יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
.jpg)
צילום: עידו קינן, חדר 404
עמיחי שלו ("הנפשיים", "בדידות מזהרת") הכי סובל כשיוצא לו ספר, ישמח לחזור לקליפורניה של שנות השישים או ללמוד מדעי החלל, ותקוע עם הכתיבה כשהוא כותב וגם כשלא
זה משתנה אחת לכמה זמן. כרגע הספר הכי טוב שלא כתבתי, נכון לחודש זה, הוא "דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס, במיוחד בתרגום המחודש. לפני כחודש זה היה The Divine Invasion של פיליפ ק.דיק, ולפני כן הנובלה "רצ'טטיב" של טוני מוריסון. אני מניח שלקראת החגים יגיע משהו אחר. אני מקווה מאוד שיגיע משהו אחר, אחרת אהיה די אומלל.
לשמחתי, ככל שעובר הזמן זה קורה פחות ופחות. אני כבר יודע מתי לא להתחיל משהו שמרגיש מלאכותי ולא נכון, ואם בכל זאת אני מעז להתחיל, אני יודע להרפות ממנו מהר ברגע שהוא לא מתרומם, אלא למעשה צף בתוך הסחי של עצמו, או במילים אחרות – אני צף בתוך הסחי של עצמי. בכל זאת, כרגע במחשב יש לי גולם אחד, מתסכל ביותר, כי הוא לא מספיק גרוע בשביל למחוק אותו, ולא מספיק טוב בשביל להמשיך אותו.
סביר להניח, נכון לרגע זה, שיהיו אלו היומנים של פיליפ ק. דיק (The Exegesis). מדובר ביציקה טקסטואלית מופלאה של 900 עמודים בערך, הכוללת את רעיונותיו של דיק על העולם, החיים מחוץ לכדור הארץ, הפיכתנו לסייבורגים, וכן חלומות ומכתבים שהוא כתב בעקבות אירוע שהוא חווה לטענתו ב-1974, שם נחשף לשדר מיישות הנמצאת בחלל החיצון, והיא בעצם מעין אינטיליגנציה טהורה המגיעה באמצעות מידע מקודד.
יש כמה אפשרויות: אחת מהן היא אותה יישות מהשאלה הקודמת, אבל אני לא מפונק ואני לא חזיר, זה יכול להיות הרבה מקומות; זה בעצם אי תודעתי, לאו דווקא גיאוגרפי. הוא יכול להיות בחולות ראשון לציון (טוב, אולי לא), בטירה בווארית בה הייתי שנה שעברה (רדופת רוחות של נאצים זקנים וכלב בולדוג בגודל סוס), והוא יכול להיות גם על המאדים, אם יסופקו שם תנאי מחייה בסיסיים, כולל חיבור מהיר לאינטרנט.
האמת שהמצב הקבוע שלי הוא "תקוע בכתיבה". אני כותב עונתי, כלומר כשאין לי מה לכתוב, אני לא כותב. כשיש לי מה לכתוב, אני כותב כמה שיותר, וכשאני לא כותב, ומתחיל להרגיש את הריק הזה כוסס מבפנים, אני מנסה לחשוב, כלומר לכתוב הערות ושירבוטים. זה לפעמים עוזר. לפעמים זה מיותר.
חמישים שקלים? אני לא יודע, במילא לא ארוויח כלום גם אם זה יהיה עשרים שקלים או מאה שקלים. הבעיה ברשתות ובמצב הקיים היא לאו דווקא המחיר, אלא אלו ספרים נכנסים בכלל לרשתות ואלו לא, ומי מחליט על כך, ואלו שכן נכנסים – להיכן הם נכנסים? חלק גדול מהם נכנסים למחסן ונשארים שם.
מקווה מאוד שאחת הדמויות בספריו לא תהיה מבוססת עליי, אם כי אני מבין שהסיכוי לכך הוא די גדול. אבל כרגע נראה כי שני הבנים שלי ממש לא בקטע של ריאליזם אלא של מדע בדיוני וגיבורי על ונונסנס.
