יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: מהאלבום הפרטי
חושבת שכתיבה היא צורך קיומי ללב, כשיוצא לה ספר היא חשה אופוריה בבוקר וחרדה בלילה, והיא שואפת "לנרמל את שיתוק המוחין". חן פס ("חברות של תקוה") עונה לשאלון האישי
וואו, בתור תולעת ספרים שמרגישה ריקה אם אין לה ספר בקרבת מקום קשה לי לבחור. אני חושבת על "צבים כל הדרך למטה." של ג'ון גרין. הספר מדבר על ההתמודדות עם חשיבת יתר וביישנות בצורה כל כך יפה ובוררה כמו שאני אף פעם לא הצלחתי.
רק אחד, זה היה הניסיון הראשון והבתולי שלי בכתיבה ארוכה ורצינית כמו בספר, זה היה אי שם בין כיתה ג' לכיתה ו'. זה ספר שהתאים לילדה שבי והזין את הדימיון המפותח שלה, אבל השנים עברו והתבגרתי וכך גם הכתיבה שלי. אילו הייתי ממשיכה אותו זה היה נראה כאילו כתבו אותו שני אנשים שונים.
"פיטר פן", ללא ספק. כי אם כבר אי בודד אז מלא בילדים אבודים, אבקת פיות וילד נצחי אחד.
זה קל, כוכב שני מימין וישר עד הבוקר.
מה שעובד לי בדרך כלל זה לקרוא את מה שכתבתי עד עכשיו ברצף, כמו שהקורא יקרא את הספר כשהוא יצא, ולהבין איפה האותיות התחילו לריב ביניהן ולמה. אני חושבת על זה בתוך הראש למשך כמה ימים וכשיש לי רעיון אני מקדישה זמן לשכתובים. מה שלא עובד לי זה להאיץ בעצמי לכתוב, הכתיבה היא שריר ושרירים נתפסים מפעולות יתר או תנועות לא נכונות. אם אכתוב כשאני תפוסה, אאבד מאיכות הכתיבה.
לדעתי מחיר הספר צריך להיות שווה לכל כיס, על מנת שכל מי שרוצה לקרוא יוכל לרכוש.
אהיה הכי גאה בעולם. הופכת את זה לשלנו ואפילו כותבת איתו יחד ספר או שניים ובטח מספרת לו ששאלתם אותי את השאלה הזו כשהוא עוד היה שייך לעתיד הרחוק.
ברור שכתיבה. אוכל זה צורך קיומי בשביל הגוף שלי, אבל הכתיבה זה צורך קיומי בשביל הלב שלי ואני ידועה כאחת שהולכת עם הלב.
אני לא חושבת שיש שעה או מקום כזה. אני חושבת שזה לא צעד נכון לתת את כל הקרדיט לשעה אחת או למקום אחד, כי אני מרגישה בכל מקום ובכל שעה ובכל זמן שזה מוציא מהכתיבה שלי משהו אחר.
כן. בסופו של דבר הכסף הזה ילך לתשלום הספר הבא שלי. אני מניחה שאחרי שאקח חלק בכל פרויקט שהוא, יהיו לספרים הרבה יותר קוראים וגם חוויות חדשות לכתוב עליהן. זה נראה לי כמו ניצחון מכל הזויות.
זורמת עם כל חוויה שהיא וכל חשיפה שהיא. הספר שכתבתי, "חברות של תקווה", נכתב כדי להעביר מסר, לנרמל את שיתוק המוחין. רציתי לגרום לאנשים להבין שככל שהמגבלה היא עניין גדול, באותה נשימה היא גם לא. איך אוכל להגיד בלב שלם שהמסר עבר אם הגבלתי את האפשרויות לחשוף אותו?
אני לא יודעת אם הייתי הולכת רחוק מדי. בניגוד לדעה הרווחת, אני אוהבת ומעריכה את התקופה שאנחנו חיים בה היום, עם המחשבים והטכנולוגיה. בזכותם אני מצליחה לגשר על המון פערים בחיים שלי. כמו למשל בכתיבה. בגלל השיתוק המוחי שאני מתמודדת איתו, תפקודי הידיים שלי לא מאפשרים לי לכתוב, כך שלחזור בזמן בעצם אומר לוותר על המחשב ולוותר על הכתיבה. את זה אני לא מוכנה לעשות אף פעם.
בסופר אסיף אלקיים. אני משתוקקת ללמוד ממנו מעט על ראיית העולם שאנחנו חיים בו ולנהל איתו שיחה עמוקה שרק אנשי מילים יכולים לנהל.
אני אקח את השאלה למקום אישי. יש מעט מאוד סופרים שאני אקרא את כל הספרים שהם הוציאו מבלי לפספס אפילו אחד. לכן הסופר הכי גדול שחי בעולם שלי הוא ג'ון גרין.
קצת מהכול. כמו שבספר שלי יש גם חברות, גם אהבה, גם כאב וגם תקווה. בואו נגיד ככה: יש לי אופוריה בבקרים וחרדה בלילות.
משהו שקשור במילים. אולי עוד שפה.
אני לא יודעת. כשאני כותבת אני מאבדת תחושות זמן. נצח, אולי?
כל מה שאני יכולה בהתאם למצבי, תלוי איך מסתכלים על זה.
ספרי פנטזיה. משתוקקת לחיות בתוך יקומים שלמים שאי אפשר להקים לתחייה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה