה קל – האי קופנגן אשר בתאילנד. הייתי שם חודש שלם כשהייתי צעיר ויפה ושזוף בן 23, עם שיער ארוך וברק בעיניים (ובאותה נשימה, גם די אבוד), ואולי הגיע הזמן שאחזור לשם כעת, איך לומר, איש אחר לגמרי. לגמרי.
המדריך המלא להישרדות באי בודד, לא? אם ברצינות, ואם אפשר לקחת רק ספר אחד, הרי שברור שכדאי לקחת ספר מספיק ארוך ואיטי וכבד: אנסה, סופסוף, להתמודד עם "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז.
את הספר הראשון שלי כתבתי בתחילת שנות העשרים של חיי. כמובן שלא פרסמתי אותו – הוא היה גרוע, מטופש וילדותי ברמות מביכות, ובעיקר היה מעין תרגיל לכותבים מתחילים. אבל מאז עשיתי לי מנהג – בכל תחילת עשור לנסות לכתוב ספר. וכן, קיבלתי אז, בשנות העשרים של חיי, החלטה נוספת – כל זמן שלספר שלי אין גוון ייחודי, אין לו צבע שונה והוא דומה לכל ספר אחר שנמצא על המדף, לא לפרסם אותו. לא להוציא לאור ספר רק משום שאני רוצה "להגשים חלום". ממש לא. מסיבה זו זרקתי לפח ספרים שכתבתי בתחילת העשורים הבאים של חיי. ואז, בגיל 50, משהו קרה. דברים התחברו פתאום יחד (קורונה, וסגרים, וטירוף מערכות, ומבצע של המוסד, ואבא שלי שחלה מאוד).
רץ, רוכב, שוחה, מרתונים, איש ברזל, אולטרה-מרתונים, קרוספיט - עונה על השאלה? למה חושבים שאם אתה כותב, סביר שאתה לא עוסק בספורט?
אני מדלג, מדלג חופשי, מותר לומר את זה כאן? משתדל לא לתת לספר לבזבז לי את הזמן. קופץ פסקה או שתיים קדימה, מבין שלא פספסתי כלום, וממשיך הלאה (בתקווה שלא נתפסתי כאן על איזושהי עבירה – שלא ישללו לי את רישיון הקורא).
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה