כשהיא תקועה בכתיבה היא מאזינה למוזיקה, היא חושבת שספרים הם כמו ילדים, והספורט שלה הוא ריקודים סלוניים. זהבה צויקל ("בסוף מעגל") עונה לשאלון האישי
"ציפורים מתות בסתר" מאת קולין מקאלוג.
כמעט ולא. אני תמיד מסיימת אותם.
תנ"ך.
באיים הקאריביים.
מוזיקה מרגיעה אותי ופותחת לי את הראש.
70 שקל.
מאושרת.
תמיד אעדיף כתיבה, היות והכתיבה לעולם נשארת והארוחה ברגע נגמרת.
בביתי בשעות הבוקר.
כל קמפיין בא בחשבון. ודאי שלא הישרדות, בגלל הצניעות והתככים.
בשמחה גדולה.
אני חוזרת לרגע בו הונחו על כתפיי דרגות הקצונה - הוא כזה שלא יסולא בפז והייתי מוכנה לחזור לשם עכשיו שוב.
השחקן קלינט איסטווד ובנו סקוט איסטווד, אותם אני מעריצה. וגם, אם אפשר לדבר עם דונלד טראמפ למספר דקות.
אני אוהבת את ניקולס ספארקס, מודל לחיקוי עבורי, ומעריצה גם את דניאל סילבה, המתאר בספריו את המוסד הישראלי כאילו היה בו.
אני באופוריה ובתודה להשם על מתנת הכתיבה. כמו כן, אני חשה כמו בלידה. היות ואין לי ילדים - הספרים הם כמו הילדים שלי, ויש לי ברוך השם 13 כאלה.
מקצועות התנ"ך וההיסטוריה של עם ישראל, וכן אלמד על האסלאם, כדי להכיר את שכנינו/ אויבינו.
רוקדת ריקודים סלוניים עם מדריך פרטי. צועדת בטבע ומצלמת פרחים. עושה תרגילים בבית והכי מתגעגעת לשחייה.
ספרי מדע בדיוני או פנטזיה - קראתי רק על מנת לטעום מהסוגה. הם לא עושים לי את זה.