יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: ענבל אור-לב
גרה בתוך יער, כותבת כמו מכורה, תשמח לפגוש את הדלאי למה וחושבת שלהוציא ספר חדש זה קצת כמו להיכנס עירומה לחדר האוכל. מור אסאל ("איך ללטף קיפוד") עונה לשאלון האישי
לא יודעת איזה בדיוק, אבל משהו של רובין הוב. אני משתחווה לסופרת הזאת, שיצרה גיבורים אפיים ועלילות מפוארות, ולהיפך.
שניים. את הראשון התחלתי בגיל 25, והייתי מקריאה למלצריות בבית הקפה מתחת לדירה השכורה שלי. כשעברנו דירה ואיבדתי את קהל המאזינות שלי, איבדתי את הדרייב לכתוב. את השני התחלתי לכתוב בגיל 40, ואחרי שנה הגיבורה שלו שיעממה אותי וזנחתי אותה.
"לחיות מתוך שמחה" של סנאיה רומן. אני יכולה לקרוא בו אלפי פעמים, וכל פעם למצוא הבנה חדשה.
לא נעים לי להגיד, אבל הוא אי בתוך היער שמתחת לבית שלי במצפה הילה. אין מקום שיותר מטעין אותי ממנו.
עובד בשבילי לדבר עם אחת מחברותיי הגאונות, לרכל על הדמות שאני תקועה איתה. עובד לי גם לצאת להליכה, לקפל כביסה, לסדר משהו. לא עובד לי לחשוב חזק חזק. בסוף הפיתרון תמיד מגיע ברגע של הסחת דעת.
בחיי שאין לי מושג. הייתי רוצה מקסימום בשביל הכותבים, ומינימום עבור הקוראים.
מבינה לגמרי מאיפה זה בא לו. המילוליות שלי היא עוד כלום לעומת כושר הביטוי של בעלי.
כתיבה.
כתיבה. סתם, על מי אני עובדת?
אני כותבת בכל מקום ובכל שעה. כשאני באמצע טקסט, אני פשוט לא יכולה להפסיק. אני מתנהגת בכתיבה קצת כמו מכורה. בזמן כתיבת הרומן הייתי אומרת לבעלי שיניח לי, כי עוד לא כתבתי את המנה שלי להיום. כבר מצאתי את עצמי אחרי לילה רומנטי באוהל על החוף פותחת על הבוקר את המחשב שהחבאתי מעצמי.
בשום פנים ואופן לא! אני קיבוצניקית. אני אמות ברעב לפני שאריב עם אנשים על אוכל. בעצם, לפני שאריב עם אנשים בכלל.
נפלא בעיני. "איך ללטף קיפוד" מתרחש בחלקו הגדול בשנות השמונים, וכדי להכניס את עצמי לאווירה הייתי שמה לי בפול ווליום מוזיקה משנות השמונים והתשעים. הילדים הסתכלו עלי במבט מפקפק.
פיץ-אביר, גיבור אלפי הטרילוגיות של רובין הוב. אין גבר כזה בעולם.
1991, ירושלים, השנה הראשונה באוניברסיטה. כזו התלהבות של יציאה מהכפר אל העיר, ירושלים לא ידעה מעודה. הייתי בשוק מזה שאני חיה בדירה משלי, שיש לי כסף, שכל יום אני לומדת באוניברסיטה דברים חדשים ומעניינים, שאני יכולה לקנות בגדים ונעליים וזה לא עניינו של אף אחד.
הדלאי למה. הצלחתי להיכנס לטיצ'ינג שלו בטיבטית בשנה שעברה, בטיול להודו שנתתי לעצמי ליומולדת 50. לא הבנתי מילה, אבל החיוך של האיש הזה הוא אחד הדברים הכי יפים שראיתי.
לא יודעת אם הכי גדולה, אבל הכי משפיעה – עלי לפחות - היא מרגרט אטווד.
נתקעתי עם התשובה לזה, אז פניתי לאחת מחברותיי הגאונות, שאמרה: "על מה שקרה באמת. הרי כולם בהכרח כותבים פרשנות".
שלומי שבן. יש עומק ואירוניה בטקסטים של השירים שלו.
שמחה גדולה, כמובן, אבל גם מבוכה גדולה. הספרים הקודמים שלי היו ספרי עיון וזו תחושה אחרת. רומן, ועוד עם גיבורה שכל כך דומה לי בביוגרפיה, זה קצת כמו להיכנס עירומה לחדר האוכל. הסיוט של כל קיבוצניקית לשעבר.
פסיכותרפיה, כנראה.
אולי 40 דקות. אחר כך מאבדת ריכוז.
כל בוקר מתחיל בהליכה של חצי שעה, יציאה של חצי שעה עם הכלבה ליער מתחת לבית, עשר דקות יוגה ועשר דקות מדיטציה. היי מיינטננס, אבל זה כייף ממש.
ספרות נוער חיננית. בעיקר פנטזיה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
