יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: גל חרמוני, ארכיון לאשה
לא שומעת טוב בלי ליפסטיק, סוגרת סופי שבוע כדי לכתוב ומקווה לעלות עם המינגוויי לחדרו. ענת לב-אדלר ("כותבת ומוחקת אהבה") בתשובות לא צפויות
וואו. יש כל כך הרבה. אבל הספר שקראתי הכי הרבה פעמים ולא אני כתבתי הוא "ספינות הלב" של העיתונאית והסופרת הפמיניסטית הצרפתייה בנואט גרול. היא כבר בת 90 ואני פוחדת לעשות גוגל כדי לבדוק האם היא עדיין בחיים. מניפסט לחירותה של כל אישה לחולל את נסיבות חייה, שגם מעלה שאלות משמעותיות על יחסים זוגיים והפנים הרבות של האהבה.
בינתיים אחד. זה היה בסוף שנות ה-90, מסעדות השף הפכו לטרנד הבועט – מתפוח הזהב דרך מול ים, מקרן ועד כפות תמרים. יחד עם דובי איכנולד, מנכ"ל ידיעות ספרים, החלטתי לפרסם אלבום קולינריה בהשתתפות השפים הגדולים של אותם ימים. את מי לא ראיינתי? את אהרוני ואת עזרא קדם, את ירון קסטנבאום ואת עופר גל, את חיים כהן ואת שלום קדוש. חלמנו על אלבום מהודר ומעורר תיאבון עם צילומי תקריב של איברי פנים וקינוחים לפרצוף הרבה לפני עידן האינסטוש, ואז הגיעה האינתיפאדה וטרפה לנו את הקלפים.
סמארטפון ומטען. ואם חובה ספר אז את "ספינות הלב" מהשאלה הראשונה.
למה בערך? בדיוק; איל סאן לואי בפריז. בשולחן הפינתי בבראסרי האלזאסי הוותיק עם המלצרים המבוגרים והמפות המשובצות, מולי מחשב נייד שלא מחובר לרשת, טארט טאטן עם קרם פרש, והאי השכן, לה סיטה. אבל אי בודד זה לא מה שבחוץ, זה בעיקר הלך רוח. תנו לי זמן ואני יכולה לייצר לי אי בודד גם באמצע הים והיום הכי סואן של תל אביב.
מה שהכי עובד בשבילי זה להיות בטבע הארדקור. יער שהולכים בו לאיבוד ומריחים את הריח הטחוב של האדמה הרטובה שקבורים בה מיליוני שכבות של שנים ועלים וקליפות עצים. חוף ים או כל מקום עם מים. שדה רחב ידיים בעמק הירדן, שהוא הבית השני שלי כמעט שלושים שנה. העיקר לא בעיר. ותכל'ס, גם להושיב את עצמי מול המחשב ופשוט לכתוב, גם אם שטויות, זה דבר שעוזר. "אני כותב רק כאשר יש לי השראה, ואני דואג שתהיה לי השראה בכל יום בתשע בבוקר", אמר הסופר והעורך האמריקאי פטר דה פריס.
60 שקלים. כמו שהיה בזמן החוק. הרשתות פשוט צריכות לגזור קופון פחות שמן.
מקווה שהוא יזכה בלוטו ולא יהיה תלוי בכתיבה לפרנסתו.
ברור שכתיבה.
ברור שסקס. אבל רק אם הוא ממש טוב.
בבוקר מוקדם מאוד, כשכולם עדיין ישנים, במחשב שלי בחדר העבודה עם החלון שמשקיף לתוך הבתים של השכנים. לא כותבת בבתי קפה, רק במקום הקבוע.
עכשיו אני מבינה שאמרתי לא ל"מחוברים" ולדוקו אמהות עובדות כלשהו פשוט מפני שהם לא הציעו לי מספיק כסף. בשליפה מהמותן – ברור שכן; מאות-אלפי שקלים קונים לי כמה שנים טובות של כתיבה, בלי הצורך להפסיק אותה כדי ללכת להביא משכורת. אני מוכנה להרוג בשביל זה. מצד שני, הישרדות זה לא הקטע הזה שצריך להתקלח עם חול ולהדליק מדורה בעזרת השיניים? אין מצב שאחזיק מעמד – כל מי שמכיר אותי יעיד שהברזתי מכל טיול בית ספר אי פעם, ושאני לא שומעת טוב בלי ליפסטיק.
