יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: אמנון ורבין
מסוגלת לכתוב 20 שעות ברציפות, כשיוצא לה ספר חדש היא פשוט רוצה לברוח, ואת מכונת הזמן היא הייתה לוקחת דווקא אל העתיד. רנה ורבין ("איך כדאי לחיות") עונה לשאלון האישי
יש כל כך הרבה, לא יודעת מאיפה להתחיל.
התחלתי לכתוב את "איך כדאי לחיות" המון פעמים במשך שבע השנים שעבדתי על גרסאות שונות שלו. כבר היה שלב שבו הוא היה ספר כמעט שלם, שקראתי לו "הסינגוּלריוֹת". בגרסה ההיא, שהקדשתי לה כמה שנים לפני שוויתרתי עליה, אלה היתה דמות אחרת לגמרי, מתבודדת שחיה עם אמא שלה, וסופי עדיין לא היתה קיימת. אבל יש הרבה ספרים שהתחלתי לכתוב ולא התפתחו מעבר לפרק ראשון. היה רומן רומנטי על מישהי שמקבלת בירושה מלון קטן בגליל ועוזבת את העיר לחיים חדשים, אבל אז יצא סרט בנטפליקס עם רעיון דומה שמתרחש בניו-זילנד והוציא לי את הרוח מהמפרשים, והיה רומן היסטורי על חייה של סבתא-רבתא שלי בסיביר בתחילת המאה שעברה, וסיפור מסע של אישה שבונה לעצמה בית באוטובוס וחוצה איתו את אירופה מטורקיה ועד פורטוגל, ועיבוד של "הוא הלך בשדות" לגרסה בת זמננו מהצד של הגיבורה, וסדרת טלוויזיה על שלוש נשים בעלות כוחות מיסטיים שפותחות קליניקה מאגית בפרדס חנה. הסדרה ההיא כבר התקבלה לפיתוח בערוץ כלשהו, אבל הם ביקשו שאקצר את הפרקים ואהפוך את זה לסיטקום וגם לא רצו לשלם לי כסף על הפיתוח, אז ירדתי מזה.
אולי את טרילוגית המד"ב הסינית של סיצ'ין ליו, שלא הצלחתי להתקדם מעבר לכרך הראשון בה. הוא היה שונה כל כך מכל מה שאי פעם קראתי, עד שמצד אחד התפעלתי מאוד ומצד שני לא הצלחתי ממש להיסחף איתו. באי בודד בטח אצליח לקרוא את שני הכרכים הבאים, כל אחד מהם בן 800 עמודים בערך, וגם לא יהיה לי אכפת שזו דיסטופיה שמחריבה את האנושות ומעוררת סוג של שנאת אדם, כי במילא אהיה באי בודד. או שאקרא סוף סוף את נוטות החסד. נראה לי שבאי בודד כדאי לקרוא ספרים על הרוע האנושי כדי לא להתגעגע יותר מדי לציוויליזציה.
אני לא ממש חולמת על אי בודד... אבל פעם הייתי במדירה וזה היה המקום הכי יפה שאי פעם הייתי בו, אז אולי שם.
כשאני תקועה בכתיבה אני לא כותבת. אני לא חושבת שכתיבה ספרותית היא הכרח. היא צריכה להיות הנאה ושעשוע, לא מטלה ושיעורי בית.
עם יוקר המחיה בארץ ועם האחוזים המטורפים שהמתווכים לוקחים לעצמם, ספר צריך לעלות 100 שקל מינימום כדי שהסופרת תוכל לקבל תגמול סביר על השקעתה האדירה. אבל אין הרבה אנשים שיסכימו לשלם סכום כזה על ספר (למרות שאין לאנשים בעיה להוציא כאלה סכומים על ארוחה), אז אולי מחיר ריאלי יותר הוא 50 שקל אחרי הנחה.
אני בעד שהילדים שלכם יעשו מה שהם רוצים, ומכיוון שאתם גררתם אותם לגשמיות על לא עוול בכפם, תכילו את זה ותתמכו בהם כמיטב יכולתכם.
לא עומדות זו מול זו. אני כותבת שלושה דפי בוקר מדי יום ביומו. זה חילוף חומרים הכרחי מבחינתי, כמו לנשום ולישון וללכת לשירותים.
אותו כנ"ל. האמת היא שכשאני באמצע סערת יצירה אין לי צורך במין ובקושי יש לי צורך באוכל, אבל אחרי הסערה כל החשקים הגופניים מתעוררים מחדש.
