יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יובל חן
לאי בודד היא תיקח את "הקפיטל" של מרקס, היא אף פעם לא תקועה בכתיבה, אך שוקלת קריירה חלופית כמצילה בים. אילה בן לולו ("מוגבל") עונה לשאלון האישי
יש מלא: "הכוח האחר", "דולי סיטי", "ים סרגסו הרחב", "הדבלינאים", "בעולם נהדר ואכזר". אבל נראה לי שהכי הכי - "נפשות מתות" של גוגול.
16
מצילה בים. לשבת במרפסת סוכת המציל כשאני חובשת כובע רחב תיתורה ומביטה במשקפת אל האופק הכחול. במחשבה שנייה זה קצת עלול לחזור על עצמו ולשעמם, אפילו פקיד/ת קבלה במשמרת לילה יכול/ה לפתוח ספר ולקרוא. אז אם ככה אולי משחק או קולנוע.
בעיקר חרדה, כלומר אופוריה, יותר נכון רגע אחד אני בחרדה ובמשנהו אני באופוריה, בקיצור חרדופוריה!
לפי דעתי אין פרוזה משמעותית וטובה על זקנה. יש את של אסקלידסן, ולא מזמן קראתי את "תחושה של סוף" של בארנס – ספר שמדבר על הזדקנות ומסופר מנקודת מבט של איש מבוגר שיצא לפנסיה וילדיו גדולים. היו בספר הזה אבחנות יפות על התקופה הזו בחיים.
איך אפשר בכלל לקבוע כזו קביעה? קודם כל אני לא כזו מעודכנת במה שקורה היום. אולי פטריק זיסקינד, הוא עדיין חי והוא כתב ספרים טובים מאוד.
אשמח מאוד לפגוש את מאיר שלו, להתלוות אליו למשך שעה לעיסוקיו היומיומיים ורק להקשיב. הוא מספר סיפורים נפלא.
הייתי חוזרת לספרים הראשונים שקראתי. אני לא זוכרת אפילו מה הם. אבל הייתי חוזרת לכיתה א' ולספר הראשון שהחזקתי ביד וקראתי מהתחלה ועד הסוף לבדי.
מה זאת אומרת? ברור שעם רט באטלר מ"חלף עם הרוח"!
בעיקר פילאטיס.
ברור. אני מתה על מיוזיקלס.
בבוקר בחדר העבודה שלי.
כתיבה אחרי סקס טוב.
כתיבה.
אולי כדאי שהם ייצאו רופאים? זה מקצוע שימושי. בסרטים אף אחד לא צועק: "יש משורר בסביבה?"
עוד לא הגעתי לשלב הזה בחיי שבו נתקעתי בכתיבה, אני מחפשת לי המון מטלות יום יום ואמתלות כדי לברוח ממנה, כך שאני תמיד נותרת במלוא הפוטנציאל. קצת כמו "ברטלבי הלבלר" של הרמן מלוויל, שאיננו עושה ולכן אף פעם לא נתקע ולא מסתבך ולא מתלכלך ונותר טהור.
אסתפק באי יווני במימיו המוכרים של הים התיכון – רק בלי יתושים ומדוזות בבקשה.
נראה לי שאת "הקפיטל" של קרל מרקס, הוא עב כרס ויספק לי הרבה תעסוקה, אוסיף עליו את "הפנומנולוגיה של הרוח" של הגל, את ספרי השירה של יאיר הורביץ ולאה גולדברג, ואת כל הרומנים של ג'ין אוסטן, שכישרון הכתיבה שלה מכה בסנוורים את הקוראת.
כשהייתי קטנה התחלתי לכתוב רומן בלשי – אבדו עקבותיו ולא סיימתי אותו.
בחיים לא ראיתי ממש את התוכנית. מה זה בדיוק? זה מסוכן? יש שם נחשים? ולמה הם מרוחים בעפר? מה אוכלים בצהרים? אוכל להביא את הכרית שלי מהבית?
אני לא מצליחה לאפשר לספרים לבזבז לי את הזמן: אם אני רוצה לבזבז זמן אני פותחת טלוויזיה או בוהה בפייסבוק.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה