יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: סופי בסול
הסופר דרור משעני, שספרו האחרון "האיש שרצה לדעת הכול" יצא לאחרונה בהוצאת "אחוזת בית", יודע בדיוק איפה האי הבודד שהוא חולם עליו, מפרגן למיוזיקל ועונה יפה לשאלות המכשילות שלנו
למשל את כל הספרים של פלובר.
לפני שהתחלתי לכתוב את סדרת החקירות של אברהם אברהם היו לפחות שני רומנים שהתחלתי ולא גמרתי. מאז לא.
התנ"ך או מהדורת כל כתבי של סופר או סופרת שאני אוהב ושהספיקו לכתוב הרבה. נגיד מהדורת "כל כתבי ז'ורז' סימנון".
לא בערך, בדיוק: באמצע פריז. יש שם שניים, ולא משנה לי באיזה מהם.
אני שולף ספר שאני אוהב מהספרייה שלי ומתחיל לקרוא כמה שורות מפתיחה של פרק. לפעמים גם מאזין במשך כמה דקות למוזיקה.
נראה לי שלא פחות ממנה עיקרית במסעדה סבירה, לא? ובעיקר חשוב שהתמורה עבורו תחולק באופן הוגן בין החנות לבין הסופרים, העורכים, המגיהים וכו'.
בטוח אקרא את כל הספרים שלו.
ברור שכתיבה.
שאלה קצת יותר קשה. אבל אולי כתיבה.
אני כותב בבוקר, רצוי כמה שיותר מוקדם (זה לא קל עם ילדים) ובחדר שצריך להיות "שלי", כלומר לא בבית קפה או בחדר מזדמן.
לא. אני גם לא חושב שמישהו יציע.
בטח. כמה מהסרטים האהובים עליי הם מיוזיקלס. אבל קשה לי לדמיין את אברהם שר.
אולי 1945, כי המלחמה נגמרה וכי זאת השנה שבה אבא שלי נולד, וכדי למנוע את ההפצצה של הירושימה ונגאסקי.
אם ברק אובמה, טוני מוריסון, קוונטין טרנטינו, מרטין סקורסזה, ג'יימס אלרוי או גרטה גרוויג יזמינו אותי לקפה, לא אגיד להם לא.
אני חש הקלה. ובו בזמן אני דרוך. אני מרפה לגמרי את שרירי הכתיבה. אני סקרן.
רפואה.
הרבה. אולי 10 או 11.
בעברית ובצרפתית נייר. באנגלית דיגיטלי.
בעיקר רץ.
אפשר אבל לא כדאי. ברגע זה אני עם שפעת, במיטה, ולקוראי "עברית" מגיעים מראות משמחים יותר.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
.jpg)