הכי זורמת, בתנאי שיעשו כבוד למאוולים. ב"כותבת ומוחקת אהבה" ננה ג'ולייט, סבתא-רבתא של הגיבורה ופמיניסטית קשת עורף, מסלסלת דמעות וגעגועים בערבית עיראקית בשעה שהיא מבשלת קובה וטבית. והאמת היא שזה יכול להיות אחלה מחזמר. המחזמר העיראקי הראשון.
אם יש מישהו שאני חולמת לפגוש זה את ארנסט המינגווי. הייתי כמהה לחזור בזמן ולהתגלגל על סיטרואן חדשה מהניילונים ועצומת כנפיים לשנת 1922, לחכות להמינגווי בלובי המעופש של המלון שלו ברו מופטאר או ברו ג'אקוב (אם הוא היה מזמין אותי לעלות אליו לחדר בחיי שלא הייתי נותנת לו סטירה) ולצאת איתו לסיור הדוניסטי ונוטף שחיתות ואלכוהול, בין סמטאות הגוף והנפש של העיר היפה בעולם.
הייתי רוצה לפגוש את מריל סטריפ. האשה הכי מרשימה וחכמה שיצא לי להיחשף אליה בשנים האחרונות. בכל פעם שאני שומעת אותה נואמת או מתראיינת, אני מוצאת שדבריה יוצרים בי הזדהות גדולה מאוד.היא אנושית, היא חמה, היא רגישה ומצחיקה ובעיקר יש לה כל כך הרבה ניסיון חיים ופרספקטיבה ונראה לי גם שהיא יוצאת אל החיים מתוך מקום מאוד שליו ובטוח. הייתי רוצה ללמוד איך היא עושה את זה.
חרדה. ברור. אני באופוריה רק כשאני יושבת מול המחשב והופכת כולי להיות הטקסט שאני כותבת. בכל זמן אחר, מהרגע שבו הספר נשלח להוצאה, אני בחרדה מתמדת ומתמשכת, עד השלב שבו אני מתחילה את הספר הבא.
הייתי הולכת ללמוד איך לעשות כסף מכתיבה. אני פשוט לא רואה את עצמי עוסקת בשום מקצוע אחר. אני נושמת באמת רק כשאני כותבת. המולדת שלי היא השפה העברית (זה ציטוט של עמוס עוז, לא שלי), אבל זו מולדת בעייתית גם מהבחינה הזו. לכן, כמי שכותבת בשפה הכי נהדרת בעולם, אבל כזו שפחות מתגמלת, אני רק מייחלת לאפשרות להתפרנס מהכתיבה יותר בכבוד.
יצרתי לי איים של זמן בתוך היומיום. בתקופה שכתבתי את הרומן, היו פעמים שהגעתי מהעבודה ביום רביעי בערב, הייתי אוכלת, מתקלחת והולכת לישון מוקדם, ומתעוררת בשלוש או ארבע בבוקר כדי לכתוב אל תוך יום חמישי, ממשיכה את כל חמישי מול המחשב, ממשיכה אל תוך חמישי בלילה, ישנה קצת או לפעמים יוצאת לנקות את הראש עם חברים, קמה שוב בשישי בבוקר וכותבת את כל השבת עד מוצ"ש. סגרתי כמה סופי שבוע כאלה ובכל פעם שהילדים או בן הזוג ניסו לבקש או להגיד משהו, לא הבנתי מי הם ומה הם רוצים ממני. הייתי כל כולי בתוך העולם הבדוי של הרומן.
פילאטיס. זו הדת שלי. פעמיים בשבוע בסטודיו בלאנסיס במתחם בזל, לא מבינה איך אפשר לחיות בלי זה, בעיקר כאשר אתה אדם כותב שיושב רוב היום מול מחשב וכפוף אל עבר השורות. אבל זה לא אומר שאני בכושר. הכושר הגופני שלי רדוד מאוד. מה אני עושה עם זה? בעיקר כלום.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
