יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: צחי צלניקר
אוהב לכתוב כשהילדים משתוללים, על אי בודד הוא היה משתגע, והוא מעריץ אדריכלים ואת ג'ונתן פראנזן. אורן גזית ("הילד בחלון", בהוצאת שתים) עונה לשאלון האישי
כל ספר של אלזה מורנטה או של ג'ונתן פראנזן.
אחד, ולאחריו הפסקתי לכתוב ל-12 שנים.
"תוף הפח" של גינתר גראס. הוא נמצא כבר יותר מידי שנים בערמת הספרים שאני חייב לקרוא.
הייתי משתגע באי בודד. מעדיף אותו ברומא, ליד שכונת טרסטוורה, או במרכז נאפולי.
עובד: לשבת ולכתוב. ואז זה יגיע. לא עובד: לחשוב מה יעבוד כשאני תקוע בכתיבה.
מאוד אופתע. כרגע הוא אוהב לקרוא רק תפריטים של מקדונלדס.
ארוחה טובה, אחרי כתיבה.
ארוחה טובה, אחרי סקס.
אחרי הצהריים, כשמאחורי ילדים רצים, רבים, ובונים בתים במיינקרפט.
לא בטוח שזה בא בחשבון למפיקים.
למה לא? ושימצאו תפקיד לשלומית אהרון!
חנה גרינבאום, שאהבה (או לא) את מיכאל שלה, שניה לפני שהטירוף השתלט עליה.
1938 לוארניאן, אז פולין, להזהיר את המשפחה של סבתא שלי לברוח משם לארץ, וכשהם מגיעים לפלשתינה - שייקנו מגרשים באחוזת בית.
האישה או הגבר או הצוות שמאחורי שם העט - אלנה פרנטה.
ג'ונתן פראנזן ואולגה טוקרצ'וק.
נאמר כבר הכל, והכל, לדעתי, כבר נכתב.
חרדה עצומה. ואז נוסע לחופשה כדי לנסות להפיג אותה.
ארכיטקטורה. אני מקנא במי שיודע לספר סיפור באמצעות קירות.
אין לי תו"ל מסובכת. אני נוהג לכתוב עד שעתיים ביום.
ללכת, כי כולם הולכים.
כבר אין כאלה. אני קורא מה שאני מאוד רוצה לקרוא, אז זה לעולם לא יהיה בזבוז זמן.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
