איימן סיכסק ("תשרין", "אל יפו") מסוגל לכתוב רק בלילה, ישמח לחזור לשנת 67', ללמוד מחול, ויודע בוודאות מי הסופר החי הגדול מכולם
"הרוצחים" של דרור בורשטיין. בא לי לרצוח אותו על זה.
רק אחד. אני לא מאמין בכתיבה למגירה. טקסט מקבל את ערכו רק כשהוא נפגש עם קורא. אם אני לא מתכוון לפרסם, לא תהיה לי מוטיבציה לכתוב.
"קו המלח" של יובל שמעוני. כי חייבים לקרוא, כי הוא חשוב ומוכשר, וכי רק על אי בודד אצליח לעמוד במטלה של שני כרכיו.
לונדון. כל בריטניה היא "אי בודד" עכשיו שהם התגרשו מהאיחוד, לא?
בדרך כלל כשאני נתקע, זה כי אני אמור לכתוב סצינה שקשה לי באופן אישי. למשל זיכרון משפחתי כואב. הדרך היחידה להתגבר על זה היא לכתוב אותה במציאות – כלומר לדבר עליה עם האנשים הרלוונטיים. כל מדריכי הכתיבה, הציטוטים מעוררי ההשראה מסופרים גדולים, העצות של עורכים גאונים – לא עובדות בשבילי.
69 שקל. גם כי זה נראה לי מחיר סביר, וגם כי לנצח יהיו אנשים שהמספר הזה יצחיק אותם
אקווה שהוא יהיה מודאג מהכתיבה בצל שלי, ושהוא יתייאש ובסוף יעשה עלינו סרט.
כתיבה. הנאה מארוחה טובה היא יותר תדירה מהנאה מיום כתיבה מוצלח.
כמה סופרים רציניים הסכימו לענות על זה?!
רק בלילות, רק על שולחן העבודה שלי. לא מסוגל לעבוד בשעות הבוקר.
ב"הישרדות" אני אעוף בהדחה הראשונה. ואם כבר קמפיין אופנה, אז "פוקס"?!
אני בעד, ולו רק כדי לראות את התסריטאים והבמאי נאבקים להעביר את ההרהורים כבדי הראש של הגיבורים שלי לחמשירים.
1967, כדי לענות סופסוף על השאלה: באמת זה יפתור לנו פה את כל הבעיות?
הפסנתרנית הגאונה ולנטינה ליסיטסה. אני רוצה לוודא שהאצבעות שלה לא עשויות מגומי.
מרגרט אטווד. אם לא קראתם – דחוף.
אופוריה וחרדה, בלי סתירה. אחר כך אתה מתחיל לראות אם הספר מצליח, או מצליח פחות, והאופוריה או החרדה מנצחות, בהתאם.
מחול. אה, התכוונת למקצוע... אז ארכיטקטורה. אם לא לבנות סיפורים, אז בתים יפים ומבנים ציבוריים נעימים, לשם שינוי.
אף פעם לא ספרתי. מה שכן, זה תמיד מרגיש כאילו מדובר בהמון שעות.
נייר, בפירוש. אני מיושן, ורומנטיקן, ואין תחליף לתחושה של ספר ביד מבחינתי. מה שכן, הרבה טוענים שהפורמט הדיגיטלי מעודד אותם לקרוא יותר, ולזה אי אפשר להתנגד.
עכשיו הרגזת אותי. אפשר שק אגרוף?
ספרי בישול. תענוג של ממש שאני לא מוכן לוותר עליו. זה ואלבומי צילומים מהטבע.
בטח.