כתיבה, בלי שום ספק.
בפינת העבודה הצפופה שלי. יש בה שתי ארנבות, לוח שעם, המון ספרים, פוסטר מתוך אקס פיילס, שולחן ומחשב נייד. זו חללית האם, מכאן הכל משוגר, לעתים אפשר לטייל בכוכבי לכת אחרים אבל כאן זה ההארדקור, ועדיף בשעות הבוקר, כשיש שקט בבית, וערנות בגוף ובמוח.
תמורת מאות אלפי שקלים? בהחלט. בינינו, הייתי מוכן לעשות גם דברים גרועים יותר.
עם ריקודים ותפאורה ושמחת חיים כזאת? אין סיכוי שמישהו ירצה את אחד הספרים שלי עבור זה. אופרת רוק יותר תתאים, אבל זורם, בטח, זרמתי עם קמפיין לפוקס והישרדות, אז על מיוזיקל לא אזרום?
אני חוזר לשנות השישים בסן פרנסיסקו או במדינה אחרת בארצות הברית, לתקופת תרבות הנגד ודור ילדי הפרחים. אני חושב שזו היתה התקופה האחרונה בעולם המערבי שהיה בה איזשהו תום ותמימות (וגם סמים לא רעים, ומוסיקה מעולה ועוד). אבל אם הייתי מקבל מכונת זמן, נראה לי שהייתי בוחר לנסוע קודם כל לעתיד.
אין לי תשובה חד משמעית. גם זה, כמו הספר הכי טוב שלא אני כתבתי, דבר דינמי ומשתנה. אני לא בטוח כמה סופרים גדולים חיים כיום, וכל התחלת השוואה למאה ה-20 או למאה ה-19 תהיה מדכאת ביותר. דווקא אם אני חושב על סופרות התשובה די נהירה: טוני מוריסון ומרגרט אטווד. כמובן, נהירה נכון לרגעים אלו. מחר כבר תשתנה.
אני בעיקר במין דיכאון. אני נהנה מאוד לכתוב, כשאני מרגיש שאני כותב משהו טוב. פחות נהנה מתהליך עריכה, וממש סובל כשספר יוצא. אני מודע לכך שזה הכרחי, אבל כשזה קורה בעיקר בא לי להיאטם, להשתבלל, והרבה פעמים אני נמלא חרטה. רק אחרי כמה חודשים המצב בדרך כלל מתאזן מבחינה נפשית. האמת? לא בטוח, רק על ידי כתיבה של משהו חדש אפשר לצאת מהדיכאון של הספר שזה עתה יצא.
אם היו מקבלים אותי, הייתי הולך ללמוד פיזיקה או מדעי החלל, אבל נראה לי שאין לי את הכישורים לכך, או לחלופין הייתי רוצה להיות מלחין מוזיקה אלקטרונית. גם שומר יערות נשמע כמו משהו מעניין. אולי דוור?
זה נשמע כמו קלישאה, אבל כשאני בתוך משהו, אני מאבד תחושה של זמן. אני מניח שהתשובה הריאליסטית תהיה חמש או שש שעות ברוטו, שלאחר מכן מסתכמות בשלוש שעות נטו.
עושה לא מעט, האמת, כך זה נראה לי פתאום. שוחה ארבע פעמים בשבוע, ומשחק כדורגל בנבחרת הסופרים בכדורגל אחת לשבוע או שבועיים.
ספרי מתח טובים, בשנים האחרונות בעיקר הסקנדינבים, אבל לא כל הסקנדינבים. לארסון כן, יו נסבו פחות. ספר בידורי עשוי לעילא זה בזבוז זמן נפלא, והאמת שזה לא בזבוז זמן, אפשר ללמוד מכל ספר כזה טכניקות של כתיבה, מניפולציות וכיוצא בזה, ובעיקר להישאב וליהנות.
אין שום סיכוי, אני הצלם הגרוע בתבל, אם אנסה בטח לא אצליח.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
