ראש בראש

להכיר את האנשים מאחורי הספרים

צילום: ענבל לב אור

אוהבת לכתוב כשיש המולה מסביב, מחבבת ספרי ילדים ישנים וחולמת לכתוב שיר לחווה אלברשטיין. רננה ליש ("סערה במים רדודים") עונה לשאלון האישי

"כמעיין המתגבר" של איין ראנד.

חמש שעות של כתיבה רצופה, אבל זה הרבה בשבילי, אני חייבת הפסקות.

הייתי רוצה ללמוד היסטוריה, וגם צפרות,

הוצאה של ספר וגם שיר חדש, גורמים לי סחרור רגשי, בצד ההתרגשות אני חשה חרדה וחוסר בטחון.

חוה אלברשטיין. הייתי רוצה לכתוב לה שיר.

הייתי שמחה להיות עדה לקום המדינה, שותפה בהגשמת החזון, בנופים ובערכים התמימים של ישראל בראשית ימיה.

ראלף הכומר היפה מ"ציפורים מתות בסתר", אתו זה אהבת נעורים.

כן, למה לא?

אני אשקול בחיוב, למרות שאני לא מספיק תחמנית. זו ההרפתקה, אבל לא אסכים לאכול דברים מגעילים.

הכי טוב לי לכתוב בשעות היום, בבית קפה. ועדיף שתהיה המולה מסביב.

אם חייבים לבחור הכתיבה תמיד מנצחת. היא לא יכולה לחכות.

כתיבה. כשאני כותבת אין לי תחושת רעב.

אני אהיה גאה בו כמובן. ואתפלל שירכוש עוד מקצוע לפרנסתו.

הבעיה לא במחיר הספר אלא בנתח שנשאר למחבר.

כשאני תקועה בכתיבה אני יוצאת לטייל. זה תמיד עובד. ממלא מחדש מצברים.

האי שאני חולמת עליו הוא בית קפה קטן בעיירה אירופאית.

"מלחמה ושלום" של טולסטוי, שעוד לא קראתי.

את הספר שלי 'סערה במים רדודים' התחלתי והפסקתי לכתוב מספר פעמים, חוץ מזה יש לי עוד כמה התחלות שלא הבשילו.

פילאטיס לפחות פעמיים בשבוע.

אני אוהבת לקרוא במילונים, וחוזרת לספרי ילדים שקראתי בילדותי כמו "אי הילדים" של מירה לובה, או "הבונה פקו" של ברנרד רטלי,