כותבת תוך כדי ספינינג, רוכבת על אופניים ואוהבת ספרים מוקלטים. גלי גלט שמחי ("ריצת משוכות") עונה לשאלון האישי
לא יודעת אם הכי טוב ever, אבל לאחרונה קראתי את 'הדבר היה ככה' של מאיר שלו - נהניתי וצחקתי כל כך.
0. עד 'ריצת משוכות' אפילו לא כתבתי יומן.
'אנה קרנינה' של לב טולסטוי. כי הוא מרגש, קסום וארוך מספיק, כך שייתן לי עיסוק עד שיחלצו אותי משם.
לא כל כך משנה לי כל עוד יש לי אוזניות, טלפון וטעינה. אני אאזין לספרים מוקלטים בלי הפוגה.
הכלל שלי הוא שכל יום אני מתקדמת, אפילו אם אין לי רעיון או מצב רוח אני ממשיכה. גם אם זה ממש טיפה. אני עושה קצת עריכה, מסיפה כמה מילים, העיקר שיש תרומה.
זה תלוי. הספר שלי עולה 96 ₪, אבל הוא במבצע.
אני אהיה מאושרת אם הוא יהיה מאושר ומסופק.
אחת החולשות הגדולות שלי היא אוכל, אבל אם אני עם רעיון דחוף – כתיבתו תהיה בעדיפות עליונה.
אני אוהבת לכתוב, אבל אין צורך להגזים.
אני עובדת במשרה מלאה ותובענית, אז אף פעם לא הייתה לי חווית כתיבה כמו שאולי יש בדמיון על סופרים, שיושבים בנחת עם קפה מול חלון לנוף מהמם ומקלידים בהנאה. תמיד כתבתי במקומות מוזרים - חצי מהספר נכתב בקבוצת הווטסאפ שלי עם עצמי: אני מקלידה מזיעה בחדר הספינינג אחרי שהמחשבות קפצו לי לראש בזמן האימון, או על ספסל ליד המכולת וכו'.
אולי , כי אף פעם אי אפשר לדעת. אבל עכשיו, על פניו, מביכה אותי אפילו המחשבה על זה.
בטח זורמת, אני מתה לראות את הרקדניות קופצות מעל המשוכות.
לא בוגדת, נשבעת לך, לא בוגדת.
הייתי חוזרת לשנת 1985 למופע ה'לייב אייד'. יש אירועים יותר חשובים, אבל נראה לי שזה הכי כיף.
אופרה וינפרי. העוצמות שלה וההערצה לה היא זוכה, זו תופעה מיוחדת במינה.
זאת הגדרה קצת פומפוזית, אבל אני מאוד-מאוד אוהבת לקרוא את קייטלין מורן.
אף אחד לא כתב על דרכה של אישה קרייריסטית והמשוכות שהיא פוגשת בדרך. מזל שאני כתבתי.
יצא לי פעם אחת ספר והלכתי לעבודה בנת"ע כרגיל.
יש לי מקצוע ועשיתי כבר שלושה תארים. אני אוהבת לבנות את הרכבת הקלה ואחרי שנפתח את הקו האדום (בקרוב בקרוב) יש עוד כמה קווים שאנחנו מתכננים לפתוח.
לא יותר מחצי שעה. יש לי הפרעת קשב שלא אובחנה.
אני מתה על ספינינג וגם על רכיבה על אופניים בטיילת בתל אביב.
אם זה לא טוב אני לא ממשיכה. אין לי זמן מיותר.