יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יח"צ
חושב שלא כותבים מספיק על "הרמוסים והכואבים". מאוהב במקצוע שלו - עורך דין קהילתי, ולא מבין את משמעות הביטוי "כושר גופני". יובל אלבשן ("הערעור האחרון", עם ליעד שהם) עונה לשאלון האישי
לעולם אקנא ב"אוהל הדוד תום" של הארייט ביצ'ר סטואו. מעבר לאיכויות הספרותיות שלו, העובדה שהספר גייס את ההמונים למלחמה בעבדות והיה הסיבה לפרוץ מלחמת האזרחים (הנשיא לינקולן אמר על סטואו ש"זוהי האישה הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה הזו") שהביאה לשחרור העבדים, גורמת לי להכתיר אותו בתואר הזה של "הספר הכי טוב", תרתי משמע.
לפחות עשרה. ואני מתכוון רק לכאלה שכבר הכילו כמה עשרות אלפי מילים. פתיחות של כמה אלפי מילים – יש לי עוד יותר. אני מנחם את עצמי שיום אחד אחזור לכל אלה ואסיים לכרוך אותם.
עמוס עוז, " סיפור על אהבה וחושך". הספר הכי ישראלי שקראתי.
לא בערך. בדיוק. על הגג של הנוטרדאם בירושלים. משקיף על העיר העתיקה.
מוסיקה לא עברית שממסכת לי את הרעש מבחוץ. מה שלא עבד בשבילי זה לצאת לחופשות כתיבה. קיבלתי כמה מלגות כאלה ולא הצלחתי לכתוב מילה. אני זקוק לרעש של החיים עצמם כדי לכתוב כנראה. את רוב ספרי כתבתי בסלון כשהילדים סביבי נכנסים ויוצאים.
שאלה קשה. מחיר שמצד אחד יאפשר לכל אחד לרכוש אותו ומצד שני לסופר שכתב אותו פרנסה הגונה. קשה לי לכמת.
אשמח. מאד. אין דבר מרפא יותר מאשר כתיבה. זה מביס כל ציפרלקס.
כתיבה ואני מאלה שאוהבים מ א ו ד לאכול.
סקס ואני מאלה שאוהבים מ א ו ד לכתוב.
בכל מקום שמתאפשר לי. לרוב – בפינת האוכל בסלון. בערב ולפעמים בלילות. אחרי העבודה וכחלק מהנסיון לתקן את מה שבעבודתי כעורך דין קהילתי אני לא מצליח לרוב לעשות – להגיע לסוף טוב.
פחות. לא בגלל שאני מוצא בזה משהו פחות. אלא שלי זה לא מתאים.
בשמחה. איזה כיף זה לקחת חלק במה שמפזר חיוכים בחיי אנשים אחרים. ברור.
1982. להספיק להיפרד מאבא שלי שנפטר כשהייתי ילד, להודות לו על כל מה שהספיק בחייו הקצרים וגם להרגיע את היתום בן ה 12 שאני תמיד אהיה – שיהיה בסדר ושיפסיק לדאוג.
אותה תשובה. אבא שלי.
אני יודע שהוא מת, אבל אני עדיין לא מעכל זאת, אז בשבילי עמוס עוז הוא הסופר העברי הגדול מכולם. הוא חסר לי ברמה כמעט יומיומית. "הערעור אחרון" הוא הספר הראשון שלי שיצא בלי שהוא ליווה אותי.
בעבודתי כעורך דין קהילתי. הרמוסים והכואבים.
חרדה. ברור. שאני כפולני אפסיד הזמנות לדאוג קצת?
אני מאוהב במקצוע שלי – במשפטים ובמיוחד בעריכת דין קהילתית. הייתי לומד זאת שוב בלי בעיה.
כבר יצא לי לשבת במשך 10 שעות בלי לקום אפילו למקרר וכל מי שמכיר אותי יודע שזה חריג ביותר....
לא מכיר את המושג. מה זה?
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