כל בוקר, ליד שולחן האוכל במטבח, עם הקפה, אני כותבת את החיים שלי במילים. אני לא יכולה להתחיל את היום בלי זה. אבל כתיבה מסוג אחר, לקהל, מתרחשת בתקופות שמגיעות פתאום, בלי שליטה. במשך שנים כתבתי גרסאות שונות של "איך כדאי לחיות", שכתבתי וכתבתי מהתחלה וניסיתי כל מיני ניסיונות, אבל בסופו של דבר הוא יצא מתוכי בפרץ אחד של חודש וחצי של השראה פלאית, שהגיעה אחרי חצי שנה של התעלות רוחנית ותחושת אהבה חובקת כל שבמהלכה לא כתבתי מילה (חוץ מדפי הבוקר). זה הרגיש כמו נס. הסיפורים של אלה וסופי פשוט יצאו מתוכי בשטף, וגם הדו"חות. בקושי ישנתי באותם ימים, רק כתבתי וכתבתי, בלי לחשוב כמעט. זאת היתה התקופה היפה בחיי, והייתי מאושרת כל עוד זה נמשך. הזדהיתי עם כל מי שאי פעם הצהיר שהמוזות פועלות דרכו והוא מתעל רעיונות שנובעים מממדים נסתרים. הרגשתי כמו כלי שמשרת דבר גדול ממני.
ברור. אני אוהבת הרפתקאות ואני גם בעד מאות אלפי שקלים. אם רק יוותרו לי על הסתובבות בבגד ים מול המצלמות.
בטח! אני חובבת מחזות זמר ומבחינתי הספר שלי לגמרי יכול להיות מיוזיקל, אני עצמי שרתי אותו תוך כדי כתיבה.
הייתי מנהלת רומן עם יואן מקגרגור ב"מולן רוז'". אני אוהבת מחזות זמר, כבר אמרתי. ואני גם אוהבת גברים נאים. או אולי סתם קשה לי לדמיין רומן גשמי עם דמות מילולית.
הייתי מעדיפה להגיע לעתיד הרחוק. אני אישה סקרנית.
שעה זה כל כך מעט זמן! מה אפשר להספיק בשעה? אולי הייתי בוחרת איזה שחקן כדורסל שהאחיינים שלי מעריצים ולוקחת אותם איתי, זה יכול מאד לשמח אותם.
אני לא חושבת שיש כיום סופר אחד או סופרת אחת שהם הגדולים בעולם. יש המון אנשים בעולם והמון סופרים מצויינים, אי אפשר לציין רק אחד. וגם אין סופר או סופרת שכל ספר וספר שכתבו היה מעולה בעיני.
נדמה לי שכותבים על הכל. חסרים לי ספרים שפורצים את גבולות התודעה הרגילה ולגמרי מתרחקים מפסיכולוגיה אנושית, אבל אולי אי אפשר לעשות את זה כשאת אנושית וכותבת במילים.
אין לי חשד כזה. מי שיכולה להיות סופרת גדולה תהיה סופרת גדולה. ומי שלא יכולה, סימן שהיא לא יכולה.
אני נתקפת חשק עז לברוח. עכשיו למשל אני רק רוצה לעזוב הכל ולנסוע רחוק, למקסיקו נאמר, להשאיר את הספר לגורלו ולא להיות פה כשיתחילו לקטול אותי ולחטט לי בנשמה. בחודש האחרון כל בוקר אני קמה בתחושת מצוקה. מה שמחזיק אותי זו המחשבה על הקוראות והקוראים שישלחו לי מכתבים, שהספר יעורר בהם מחשבה, התרגשות, אולי אפילו התעלות רוח. אבל באמת, בא לי לברוח.
אם היו לי כישורים ריאליים, הייתי רוצה ללמוד באחת התוכניות החדשות של מדעי התודעה בדגש על פיזיקה.
כשהייתי נתונה בפרץ ההשראה של "איך כדאי לחיות" כתבתי רוב היום והלילה, לפעמים כמעט עשרים שעות ברצף.
יוגה. אני מתרגלת אצל שאקטי, במרכז שלה, "פראנה יוגה קולג'". אפילו נסעתי ללמוד אצלה קורס מורי יוגה בצ'כיה בקיץ. זה לא בדיוק כושר גופני, זה יותר כושר רוחני, אבל גם הגוף מתחזק ומתגמש מאוד.
אני לא מאמינה בקונספט של בזבוז זמן בהקשר של קריאה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה