תחת כנפך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תחת כנפך
הוספה למועדפים

תחת כנפך

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ליאת רוטנר

ליאת רוטנר (נולדה ב-17 במאי 1987) החלה לכתוב ספרים בגיל 8. את ספרה הראשון פרסמה בגיל 16, ומאז לא פסקה. ספריה, בהם רבי־המכר "קיץ אחד ביחד", "מעורב ירושלמי" ו"מאלאדר", זוכים להצלחה רבה, ומתוכם שבעה סטטוסים של ספרי זהב ופלטינה - שיא לגיל 22 בו מחזיקה הסופרת. כיום היא מרצה באוניברסיטת בן גוריון ומנחת סדנאות, מטפלת בכתיבה ודימיון מודרך וממשיכה לכתוב ספרים על סוגיות הנוגעות ללבו של הנוער הישראל.

 
 

תקציר

ביום אחד מיטלטל עולמה של מאי, אישה צעירה בת 31. הדיירים בבית אמה המנוחה מעבירים לידיה תיבה. אף שלא הצליחה מעולם להימלט מזיכרונות ילדותה, מאי יודעת שעליה להיאבק בפחדיה כדי להתמודד עם פתיחת התיבה, אשר תוכנה ישפוך אור חדש על עברה. אך התיבה נעולה במנעול, והמפתח בידי אחותה, שאותה לא ראתה יותר מעשר שנים.
 
מאי יוצאת למסע ארוך, מסע גיאוגרפי, נפשי ורגשי; מסע במרחב ובזמן, השואב אותה בחזרה אל ימים של יחסים סבוכים עם אמה ואחותה, ומאלץ אותה להיאבק שוב בצִלן הכבד אשר מלווה אותה עד היום.
 
תחת כנפך הוא צלילה לנפשה ולתודעתה של אישה צעירה הנלחמת בשדי העבר וההווה, עד לסיום המפתיע השומט את הקרקע מתחת לכל מה שידענו, או חשבנו שידענו.
 
רומן חדש למבוגרים מאת מחברת רבי-המכר ליאת רוטנר.

פרק ראשון

מעלה מטה, כאחוזת בהלה, מנתרת ציפור העץ על מעמדה הרעוע בפעמון הדלת, כבולה אל המסמר החלוד. בפראות היא מיטלטלת, משחררת אל חלל החדר ציוצי תרועה רמים, סודקת את השלווה המנומנמת של אחר הצהריים.
במטבח מזדקפת מאי, ניעורה מענן המחשבות שהתכרבלה בו עד לרגע זה. בהפתעת־מה היא מזדרזת לעשות סדר בזיכרונה. היא לא מצפה לאיש. ובכל זאת ממשיך הפעמון לצלצל בהתלהבות, מנסר את האוויר ברעש מחריד. לשבור אותו. מזמן היה עליה להתקין אינטרקום חשמלי.
טסססס...
קטנה יותר. ריחנית במיוחד. ועוד יותר קטנה, ועוד יותר. והנה - הופ, איננה, רק מרבד לוחש־רוחש של בועות צהובות מתפקעות. מאי מביטה אל פיסת החמאה שנעלמת בתוך שחור המחבת. תרועה נוספת של ציפור העץ מתיקה אותה סופית ממקומה, ובארשת אכזבה היא מכבה את הגז וצועדת במהירות אל דלת הכניסה, ידה האחת עוד אוחזת בביצה.
"דואר רשום."
שודדים. אנסים. רוצחים. היא מציצה מבעד לעינית. נער שמנמן עם כובע מצחייה עומד בשמש על מדרגות האבן, מכנסיו ארוכים מדי, חגורתו נמוכה מדי, והוא מקנח את מצחו בגב ידו. שודד? רוצח? היא צריכה להחליט מהר. סבלנותו אוזלת, ראשו נעלם מבעד לעינית כשהוא גוחן שוב אל הדלת ומצלצל פעם נוספת. "דואר רשום!"
אם תפתח, ואם יזנק עליה, האם תספיק לטרוק עליו את הדלת? במהירות היא מחשבת את התנופה אשר תידרש למעשה פתאומי כזה. הוא מסתובב לאחור לרגע, והיא קוראת את הכתובת אשר על גב חולצתו. "קורס חובשים נ"א - עדיף להישאר חולה". מי שהיה בקורס חובשים לא יכול להיות אדם רע, היא מחליטה, ופותחת את הדלת.
הדמות הממוזערת הקמורה הופכת לאדם שלם. הוא משנה את תנוחת עמידתו. "חבילה," מושיט לעומתה קוביית קרטון בגודל אבטיח. ידיה של מאי מקבלות אותה בסקרנות קפוצה. "לחתום כאן." מגיעים גם דף ועט. מאי מסתבכת. החבילה. הדף. העט. ולא לשכוח את הביצה. בסופו של דבר היא מצליחה איכשהו לאחוז בעט ובדף יחדיו בעוד החבילה נתחבת תחת בית שחייה.
"יום טוב," אומר הבחור ומסתובב.
מאי מביטה במדרכה המלבינה באור שמש יוקד. "אולי אתה רוצה כוס מים," המילים מפלסות את דרכן החוצה.
הנער מהנהן. היא משאירה את הדלת פתוחה ומזדרזת אל המטבח. שודד. אנס. רוצח. הגיונה מצליף בה. מה עשיתי? הרי בדקה אחת הוא מסוגל להיכנס פנימה, לרוקן לי את הסלון. ומי־יודע־מה לעשות לי. היא מציצה מעבר לכתפה. הבחור לא עבר את מפתן הדלת. הוא מסיר את כובעו וסוקר בתמיהה את ציפור העץ.
היא מוציאה כוס פלסטיק וממלאת אותה במי ברז. כאשר היא שבה אל הסלון היא מצפה למצוא מהפכה שוממת, אבל לא. הבחור עוד שם והוא מאושר למראה כוס המים.
"תודה גיברת," המים נעלמים חיש קל. "גיהינום מה שהולך בחוץ. אבל את, שתהיי לי בריאה, הצלת אותי." הוא מחווה בראשו לעבר החבילה. "מתנה לכבוד החגים, הא? בטח מהדודים?"
איך דודים. הדוד היחיד שלה חי בחו"ל. השני קבור בארץ.
מאי מרימה את החבילה. כבד. כבד מדי. מה עשוי להיות שם? היא לא תפתח בנוכחות הבחור. אך הוא מוסיף לעמוד וללהג אל תוך הבית. "זו תקופת המתנות, החגים האלה. פתאום כולם נזכרים בקרובים שלהם ושולחים ערכות קפה עם צנצנות דבש או מכוניות צעצוע, בטח גם את קיבלת איזו ערכת קפה נחמדה. סוכות עכשיו. אין לך סוכה?"
כשהוא מציץ מעבר לכתפה אל הסלון היא נזכרת שעדיין לא טאטאה את הבית. איזו בושה. מה הוא בוודאי חושב עליה עכשיו.
"נשים לא צריכות סוכה," היא רואה צורך לענות.
"אה, כן, נכון."
הוא מניע את הכוס בידו, אולי מקווה שהיא תציע למלא אותה שוב. היא ממתינה עוד רגע, ואז מבטו מתעכב עליה והיא נרגשת מעט, כי נראה שהוא מנסה להיזכר במשהו, ואולי המשהו הזה הוא היא.
"אז... יום טוב, גיברת."
- מה את בלעדי? כלום! כלום!
נו, צדקת, אמא.
"שלום." היא לוקחת את הכוס, תוהה למה ציפתה. הבחור הולך והיא חוזרת אל תוך הבית, מעיפה מבט קצר בראי, אולי יש לה כתם על האף שמשך את עיניו.
המחבת קרה וספוגה ריח של חמאה קרושה. הריח של מוצאי שבת.
שאריות של חלה. תמיד נשאר. אמא ליד הגז, "פרנץ' טוסט הם קוראים לזה, אצלנו - לחם מטוגן. פשוט מאוד." ביצה וחלב, קצת לטגן, והנה. לילי ואני עם סירופ שוקולד על השפתיים. היא תמיד הסתפקה בפרוסה אחת. אני לא.
בבואתה ניבטת מן הזכוכית המבריקה שבדלת התנור, ומאי מתחלחלת לגלות כפתור סורר שפער פתח במעלה חולצתה. האם לשם לטש הבחור עיניים? בוודאי התבונן וחשב לעצמו שהיא ממש... ממש...
סומק עז ובלתי־נעים שורף בלחייה.
אוי. איכס.
נכלמת היא מתעטפת מיד בסודר המוטל על כתפיה. אחת מן השתיים: הוא חשב מחשבות מגעילות או התפוצץ מצחוק אחרי שהתרחק מן הבית. לשם מה היא לובשת סודר ישן מעל הבגדים שלה אם לא כדי להתכסות. ובתוך הבית, בתוך הבית היא אמורה להיות מוגנת.
מה היא בלעדיה?
כלום כלום כלום.

לספור ולספר. לספור ולספר. שלל מגרעותי נחתו מפיה בצרורות, עטופים בסרט נאה של מילים מנוסחות בקפידה, בזו אחר זו, כמו פטריות אחרי העובש, והן כולן קלעו, מחודדות, ניקבו אותי חורים־חורים, כמו רשת דייגים, כל אחת חשפה טפח כעור נוסף באישיותי, שרטטה אותי מחדש בקווים גסים, מבהילים.
ואיך באו הדמעות - הארורות האלו! - ואמא ניצתה: בכיינית, תינוקית, לא מסוגלת להתמודד. מה יש, אסור כבר להעיר. אסור כבר לדבר. אסור כבר. מסכנה אחת. קוצ'י־מוצ'י. לא מוכנה להקשיב לי אם אני מונה את החסרונות שלך, אם אני מזכירה לך את אכזבתי ממך. איזו בת סרבנית. איפה עוד יש ילדים כפויי טובה שכאלה. רק אצלי. אסור לי ואסור ואסור.
אני לא השבתי אש - מפחד שאכווה שוב - רק האדמתי, גמגמתי. שמתי את עצמי ללעג. לעולם לא אדבר באמת, לעולם לא אסביר - לא במילים היפות האלה שלה. מבפנים אני עניתי לה בעוז, מבחוץ רק התפתלתי במצוקה.
לספור ולספר. אח, כמה נפלא לשמוע זאת שוב ושוב! המשיכי, אמא - בהתלהבות הולכת וגוברת - ספרי לי עוד על אנוכיותי, על קמצנותי, על חוסר ההתחשבות הילדותי שלי - איי, איי, עוד לא שמעתי די, הציפי אותי, חגיגה לאוזניים, רקדי עמי על רצפת אישיותי המטונפת, הראי לי, הראי - - -

ערב. אל תוך החדר נמזג הלילה - תחילה סגול, ואט־אט מתעבה ומסמיך לשחור, מאייד את האור אל תוך כלום של אפלה.
החבילה עדיין על השולחן, דורשת להתקלף מן הקרטון. מאי מזדרזת למצוא את המספריים, מתפשרת על סכין הלחם, ובן רגע נקרעות רצועות נייר הדבק החומות, ומתוך קליפת הקרטון נחלצת תיבה שחורה. מאי מוציאה אותה החוצה.
מאובקת במקצת, משופשפת בקצוות. לא חדשה. לא מתנה.
מכסה התיבה - בובה זעירה, רקדנית בלט, זרועה השמאלית קטועה, ושתי רגליים חמודות חותמות עמידה קפואה. תמונות נושנות מגיחות לפתע ממעמקי הזיכרון, מעורבלות, מעורפלות, גב של מישהו, ריח עוגה חרוכה, מרצפות בצבע חול, קולות צחוק עמומים, או שמא אלה קולות בכי -
מכתב בתחתית החבילה. על המעטפה: "משפחת שוורץ".
שוורץ. הדירה של אמא.
היא מתבוננת בפני הבובה. אף קטן, פצפון - אל תיגעי, מאי, אל תיגעי - מתחת לשתי נקודות צבע שחוקות שהיו פעם עיניים. היא בוהה בחזרה במאי בחיוך קפוא. "דיפרסיה". לשים רחוק, דלת נטרקת. הארון היה ירוק, צבע מחריד לחדר שינה של הורים, ותמיד היה גבוה מדי בשבילה.
היא מוציאה את המכתב.

מאי שלום,
השבוע התקנו בביתנו מזגן מרכזי, ולשם כך פתחנו ורוקנו את רוב הארונות שבקיר. במעמקי הבוידעם של חדר השינה הגדול שבסוף המסדרון מצאנו ארגז עם כמה צעצועים ישנים ותיבה אחת שנראה לנו שהיא מכילה משהו.
כיוון שאיננו יודעים מה ערכם של התיבה ושל תוכנה בעינייך, ראינו לנכון לשלוח אותה לך, שתעשי בה כרצונך. בהסכמתך, נשלח את הצעצועים הישנים לתרומה.
בברכה,
משפחת שוורץ - דיירי הבית ברחוב יהודה

אז זה מה שזה, תיבה. ואולי תיבת נגינה. הרי הבובה הזאת היא כמו בלרינה מסתובבת. מה ערכם בעינייך. שתעשי בה כרצונך. ומה באמת ערכם - האם יש בכלל ערך לחפץ שהיא אפילו לא זוכרת? איזו משמעות יש למשהו אשר כלל לא משתבץ בעברה הדהוי, שקשור עמומות לאמה המנוחה.
המנוחה...
המנוחה חסרת המנוחה. כן, זה מצחיק נורא.
ומה ערכם בעיניה. כיצד תדע, הרי מי קובע מה לזרוק ומה יקר ערך, מה זבל ומה אוצר נוסטלגי. הרי נוסטלגיה גם היא סוג של זבל, דברים שפג תוקפם, שהעלו אבק ועובש, אלא שאת הזבל הזה אנשים אוהבים לשמר.
מנעול קטן וחלוד מפריד בין המכסה לבין בטן התיבה. על מה הוא שומר. בתוך הגוף שוכנת לה הנפש, וכולם יודעים שהיא קיימת ויודעים גם מה יש בתוכה - מה יש בתוכה, צחק עידו, הוא אהב כל כך את הסיפור הזה - מגירות עם מנעולים. מאי מרימה את התיבה, מעלה מטה. יש בפנים משהו, זה כבד מכדי להיות ריק. מתוך הזיכרון קופצת תמונה נוספת: אמת יד דקה מסתערת על המנעול, תני לי, אני יודעת, תני לי, תני לי -
מה זה?
פתק מצהיב מודבק אל תחתית התיבה. מאי מאמצת את עיניה. אותיות מתעגלות בכתב יד:

התיק מד"ר ברמן

היא הופכת את התיבה לכל הכיוונים. אולי ינשור מפתח מאיזו פינה, אולי יתגלה פתק נוסף.
ד"ר ברמן.
ד"ר ברמן.
היא לא זוכרת שום ברמן. אבל לילי, אחותה, משתרבבת לה בראש יחד עם אותיות השם הזה, ברמן, והמחשבה לובשת צורה של שני ריבועים קטנים. לעתים היו המחשבות של מאי לובשות צורות, צבעים ומרקמים. היא לא ידעה אם זה נורמלי, אולי אנשים אמורים לחשוב בצורה חלולה ובלי תמונות בראש, אבל ככה זה היה אצלה תמיד. והשם הזה, ברמן, התברג בתוך אותם שני ריבועים דמיוניים, והם, עם הפרצוף של לילי ברקע, הדיפו ניחוח מרוחק של סיגריה מתקתקה.
הרקדנית נעוצה היטב בתוך כן מתכת ורוד, שממנו צומח המנעול. ישן כל כך, חלוש כל כך. בוודאי אין צורך במפתח, היא חושבת. הפעלה קטנה של כוח תעשה את העבודה. בשתי אצבעות היא מצמידה את המכסה לבטן התיבה, מתאמצת, לוחצת, מוחצת. אך גם בשיניים חשוקות וגם בעזרתה של מגבת יבשה היא לא מצליחה. בסקרנות הולכת וגוברת היא מנסה לחבוט בתיבה הסרבנית בכף ידה אך חדלה מיד, מרגישה כאילו עמדה להרוג מישהו.
היא נתקפת לבטים. לשבור? לפרוץ? מן השולחן עוד קורצת סכין הלחם, מוכנה לפעולה, מציעה לנסר את התיבה לשניים. אבל הבובה. והרגליים החמודות.
בהיסוס היא הופכת שוב את הפתק, מנסה לזכור אם היה פעם ללילי חבר מעשן בשם ברמן.
לא. לא לשבור. חבל. ומי יודע מה יש בפנים. אולי תזיק למה שזה לא יהיה. וגם הבובה עלולה להישבר. חבל על התיבה. ואולי זו אכן תיבת נגינה, ואם תתקלקל לא תוכל לנגן שוב.
לא, לא לשבור.
ברמן. ברמן. אדים של תחושות ישנות מתחילים לאפוף אותה. השם הזה - תמיד בנימה עצובה, לעולם אינו מוזכר ברגע של נחת. כאשר שמו עולה באוויר, החיוך כבה. ברמן. אמא משתתקת כשאני נכנסת לחדר. רק השם הזה נותר מתנדנד על קצה לשונה. סודות מהוסים. הילדה. הילדה תשים לב. "חשבת פעם שאולי אַת...", "אסור היה לה לומר לך את זה, מאי" -
ועכשיו אחותה, לילי, בעוצמה מחודשת־נושנה, גואה בה. שלובה היטב עם ברמן. מאי מאמצת את זיכרונה, מנסה לקשר בין הדברים. ברור לה שיש קשר. אבל איך היא יכולה לדעת, או לזכור, הרי כל כך הרבה זמן עבר מאז.

"אני זוכר את אחותך, לילי," אמר לה מר כהן, באותו מפגש מקרי לא צפוי ולא רצוי בבנק הדואר. "איזה מתוקות הייתן, שתיכן."
אבל היא לא רצתה לדבר על איזה מתוקות הן היו. היא לא רצתה לדבר בכלל על איך הן היו. למה חייבים להזכיר לה את לילי. כבר אחת־עשרה שנים שהן לא מדברות. כמובן, היא חיה עכשיו בדירת הפאר הזאת בתל אביב, אשת קריירה רווקה והוללת, יפהפייה כובשת גברים, תמיד יודעת מה היא רוצה, תמיד צעד אחד לפני מאי.
ומאי יכלה לסלוח לה על כל זה, לעצור ולאצור ולאגור את קנאתה אלמלא אמא המסכנה, שהתאמצה כל כך להישאר למעלה ומצאה את עצמה עמוק למטה. וברור שלא לילי היא זו שנשארה לחזות באישה המפוארת קמלה ודוהה, אלא מאי.
"דיפרסיה", באותיות שחורות, ואבא הסביר שזה מה שעושה אנשים עצובים.
כן, מר כהן, אפשר אולי בבקשה להחליף נושא.

האם היא תוכל לדעת איך פותחים את התיבה, להבין מה יש בפנים, לזכור, בלי לשאול את לילי? סנטרה פונה בניגוד לרצונה לכיוון הטלפון. להתקשר - לא - כן - מה המספר שלה בכלל? ואם היא תענה, תגיד "הלו?" ונוכחותה תמלא את האפרכסת, שוב מרתיעה כמו בימים ההם, מעוררת במאי חשק לברוח, להתקפל. שנתיים מפרידות ביניהן, שנתיים של אין־מאי, שהספיקו בהחלט בשביל לעשות את לילי שייכת יותר. זכות קדימה שכל נזידי העדשים שבעולם לא יוכלו לקנות.
"וליעקב היתה סיבה," הזדרזה המורה לתנ"ך להבהיר. מאחר שלמדה בבית ספר דתי, גיבורי התנ"ך תמיד נחלקו בין רשעים גמורים לצדיקים טהורים, והכול קיבל פירוש בהתאם לכך. אם צדיק הלך לבית שימוש זה בוודאי כדי ללמוד תורה בסתר. אם רשע פיהק זה בוודאי מפני שהתעייף מרוב מעשי הרג והרס. ויעקב - "יעקב הצדיק קנה את הבכורה תמורת נזיד העדשים כי הוא זה שהיה ראוי לה, ולא עשיו."
מוסר, צדק, גורל, הכרעה של אלוהים - ליעקב היתה סיבה. אבל למאי אין סיבה, אין הצדקה להשתוקקותה להיות כמו, להיות בִּמְקום, להיות הָ. אין סיבה, רק הר של משחקי מחשבות, הוגנות יותר והוגנות פחות, שנבראו סביב דמותה הזוהרת של לילי, אשר ידעה לאהוב את עצמה מספיק כדי לברוח. אשר היתה חכמה מספיק כדי לדעת שעליה להתרחק מאמא, שהפכה לבלתי־נסבלת. ואשר היתה אמיצה דיה כדי לעשות זאת.
אבל לא מאי. מאי נשארה עם אמא. הקְרָבה? בגרות? אהבה אל האישה המזדקנת, שנעשתה מרירה יותר מיום ליום? היה נחמד, אולי, להחמיא לעצמה עם פרשנויות כגון אלו. אך היא ידעה מה באמת גרם לה להישאר, ולא היה בכך שום הוד והדר. שום דבר צדיק.
"אני לא יכולה," היא פולטת לפתע ונסוגה מן הטלפון. גם אם היתה מוצאת בעצמה את העוז להתקשר, איזה מספר תחייג? אמנם היא ידעה באיזו דירה מתגוררת לילי. כשהיו קטנות אפילו ראו אותה לראשונה בעת טיול בתל אביב. בקצה השדרה, על יד הכיכר, וילה חמודה עם פרחים בחלונות. אבא אמר שתמיד רצה כזה בית ומאי שאלה אז למה לא. ואמא, במקומו: כי לנישואים אנחנו רצינו פנטהאוז. אנחנו. רצינו. אבא לא ענה. גם לילי לא. הקוד הסודי ביניהם השאיר תמיד את אמא ואת מאי בחוץ.
אני יודעת באיזו דירה, אבל אין לי מושג מה הכתובת, חושבת מאי ומרגישה אידיוטית. היא אפילו לא יכולה לבדוק את המספר בספר הטלפונים, כי אלוהים יודע אם שם משפחתה של לילי נשאר אותו דבר. ודאי שהוא נשאר, מגיח קול ארסי מקרבה. היא נאלצת להסכים עמו. ברור שלילי לא התחתנה, אחרת היתה בוודאי שולחת לה הזמנה, לא חלילה כדי לחלוק איתה את שמחתה אלא כדי לנופף בהצלחתה. לילי מעולם לא רצתה שאחותה הקטנה תשתתף בשמחותיה. היא הרשתה לה רק לצפות מרחוק, להעריץ, ולייחל להיות כמותה, בלי שתהיה לה רשות ממשית להיות כמותה. מעניין אם היא עדיין בת זוגו של העיתונאי הנאה ההוא או שאולי כבר המשיכה הלאה, למערכת יחסים רומנטית ותוססת אף יותר. היה קל מאוד לצפות את אורח חייה של לילי: זה תמיד יהיה מה שמאי לא העזה לעשות. תמיד מה שאסור לחשוב עליו, מה שנחשב לבגידה.
הפתק כתוב בכתב ידה של אמא. התיבה כנראה שלה או של לילי. בטח לא של אבא. ואם זה של לילי, צריך להחזיר לה את זה. ואם זה של אמא -
אני לא פותחת, אני לא פותחת.
לא, אבל אם זה של אמא, אז אולי צריך, לא יודעת, למסור את זה למישהו, או למשהו, או לבדוק אם יש שם, אולי -
לא פותחת. לא פותחת.
למשל, לעורך דין שיבדוק, אולי זה חלק מהצוואה של אמא, אפילו שלא מוזכרת שם שום תיבה, ואולי קיימת צוואה נוספת מקופלת פה בפנים, ורק צריך לפתוח, לפתוח את התיבה ו -
ויד גרומה תצא פתאום החוצה ותתפוס אותי ותמשוך אותי איתה אל תוך האופל, אל תהום גדולה ואינסופית שמסתחררת בה רוח הרפאים של אמא סחור־סחור במעגלים לנצח־נצחים -

"מטונפת."
לא האמנתי שהיא אמרה את זה.
"מופקרת."
לבת שלה.
לאחותי.
אבל השמלה נראתה טוב כל כך על לילי. ואני ידעתי שגם אמא ידעה את זה. ובגלל זה היא אמרה את מה שאמרה. המסיבה עמדה להתחיל בעוד שעה ואני כמובן לבשתי את מה שקנתה לי אמא - צנוע, שמרני ונחמד. אהבתי את זה בגלל השרוולים התפוחים, כמו בשמלותיהן של הנסיכות בספר האגדות של סבתא. אבל לילי גיחכה למראה התלהבותי. היא תמיד חשבה שאני תמימה לגבי החלטותיה של אמא. בייחוד לגבי בגדים.
"היא מנסה לכסות אותנו," שבה וטענה באוזני, "את לא רואה?"

בראשה מסתדרות הצורות. תל אביב כאן, והיא נמצאת כאן. הווילה עם הפרחים בקצה. לתל אביב יש מראה של ריבוע צבעוני עם אותיות "תל אביב" לבנות, והוא מרחף מעל צורה של בית משולש עם גג אדום. משמאל ים חסר צבע, שלאורכו סלולה דרך שהיא צריכה לעבור בה.
היא לא מתכוונת לעשות את זה, מה פתאום. היא מתחלחלת רק לנוכח המחשבה, הרי עליה להיות ממש מטורפת או מאוד טיפשה - טיפשה מספיק כדי לעשות את מה שנמנעה ממנו במשך יותר מעשור, חסומה לחלוטין על ידי החומה המבטיחה של ההרגל, היא התרגלה לשכוח, להדחיק, לראות באחותה הד עמום מן העבר, צל מממד אחר. התרגלה לא לחשוב עליה, עד כמה שאפשר.
כן, אבל התיבה...
בספר "פלישת החייזרים" אמר החוצן לבן האנוש: "באתי מעולם אחר כדי לסבך את שלך." מאי הרגישה, שלוּ יכלה התיבה לפתוח את עצמה לכדי סדק, היתה משתמשת בו בתור פה ואומרת למאי בדיוק אותם הדברים. ואם כבר, מאי מעדיפה לארח בסלון שלה חייזרים אמיתיים, גדולים ורשעים, ולא את החפץ הדומם הזה.
אמא לא השאירה לה שום מפתח. כלומר, גם בערוב ימיה לא תכננה שהתיבה תיפול לידיה של מאי. אבל עכשיו למי אכפת. היא מניחה את התיבה על השיש ופונה ללכת. אבל אחרי דקה היא חוזרת, לוקחת אותה ומניחה בצד על השולחן. מקץ רגעים אחדים היא דוהרת שוב אל המטבח ודוחפת ברגזנות את התיבה אל תוך הארון, בין קערה לערמת צלחות, וסוגרת עליה את הדלתות. היא אפילו לא עוזבת שוב. היא נותרת עומדת ובוהה.
בסדר, בסדר.
הפטיש של השניצלים נחטף ממגירת הסכו"ם. אלא ששנייה לפני שהוא נוגע בתיבה, מאי נושכת את שפתיה. לא לשבור. כן לפתוח. לא לפתוח. לא לבד.
איפה לילי.
כשהיא יוצאת בפעם השלישית מן המטבח, בבואתה שבראי נושאת אליה מבט תבוסתני.
"אני חייבת," מסבירה לה מאי, נעשית עצבנית יותר. "בוודאי רק לה יש את המפתח לתיבה. פשוט חבל לשבור כזו תיבה יפה."
הבבואה מאמינה לה, היא עצמה לא ממש.

היא ניגשת שוב אל הטלפון. הוא מקבל אותה בצליל חיוג צורמני, מוכן לזמן קולות מן החוץ אל פנים הבית. בדיוק בגלל זה היא שונאת כל כך לשוחח בטלפון. הוא מפר את השקט הרגוע של הבדידות בצפיפות הקולנית של האנשים. הצד המטריד באנשים - הקולניות, הנדנוד - מגיע בלי הנעימות שלהם, בלי הנחמה שבקִרבה. אבל אין מה לעשות. הנה מרחפות אצבעותיה על המקשים. לא ללילי, לעבודה.
"רונית?"
"הי מאי, מה שלומך?"
"בסדר. נדב נמצא?"
"לא, הוא בישיבה."
עטים כדוריים ותקתוקים במקלדת, המון צלצולי טלפון שמפלחים את האוויר מדי דקה, והקפה המזעזע בספלי החרסינה הלבנים, שניים או עשרה ספלים ביום -
"למסור לו משהו?"
יתעצבן.
"אממ... אם, כשהוא מסיים, הוא יוכל להתקשר אלי..."
"נראה לי שהוא עוזב את המשרד מיד בתום הישיבה."
העיניים. תמיד עלייך -
"אז תשאירי לו הודעה, בבקשה. תכתבי."
גם כשהיא נכנסת באמצע, למסור לו טופס ששכח, היא חשה בהם אומדים אותה בהתעניינות. מבוגרת וחסודה מכדי להזיל עליה ריר, בכל זאת, גיל שלושים (ואחת). אבל אפשר להוריד בגדים גם במחשבות. בשבילם זו הפסקה של חמש שניות בישיבה המתישה, והיא ממהרת לצאת מחדר הישיבות כשהיא בודקת את כפתורי חולצתה (תמיד סגורים עד הסוף, אבל אף פעם אי־אפשר לסמוך עליהם).
"כן?"
"תכתבי שאני לא מגיעה מחר."
רגע של שקט, אולי מתפלאת, אולי כותבת, אולי גם וגם. תכף תשאל את מאי למה.
"את חולה?"
מאי מהרהרת.
"לא. אני צריכה את מחר בשביל סידורים מאוד חשובים. זה קשור למשפחה שלי."
"אה." עכשיו ההיא מהרהרת. איזו משפחה, היא ודאי רוצה לשאול, חשבתי שאין לך. ואז הסקרנות תטפס: אמא שלך לא מתה? אבא שלך לא עזב את הבית? ואחותך - מה, כבר סלחת לה?
"הכול בסדר, מאי?"
היא כנראה רוצה לדעת אם מישהו מת. "כן, הכול בסדר."
"בטוח?"
אם היא תשאל מספיק פעמים, אני אפתח את הפה. היא יודעת את זה, וגם אני. "כן. טוב, אז להתראות, רונית."
בחורה בלי חבר. חסרת בן זוג שכמותה. גם מאי כזאת, אבל היא לפחות לא משתמשת בסיפורים של אחרים כדי למלא את החלל. טוב לה בתוך החלל של עצמה. לכן מעולם לא היטיבה למלא כראוי את תפקידה בשיחות נשים. להן, לכולן, יש צורך בסיסי, קיומי וחיוני, לדעת הכול. כל מה שקשור לאנשים אחרים, לחיים שאינם שלהן. אבל היא...
"ביי, מאי. אגב, שמעת שרועי התארס?"
זה פשוט לא מעניין אותה מספיק.
"לא. אממ..."
"כן, עם החברה הזאת שלו."
אבל בואי, מאי, בואי נדבר רגע על המשפחה שלך, על אחותך. תספרי לי...?
נו, באמת. הרי רונית לא באמת תשאל. מהסיבה הפשוטה שרונית לא יודעת מספיק כדי לשאול.
רועי מתחתן עם הזאת. רונית מפרטת, ומאי מקשיבה, אבל לא מצליחה להסוות את חוסר העניין שלה. היא לא יכולה להיות אישה נורמלית, בעלת יצר חטטנות מינימלי שהופך כל ניצוץ רכילות לשיחה ערה. פעם חשבה שהיא אינטליגנטית מכדי לקשקש. היום היא מבינה שהיא אגואיסטית מכדי להתעניין.

יאיר, אחד הניסיונות האחרונים שלה להיות זוגית, הוא שהעמיד אותה מול הבורות הבסיסית שלה בכל הקשור לחייה העכשוויים של אחותה. "אז," הוא הפגין חביבות, מיומן בתורת השיחות של הדייטים ובחוק העיקרי שלה (להתעניין במידע הכי פחות מעניין), "ומה איתך? את בת יחידה?"
משום־מה, זה תמיד היה הניחוש הראשון שלהם. השני היה שהיא בכורה. מעולם לא קלעו לפני הפעם השלישית. "לא, אני השנייה."
"יה!" הוא נפעם. הוא הבכור במשפחתו ותמיד חלם על אח גדול. הוא משוכנע שזה הכיף הכי גדול בעולם. והוא רוצה לדעת כמה שנים מפרידות ביניהן, ואם זה אכן כיף.
היא ענתה בהיסוס, ולשונה הסתבכה כשהוא המשיך ודהר עם הנושא, בטוח שמצא תחום שיוכל להוביל לשיחה חושפנית, מחטטת, ושאל, ושאל, כמו חתול על הר אשפה.
"ומה היא עושה כיום?"
"אנ..." זמרת. דוגמנית. סתם עשירה. "לא יודעת."
"הא, כאילו, היא לא גרה לידך?"
"לא. היא ב... בתל אביב, אני חושבת."
וכשגבותיו התכווצו, הבינה שהיא מתחילה להישמע מוזרה.
"את לא יודעת?"
"לא דיברנו כבר עשר... אחת־עשרה שנים," היא השיבה ומשכה בכתפיה.
"יה!" הוא אמר שוב. אבל כבר לא בקנאה.
והיא ראתה שהוא מתלבט אם להמשיך לשאול. האם זה מעניין אותו. האם הוא חושב שזה מעניין אותה. האם הוא תוהה שמא ימצא חן בעיניה אם ידרבן אותה לספר על עצמה.
היא דילגה על המשחק.
"אני כבר לא בקשר איתה," אמרה בפשטות.
והוא הנהן, מבקש לעבור נושא. והיא, כדי לחתום את העניין, הוסיפה: "בגללה אמא שלנו מתה." והחלה להמהם את המנגינה מהפרסומת למשחת שיניים.
הוא לא התקשר שוב.

עד לסופה של שיחת הטלפון הטפלה היא נותנת לרונית להוביל את שטף המלל על אירוסיו של רועי. חד־שיח. ואז נמוגה המולת המשרד, נשמע צליל ניתוק, ומאי קופצת.
"אני נוסעת לאחותי," היא זועקת אל תוך השפופרת.
חד־שיח.
באמת? איזו אחות? יש לך אחות?
"מעולם לא דיברתי עליה. היא כבר לא חלק מהחיים שלי."
מה את אומרת! אני עובדת איתך במשרד כבר חמש שנים ואף פעם לא הזכרת אותה.
"בעצמי לא רציתי לזכור."
אז מה קרה פתאום?
מאי מציצה בתיבה שעברה אל השולחן בסלון. מזווית העין היא מדמה לראות את רונית ניבטת אליה מן המראה, תוקעת בה את ניצוץ העיניים הסקרניות שלה.
"זה, זה איזה עניין שאני צריכה לטפל בו. אני יודעת שעברו הרבה שנים, אבל, אבל אני חושבת שרק היא תדע יותר טוב ממני לגבי התיבה הזאת, ורק היא היתה תמיד מ..."
אוי, די עם השטויות. למה שלא תודי באמת, פחדנית אחת. שאת פשוט לא מסוגלת לפתוח את התיבה לבדך. שאת שוב זקוקה ללילי, כמו תמיד.
מאי מסתובבת אל הראי. רונית ממשיכה.
שלא השתנית.
"כן השתניתי. ואת תהיי בשקט," מאי רוצה לזרוק נעל על הראי, אבל היא לא חולת נפש ששוברת חפצים בגלל שיחות דמיוניות. במקום זה היא מכבה את האור בסלון והולכת אל חדר האמבטיה. תכף צריך ללכת לישון. היא צריכה לקום מוקדם מחר.

איך זה קרה שוב, שאני מי שצריכה לרוץ־אחרֵי. אחרייך, אחרי אמא, אחרי אבא, תמיד אחרי מישהו. לבוא אלייך, ואת לעולם לא תבואי אלי. כבודך לא ייתן לך לשבור את הניתוק ואת השיתוק שבינינו. אני חייבת להיות הנזקקת. המשתוקקת.
לילה. שרועה בתוך החושך, מוקפת מחשבות מרות המכרסמות בה מכל עבר ברעבתנות תוקפנית, חמדנית. היא כמו נוצקת אל תוך שלולית מרוכזת של חרדה. כאן היא מוטלת, אֵי־כאן, באמצע העולם המתיימר להיות מוחשי אבל אינו. החושך הוא האור האמיתי, ומה שיבקע מבעד לחרכי התריס עם שחר אינו אלא חלום בדמות חושך לבן. החושך הוא האמת העירומה מכול, חסר צבעים וסִנווּרים, והפחדים המתעוררים בו הם־הם המציאות.
בתוך החושך, רגעי הנצח של הריחוף המחשבתי הם תמציתם של החיים כפי שהם באמת, בטרם העפעפיים צונחים והשינה דוהרת הלאה אל הבוקר ושוב נפתח יום נוסף הממהר לרוץ קדימה אל הלילה הבא. בתוך החושך הזה מתגלים מערומיה, והיא מצטנפת כאילו שיבה אל הרחם תקנה לה ביטחון כלשהו, אך היא כבר איננה עובר, היא גוש כבד ומגושם של תודעה מסורבלת, המשתרעת עד אין קץ חשכות נוספות. נדמה כי זה אמור להיות קל יותר עם השנים, אבל זה מתיש יותר ומתעמעם אל מעבר למה שאפשר להבין, לחוש, לבטא. הרגשות של עצמה שייכים לדמות רחוקה בסיפור שעוד לא נכתב ומנוע מלהיכתב, כי המילים שייכות ליודעי הדבר והיא אינה יודעת כלום, כי המילים הן השפה של השכל והיא מחפשת את השפה של - של מה, של הלב? מה זה לב, משאבת דם מפמפמת, אפילו אבא היה טוען שאין כל קשר בינו לבין רגש, ובכלל כל הגוף בנוי על השכל - ואולי באמת לא קיים משהו מעבר לזה. אבל אולי שפה אחרת. לא מילים. הרי המילים הן רק הדֶבק, הצמדתו של סימן מוסכם להגדרה מוסכמת לדבר מוסכם. בציור אתה יכול לקשקש על הדף, בריקוד אתה יכול להמציא קפיצה משוגעת, אבל במילים - איך אפשר להרגיש במילים, טחשיצקקורמזג, אפשר לעשות דבר כזה? אפשר להמציא מילה לא דרך השכל? השכל מלא במילים והגוף בנוי על השכל - האם אנחנו עצמנו עשויים מילים?
בחושך - - -
בחושך אפשר להמציא הכול.
כי החושך בעצמו ממציא הכול. את כל האין הטהור שנדחס לתוכו, מלא בריקנות, בחוסר ממשיות עולץ. והחושך ממציא גם אותה, הרי את עצמה היא אינה רואה, גם כמעט אינה שומעת, רק מחשבותיה מתאיידות אי־שם. מדוע אנשים פוחדים מהחושך. אנשים פוחדים מהכלום, מלא להיות קיים, ואולי בעצם הם פוחדים שכלום לא קיים מלבדם.
בתוך החושך. זוהי שעת החסד, משום שברגע שיצעד פנימה יום חדש, צעקני, מתלהם - היא תתעורר לנחשול מהלומות וחבטות מצד עולם של אנשים שיירה בה ביקורות וטענות בצרורות. בטרם יהפוך הכול שוב להיות דוקר ומואר, יותר מדי קיים, היא מפקירה את עצמה לחסדיו של החושך, שבדממתו צורחות מחשבותיה כלהקות עורבים מטורפות. וניקוריהם טופפים סביבה אל תוך הלילה, מלווים אותה לשינה, והיא תפליג בה במרחבי אין־קץ החשכות של תודעתה.

ליאת רוטנר

ליאת רוטנר (נולדה ב-17 במאי 1987) החלה לכתוב ספרים בגיל 8. את ספרה הראשון פרסמה בגיל 16, ומאז לא פסקה. ספריה, בהם רבי־המכר "קיץ אחד ביחד", "מעורב ירושלמי" ו"מאלאדר", זוכים להצלחה רבה, ומתוכם שבעה סטטוסים של ספרי זהב ופלטינה - שיא לגיל 22 בו מחזיקה הסופרת. כיום היא מרצה באוניברסיטת בן גוריון ומנחת סדנאות, מטפלת בכתיבה ודימיון מודרך וממשיכה לכתוב ספרים על סוגיות הנוגעות ללבו של הנוער הישראל.

 
 

עוד על הספר

תחת כנפך ליאת רוטנר

מעלה מטה, כאחוזת בהלה, מנתרת ציפור העץ על מעמדה הרעוע בפעמון הדלת, כבולה אל המסמר החלוד. בפראות היא מיטלטלת, משחררת אל חלל החדר ציוצי תרועה רמים, סודקת את השלווה המנומנמת של אחר הצהריים.
במטבח מזדקפת מאי, ניעורה מענן המחשבות שהתכרבלה בו עד לרגע זה. בהפתעת־מה היא מזדרזת לעשות סדר בזיכרונה. היא לא מצפה לאיש. ובכל זאת ממשיך הפעמון לצלצל בהתלהבות, מנסר את האוויר ברעש מחריד. לשבור אותו. מזמן היה עליה להתקין אינטרקום חשמלי.
טסססס...
קטנה יותר. ריחנית במיוחד. ועוד יותר קטנה, ועוד יותר. והנה - הופ, איננה, רק מרבד לוחש־רוחש של בועות צהובות מתפקעות. מאי מביטה אל פיסת החמאה שנעלמת בתוך שחור המחבת. תרועה נוספת של ציפור העץ מתיקה אותה סופית ממקומה, ובארשת אכזבה היא מכבה את הגז וצועדת במהירות אל דלת הכניסה, ידה האחת עוד אוחזת בביצה.
"דואר רשום."
שודדים. אנסים. רוצחים. היא מציצה מבעד לעינית. נער שמנמן עם כובע מצחייה עומד בשמש על מדרגות האבן, מכנסיו ארוכים מדי, חגורתו נמוכה מדי, והוא מקנח את מצחו בגב ידו. שודד? רוצח? היא צריכה להחליט מהר. סבלנותו אוזלת, ראשו נעלם מבעד לעינית כשהוא גוחן שוב אל הדלת ומצלצל פעם נוספת. "דואר רשום!"
אם תפתח, ואם יזנק עליה, האם תספיק לטרוק עליו את הדלת? במהירות היא מחשבת את התנופה אשר תידרש למעשה פתאומי כזה. הוא מסתובב לאחור לרגע, והיא קוראת את הכתובת אשר על גב חולצתו. "קורס חובשים נ"א - עדיף להישאר חולה". מי שהיה בקורס חובשים לא יכול להיות אדם רע, היא מחליטה, ופותחת את הדלת.
הדמות הממוזערת הקמורה הופכת לאדם שלם. הוא משנה את תנוחת עמידתו. "חבילה," מושיט לעומתה קוביית קרטון בגודל אבטיח. ידיה של מאי מקבלות אותה בסקרנות קפוצה. "לחתום כאן." מגיעים גם דף ועט. מאי מסתבכת. החבילה. הדף. העט. ולא לשכוח את הביצה. בסופו של דבר היא מצליחה איכשהו לאחוז בעט ובדף יחדיו בעוד החבילה נתחבת תחת בית שחייה.
"יום טוב," אומר הבחור ומסתובב.
מאי מביטה במדרכה המלבינה באור שמש יוקד. "אולי אתה רוצה כוס מים," המילים מפלסות את דרכן החוצה.
הנער מהנהן. היא משאירה את הדלת פתוחה ומזדרזת אל המטבח. שודד. אנס. רוצח. הגיונה מצליף בה. מה עשיתי? הרי בדקה אחת הוא מסוגל להיכנס פנימה, לרוקן לי את הסלון. ומי־יודע־מה לעשות לי. היא מציצה מעבר לכתפה. הבחור לא עבר את מפתן הדלת. הוא מסיר את כובעו וסוקר בתמיהה את ציפור העץ.
היא מוציאה כוס פלסטיק וממלאת אותה במי ברז. כאשר היא שבה אל הסלון היא מצפה למצוא מהפכה שוממת, אבל לא. הבחור עוד שם והוא מאושר למראה כוס המים.
"תודה גיברת," המים נעלמים חיש קל. "גיהינום מה שהולך בחוץ. אבל את, שתהיי לי בריאה, הצלת אותי." הוא מחווה בראשו לעבר החבילה. "מתנה לכבוד החגים, הא? בטח מהדודים?"
איך דודים. הדוד היחיד שלה חי בחו"ל. השני קבור בארץ.
מאי מרימה את החבילה. כבד. כבד מדי. מה עשוי להיות שם? היא לא תפתח בנוכחות הבחור. אך הוא מוסיף לעמוד וללהג אל תוך הבית. "זו תקופת המתנות, החגים האלה. פתאום כולם נזכרים בקרובים שלהם ושולחים ערכות קפה עם צנצנות דבש או מכוניות צעצוע, בטח גם את קיבלת איזו ערכת קפה נחמדה. סוכות עכשיו. אין לך סוכה?"
כשהוא מציץ מעבר לכתפה אל הסלון היא נזכרת שעדיין לא טאטאה את הבית. איזו בושה. מה הוא בוודאי חושב עליה עכשיו.
"נשים לא צריכות סוכה," היא רואה צורך לענות.
"אה, כן, נכון."
הוא מניע את הכוס בידו, אולי מקווה שהיא תציע למלא אותה שוב. היא ממתינה עוד רגע, ואז מבטו מתעכב עליה והיא נרגשת מעט, כי נראה שהוא מנסה להיזכר במשהו, ואולי המשהו הזה הוא היא.
"אז... יום טוב, גיברת."
- מה את בלעדי? כלום! כלום!
נו, צדקת, אמא.
"שלום." היא לוקחת את הכוס, תוהה למה ציפתה. הבחור הולך והיא חוזרת אל תוך הבית, מעיפה מבט קצר בראי, אולי יש לה כתם על האף שמשך את עיניו.
המחבת קרה וספוגה ריח של חמאה קרושה. הריח של מוצאי שבת.
שאריות של חלה. תמיד נשאר. אמא ליד הגז, "פרנץ' טוסט הם קוראים לזה, אצלנו - לחם מטוגן. פשוט מאוד." ביצה וחלב, קצת לטגן, והנה. לילי ואני עם סירופ שוקולד על השפתיים. היא תמיד הסתפקה בפרוסה אחת. אני לא.
בבואתה ניבטת מן הזכוכית המבריקה שבדלת התנור, ומאי מתחלחלת לגלות כפתור סורר שפער פתח במעלה חולצתה. האם לשם לטש הבחור עיניים? בוודאי התבונן וחשב לעצמו שהיא ממש... ממש...
סומק עז ובלתי־נעים שורף בלחייה.
אוי. איכס.
נכלמת היא מתעטפת מיד בסודר המוטל על כתפיה. אחת מן השתיים: הוא חשב מחשבות מגעילות או התפוצץ מצחוק אחרי שהתרחק מן הבית. לשם מה היא לובשת סודר ישן מעל הבגדים שלה אם לא כדי להתכסות. ובתוך הבית, בתוך הבית היא אמורה להיות מוגנת.
מה היא בלעדיה?
כלום כלום כלום.

לספור ולספר. לספור ולספר. שלל מגרעותי נחתו מפיה בצרורות, עטופים בסרט נאה של מילים מנוסחות בקפידה, בזו אחר זו, כמו פטריות אחרי העובש, והן כולן קלעו, מחודדות, ניקבו אותי חורים־חורים, כמו רשת דייגים, כל אחת חשפה טפח כעור נוסף באישיותי, שרטטה אותי מחדש בקווים גסים, מבהילים.
ואיך באו הדמעות - הארורות האלו! - ואמא ניצתה: בכיינית, תינוקית, לא מסוגלת להתמודד. מה יש, אסור כבר להעיר. אסור כבר לדבר. אסור כבר. מסכנה אחת. קוצ'י־מוצ'י. לא מוכנה להקשיב לי אם אני מונה את החסרונות שלך, אם אני מזכירה לך את אכזבתי ממך. איזו בת סרבנית. איפה עוד יש ילדים כפויי טובה שכאלה. רק אצלי. אסור לי ואסור ואסור.
אני לא השבתי אש - מפחד שאכווה שוב - רק האדמתי, גמגמתי. שמתי את עצמי ללעג. לעולם לא אדבר באמת, לעולם לא אסביר - לא במילים היפות האלה שלה. מבפנים אני עניתי לה בעוז, מבחוץ רק התפתלתי במצוקה.
לספור ולספר. אח, כמה נפלא לשמוע זאת שוב ושוב! המשיכי, אמא - בהתלהבות הולכת וגוברת - ספרי לי עוד על אנוכיותי, על קמצנותי, על חוסר ההתחשבות הילדותי שלי - איי, איי, עוד לא שמעתי די, הציפי אותי, חגיגה לאוזניים, רקדי עמי על רצפת אישיותי המטונפת, הראי לי, הראי - - -

ערב. אל תוך החדר נמזג הלילה - תחילה סגול, ואט־אט מתעבה ומסמיך לשחור, מאייד את האור אל תוך כלום של אפלה.
החבילה עדיין על השולחן, דורשת להתקלף מן הקרטון. מאי מזדרזת למצוא את המספריים, מתפשרת על סכין הלחם, ובן רגע נקרעות רצועות נייר הדבק החומות, ומתוך קליפת הקרטון נחלצת תיבה שחורה. מאי מוציאה אותה החוצה.
מאובקת במקצת, משופשפת בקצוות. לא חדשה. לא מתנה.
מכסה התיבה - בובה זעירה, רקדנית בלט, זרועה השמאלית קטועה, ושתי רגליים חמודות חותמות עמידה קפואה. תמונות נושנות מגיחות לפתע ממעמקי הזיכרון, מעורבלות, מעורפלות, גב של מישהו, ריח עוגה חרוכה, מרצפות בצבע חול, קולות צחוק עמומים, או שמא אלה קולות בכי -
מכתב בתחתית החבילה. על המעטפה: "משפחת שוורץ".
שוורץ. הדירה של אמא.
היא מתבוננת בפני הבובה. אף קטן, פצפון - אל תיגעי, מאי, אל תיגעי - מתחת לשתי נקודות צבע שחוקות שהיו פעם עיניים. היא בוהה בחזרה במאי בחיוך קפוא. "דיפרסיה". לשים רחוק, דלת נטרקת. הארון היה ירוק, צבע מחריד לחדר שינה של הורים, ותמיד היה גבוה מדי בשבילה.
היא מוציאה את המכתב.

מאי שלום,
השבוע התקנו בביתנו מזגן מרכזי, ולשם כך פתחנו ורוקנו את רוב הארונות שבקיר. במעמקי הבוידעם של חדר השינה הגדול שבסוף המסדרון מצאנו ארגז עם כמה צעצועים ישנים ותיבה אחת שנראה לנו שהיא מכילה משהו.
כיוון שאיננו יודעים מה ערכם של התיבה ושל תוכנה בעינייך, ראינו לנכון לשלוח אותה לך, שתעשי בה כרצונך. בהסכמתך, נשלח את הצעצועים הישנים לתרומה.
בברכה,
משפחת שוורץ - דיירי הבית ברחוב יהודה

אז זה מה שזה, תיבה. ואולי תיבת נגינה. הרי הבובה הזאת היא כמו בלרינה מסתובבת. מה ערכם בעינייך. שתעשי בה כרצונך. ומה באמת ערכם - האם יש בכלל ערך לחפץ שהיא אפילו לא זוכרת? איזו משמעות יש למשהו אשר כלל לא משתבץ בעברה הדהוי, שקשור עמומות לאמה המנוחה.
המנוחה...
המנוחה חסרת המנוחה. כן, זה מצחיק נורא.
ומה ערכם בעיניה. כיצד תדע, הרי מי קובע מה לזרוק ומה יקר ערך, מה זבל ומה אוצר נוסטלגי. הרי נוסטלגיה גם היא סוג של זבל, דברים שפג תוקפם, שהעלו אבק ועובש, אלא שאת הזבל הזה אנשים אוהבים לשמר.
מנעול קטן וחלוד מפריד בין המכסה לבין בטן התיבה. על מה הוא שומר. בתוך הגוף שוכנת לה הנפש, וכולם יודעים שהיא קיימת ויודעים גם מה יש בתוכה - מה יש בתוכה, צחק עידו, הוא אהב כל כך את הסיפור הזה - מגירות עם מנעולים. מאי מרימה את התיבה, מעלה מטה. יש בפנים משהו, זה כבד מכדי להיות ריק. מתוך הזיכרון קופצת תמונה נוספת: אמת יד דקה מסתערת על המנעול, תני לי, אני יודעת, תני לי, תני לי -
מה זה?
פתק מצהיב מודבק אל תחתית התיבה. מאי מאמצת את עיניה. אותיות מתעגלות בכתב יד:

התיק מד"ר ברמן

היא הופכת את התיבה לכל הכיוונים. אולי ינשור מפתח מאיזו פינה, אולי יתגלה פתק נוסף.
ד"ר ברמן.
ד"ר ברמן.
היא לא זוכרת שום ברמן. אבל לילי, אחותה, משתרבבת לה בראש יחד עם אותיות השם הזה, ברמן, והמחשבה לובשת צורה של שני ריבועים קטנים. לעתים היו המחשבות של מאי לובשות צורות, צבעים ומרקמים. היא לא ידעה אם זה נורמלי, אולי אנשים אמורים לחשוב בצורה חלולה ובלי תמונות בראש, אבל ככה זה היה אצלה תמיד. והשם הזה, ברמן, התברג בתוך אותם שני ריבועים דמיוניים, והם, עם הפרצוף של לילי ברקע, הדיפו ניחוח מרוחק של סיגריה מתקתקה.
הרקדנית נעוצה היטב בתוך כן מתכת ורוד, שממנו צומח המנעול. ישן כל כך, חלוש כל כך. בוודאי אין צורך במפתח, היא חושבת. הפעלה קטנה של כוח תעשה את העבודה. בשתי אצבעות היא מצמידה את המכסה לבטן התיבה, מתאמצת, לוחצת, מוחצת. אך גם בשיניים חשוקות וגם בעזרתה של מגבת יבשה היא לא מצליחה. בסקרנות הולכת וגוברת היא מנסה לחבוט בתיבה הסרבנית בכף ידה אך חדלה מיד, מרגישה כאילו עמדה להרוג מישהו.
היא נתקפת לבטים. לשבור? לפרוץ? מן השולחן עוד קורצת סכין הלחם, מוכנה לפעולה, מציעה לנסר את התיבה לשניים. אבל הבובה. והרגליים החמודות.
בהיסוס היא הופכת שוב את הפתק, מנסה לזכור אם היה פעם ללילי חבר מעשן בשם ברמן.
לא. לא לשבור. חבל. ומי יודע מה יש בפנים. אולי תזיק למה שזה לא יהיה. וגם הבובה עלולה להישבר. חבל על התיבה. ואולי זו אכן תיבת נגינה, ואם תתקלקל לא תוכל לנגן שוב.
לא, לא לשבור.
ברמן. ברמן. אדים של תחושות ישנות מתחילים לאפוף אותה. השם הזה - תמיד בנימה עצובה, לעולם אינו מוזכר ברגע של נחת. כאשר שמו עולה באוויר, החיוך כבה. ברמן. אמא משתתקת כשאני נכנסת לחדר. רק השם הזה נותר מתנדנד על קצה לשונה. סודות מהוסים. הילדה. הילדה תשים לב. "חשבת פעם שאולי אַת...", "אסור היה לה לומר לך את זה, מאי" -
ועכשיו אחותה, לילי, בעוצמה מחודשת־נושנה, גואה בה. שלובה היטב עם ברמן. מאי מאמצת את זיכרונה, מנסה לקשר בין הדברים. ברור לה שיש קשר. אבל איך היא יכולה לדעת, או לזכור, הרי כל כך הרבה זמן עבר מאז.

"אני זוכר את אחותך, לילי," אמר לה מר כהן, באותו מפגש מקרי לא צפוי ולא רצוי בבנק הדואר. "איזה מתוקות הייתן, שתיכן."
אבל היא לא רצתה לדבר על איזה מתוקות הן היו. היא לא רצתה לדבר בכלל על איך הן היו. למה חייבים להזכיר לה את לילי. כבר אחת־עשרה שנים שהן לא מדברות. כמובן, היא חיה עכשיו בדירת הפאר הזאת בתל אביב, אשת קריירה רווקה והוללת, יפהפייה כובשת גברים, תמיד יודעת מה היא רוצה, תמיד צעד אחד לפני מאי.
ומאי יכלה לסלוח לה על כל זה, לעצור ולאצור ולאגור את קנאתה אלמלא אמא המסכנה, שהתאמצה כל כך להישאר למעלה ומצאה את עצמה עמוק למטה. וברור שלא לילי היא זו שנשארה לחזות באישה המפוארת קמלה ודוהה, אלא מאי.
"דיפרסיה", באותיות שחורות, ואבא הסביר שזה מה שעושה אנשים עצובים.
כן, מר כהן, אפשר אולי בבקשה להחליף נושא.

האם היא תוכל לדעת איך פותחים את התיבה, להבין מה יש בפנים, לזכור, בלי לשאול את לילי? סנטרה פונה בניגוד לרצונה לכיוון הטלפון. להתקשר - לא - כן - מה המספר שלה בכלל? ואם היא תענה, תגיד "הלו?" ונוכחותה תמלא את האפרכסת, שוב מרתיעה כמו בימים ההם, מעוררת במאי חשק לברוח, להתקפל. שנתיים מפרידות ביניהן, שנתיים של אין־מאי, שהספיקו בהחלט בשביל לעשות את לילי שייכת יותר. זכות קדימה שכל נזידי העדשים שבעולם לא יוכלו לקנות.
"וליעקב היתה סיבה," הזדרזה המורה לתנ"ך להבהיר. מאחר שלמדה בבית ספר דתי, גיבורי התנ"ך תמיד נחלקו בין רשעים גמורים לצדיקים טהורים, והכול קיבל פירוש בהתאם לכך. אם צדיק הלך לבית שימוש זה בוודאי כדי ללמוד תורה בסתר. אם רשע פיהק זה בוודאי מפני שהתעייף מרוב מעשי הרג והרס. ויעקב - "יעקב הצדיק קנה את הבכורה תמורת נזיד העדשים כי הוא זה שהיה ראוי לה, ולא עשיו."
מוסר, צדק, גורל, הכרעה של אלוהים - ליעקב היתה סיבה. אבל למאי אין סיבה, אין הצדקה להשתוקקותה להיות כמו, להיות בִּמְקום, להיות הָ. אין סיבה, רק הר של משחקי מחשבות, הוגנות יותר והוגנות פחות, שנבראו סביב דמותה הזוהרת של לילי, אשר ידעה לאהוב את עצמה מספיק כדי לברוח. אשר היתה חכמה מספיק כדי לדעת שעליה להתרחק מאמא, שהפכה לבלתי־נסבלת. ואשר היתה אמיצה דיה כדי לעשות זאת.
אבל לא מאי. מאי נשארה עם אמא. הקְרָבה? בגרות? אהבה אל האישה המזדקנת, שנעשתה מרירה יותר מיום ליום? היה נחמד, אולי, להחמיא לעצמה עם פרשנויות כגון אלו. אך היא ידעה מה באמת גרם לה להישאר, ולא היה בכך שום הוד והדר. שום דבר צדיק.
"אני לא יכולה," היא פולטת לפתע ונסוגה מן הטלפון. גם אם היתה מוצאת בעצמה את העוז להתקשר, איזה מספר תחייג? אמנם היא ידעה באיזו דירה מתגוררת לילי. כשהיו קטנות אפילו ראו אותה לראשונה בעת טיול בתל אביב. בקצה השדרה, על יד הכיכר, וילה חמודה עם פרחים בחלונות. אבא אמר שתמיד רצה כזה בית ומאי שאלה אז למה לא. ואמא, במקומו: כי לנישואים אנחנו רצינו פנטהאוז. אנחנו. רצינו. אבא לא ענה. גם לילי לא. הקוד הסודי ביניהם השאיר תמיד את אמא ואת מאי בחוץ.
אני יודעת באיזו דירה, אבל אין לי מושג מה הכתובת, חושבת מאי ומרגישה אידיוטית. היא אפילו לא יכולה לבדוק את המספר בספר הטלפונים, כי אלוהים יודע אם שם משפחתה של לילי נשאר אותו דבר. ודאי שהוא נשאר, מגיח קול ארסי מקרבה. היא נאלצת להסכים עמו. ברור שלילי לא התחתנה, אחרת היתה בוודאי שולחת לה הזמנה, לא חלילה כדי לחלוק איתה את שמחתה אלא כדי לנופף בהצלחתה. לילי מעולם לא רצתה שאחותה הקטנה תשתתף בשמחותיה. היא הרשתה לה רק לצפות מרחוק, להעריץ, ולייחל להיות כמותה, בלי שתהיה לה רשות ממשית להיות כמותה. מעניין אם היא עדיין בת זוגו של העיתונאי הנאה ההוא או שאולי כבר המשיכה הלאה, למערכת יחסים רומנטית ותוססת אף יותר. היה קל מאוד לצפות את אורח חייה של לילי: זה תמיד יהיה מה שמאי לא העזה לעשות. תמיד מה שאסור לחשוב עליו, מה שנחשב לבגידה.
הפתק כתוב בכתב ידה של אמא. התיבה כנראה שלה או של לילי. בטח לא של אבא. ואם זה של לילי, צריך להחזיר לה את זה. ואם זה של אמא -
אני לא פותחת, אני לא פותחת.
לא, אבל אם זה של אמא, אז אולי צריך, לא יודעת, למסור את זה למישהו, או למשהו, או לבדוק אם יש שם, אולי -
לא פותחת. לא פותחת.
למשל, לעורך דין שיבדוק, אולי זה חלק מהצוואה של אמא, אפילו שלא מוזכרת שם שום תיבה, ואולי קיימת צוואה נוספת מקופלת פה בפנים, ורק צריך לפתוח, לפתוח את התיבה ו -
ויד גרומה תצא פתאום החוצה ותתפוס אותי ותמשוך אותי איתה אל תוך האופל, אל תהום גדולה ואינסופית שמסתחררת בה רוח הרפאים של אמא סחור־סחור במעגלים לנצח־נצחים -

"מטונפת."
לא האמנתי שהיא אמרה את זה.
"מופקרת."
לבת שלה.
לאחותי.
אבל השמלה נראתה טוב כל כך על לילי. ואני ידעתי שגם אמא ידעה את זה. ובגלל זה היא אמרה את מה שאמרה. המסיבה עמדה להתחיל בעוד שעה ואני כמובן לבשתי את מה שקנתה לי אמא - צנוע, שמרני ונחמד. אהבתי את זה בגלל השרוולים התפוחים, כמו בשמלותיהן של הנסיכות בספר האגדות של סבתא. אבל לילי גיחכה למראה התלהבותי. היא תמיד חשבה שאני תמימה לגבי החלטותיה של אמא. בייחוד לגבי בגדים.
"היא מנסה לכסות אותנו," שבה וטענה באוזני, "את לא רואה?"

בראשה מסתדרות הצורות. תל אביב כאן, והיא נמצאת כאן. הווילה עם הפרחים בקצה. לתל אביב יש מראה של ריבוע צבעוני עם אותיות "תל אביב" לבנות, והוא מרחף מעל צורה של בית משולש עם גג אדום. משמאל ים חסר צבע, שלאורכו סלולה דרך שהיא צריכה לעבור בה.
היא לא מתכוונת לעשות את זה, מה פתאום. היא מתחלחלת רק לנוכח המחשבה, הרי עליה להיות ממש מטורפת או מאוד טיפשה - טיפשה מספיק כדי לעשות את מה שנמנעה ממנו במשך יותר מעשור, חסומה לחלוטין על ידי החומה המבטיחה של ההרגל, היא התרגלה לשכוח, להדחיק, לראות באחותה הד עמום מן העבר, צל מממד אחר. התרגלה לא לחשוב עליה, עד כמה שאפשר.
כן, אבל התיבה...
בספר "פלישת החייזרים" אמר החוצן לבן האנוש: "באתי מעולם אחר כדי לסבך את שלך." מאי הרגישה, שלוּ יכלה התיבה לפתוח את עצמה לכדי סדק, היתה משתמשת בו בתור פה ואומרת למאי בדיוק אותם הדברים. ואם כבר, מאי מעדיפה לארח בסלון שלה חייזרים אמיתיים, גדולים ורשעים, ולא את החפץ הדומם הזה.
אמא לא השאירה לה שום מפתח. כלומר, גם בערוב ימיה לא תכננה שהתיבה תיפול לידיה של מאי. אבל עכשיו למי אכפת. היא מניחה את התיבה על השיש ופונה ללכת. אבל אחרי דקה היא חוזרת, לוקחת אותה ומניחה בצד על השולחן. מקץ רגעים אחדים היא דוהרת שוב אל המטבח ודוחפת ברגזנות את התיבה אל תוך הארון, בין קערה לערמת צלחות, וסוגרת עליה את הדלתות. היא אפילו לא עוזבת שוב. היא נותרת עומדת ובוהה.
בסדר, בסדר.
הפטיש של השניצלים נחטף ממגירת הסכו"ם. אלא ששנייה לפני שהוא נוגע בתיבה, מאי נושכת את שפתיה. לא לשבור. כן לפתוח. לא לפתוח. לא לבד.
איפה לילי.
כשהיא יוצאת בפעם השלישית מן המטבח, בבואתה שבראי נושאת אליה מבט תבוסתני.
"אני חייבת," מסבירה לה מאי, נעשית עצבנית יותר. "בוודאי רק לה יש את המפתח לתיבה. פשוט חבל לשבור כזו תיבה יפה."
הבבואה מאמינה לה, היא עצמה לא ממש.

היא ניגשת שוב אל הטלפון. הוא מקבל אותה בצליל חיוג צורמני, מוכן לזמן קולות מן החוץ אל פנים הבית. בדיוק בגלל זה היא שונאת כל כך לשוחח בטלפון. הוא מפר את השקט הרגוע של הבדידות בצפיפות הקולנית של האנשים. הצד המטריד באנשים - הקולניות, הנדנוד - מגיע בלי הנעימות שלהם, בלי הנחמה שבקִרבה. אבל אין מה לעשות. הנה מרחפות אצבעותיה על המקשים. לא ללילי, לעבודה.
"רונית?"
"הי מאי, מה שלומך?"
"בסדר. נדב נמצא?"
"לא, הוא בישיבה."
עטים כדוריים ותקתוקים במקלדת, המון צלצולי טלפון שמפלחים את האוויר מדי דקה, והקפה המזעזע בספלי החרסינה הלבנים, שניים או עשרה ספלים ביום -
"למסור לו משהו?"
יתעצבן.
"אממ... אם, כשהוא מסיים, הוא יוכל להתקשר אלי..."
"נראה לי שהוא עוזב את המשרד מיד בתום הישיבה."
העיניים. תמיד עלייך -
"אז תשאירי לו הודעה, בבקשה. תכתבי."
גם כשהיא נכנסת באמצע, למסור לו טופס ששכח, היא חשה בהם אומדים אותה בהתעניינות. מבוגרת וחסודה מכדי להזיל עליה ריר, בכל זאת, גיל שלושים (ואחת). אבל אפשר להוריד בגדים גם במחשבות. בשבילם זו הפסקה של חמש שניות בישיבה המתישה, והיא ממהרת לצאת מחדר הישיבות כשהיא בודקת את כפתורי חולצתה (תמיד סגורים עד הסוף, אבל אף פעם אי־אפשר לסמוך עליהם).
"כן?"
"תכתבי שאני לא מגיעה מחר."
רגע של שקט, אולי מתפלאת, אולי כותבת, אולי גם וגם. תכף תשאל את מאי למה.
"את חולה?"
מאי מהרהרת.
"לא. אני צריכה את מחר בשביל סידורים מאוד חשובים. זה קשור למשפחה שלי."
"אה." עכשיו ההיא מהרהרת. איזו משפחה, היא ודאי רוצה לשאול, חשבתי שאין לך. ואז הסקרנות תטפס: אמא שלך לא מתה? אבא שלך לא עזב את הבית? ואחותך - מה, כבר סלחת לה?
"הכול בסדר, מאי?"
היא כנראה רוצה לדעת אם מישהו מת. "כן, הכול בסדר."
"בטוח?"
אם היא תשאל מספיק פעמים, אני אפתח את הפה. היא יודעת את זה, וגם אני. "כן. טוב, אז להתראות, רונית."
בחורה בלי חבר. חסרת בן זוג שכמותה. גם מאי כזאת, אבל היא לפחות לא משתמשת בסיפורים של אחרים כדי למלא את החלל. טוב לה בתוך החלל של עצמה. לכן מעולם לא היטיבה למלא כראוי את תפקידה בשיחות נשים. להן, לכולן, יש צורך בסיסי, קיומי וחיוני, לדעת הכול. כל מה שקשור לאנשים אחרים, לחיים שאינם שלהן. אבל היא...
"ביי, מאי. אגב, שמעת שרועי התארס?"
זה פשוט לא מעניין אותה מספיק.
"לא. אממ..."
"כן, עם החברה הזאת שלו."
אבל בואי, מאי, בואי נדבר רגע על המשפחה שלך, על אחותך. תספרי לי...?
נו, באמת. הרי רונית לא באמת תשאל. מהסיבה הפשוטה שרונית לא יודעת מספיק כדי לשאול.
רועי מתחתן עם הזאת. רונית מפרטת, ומאי מקשיבה, אבל לא מצליחה להסוות את חוסר העניין שלה. היא לא יכולה להיות אישה נורמלית, בעלת יצר חטטנות מינימלי שהופך כל ניצוץ רכילות לשיחה ערה. פעם חשבה שהיא אינטליגנטית מכדי לקשקש. היום היא מבינה שהיא אגואיסטית מכדי להתעניין.

יאיר, אחד הניסיונות האחרונים שלה להיות זוגית, הוא שהעמיד אותה מול הבורות הבסיסית שלה בכל הקשור לחייה העכשוויים של אחותה. "אז," הוא הפגין חביבות, מיומן בתורת השיחות של הדייטים ובחוק העיקרי שלה (להתעניין במידע הכי פחות מעניין), "ומה איתך? את בת יחידה?"
משום־מה, זה תמיד היה הניחוש הראשון שלהם. השני היה שהיא בכורה. מעולם לא קלעו לפני הפעם השלישית. "לא, אני השנייה."
"יה!" הוא נפעם. הוא הבכור במשפחתו ותמיד חלם על אח גדול. הוא משוכנע שזה הכיף הכי גדול בעולם. והוא רוצה לדעת כמה שנים מפרידות ביניהן, ואם זה אכן כיף.
היא ענתה בהיסוס, ולשונה הסתבכה כשהוא המשיך ודהר עם הנושא, בטוח שמצא תחום שיוכל להוביל לשיחה חושפנית, מחטטת, ושאל, ושאל, כמו חתול על הר אשפה.
"ומה היא עושה כיום?"
"אנ..." זמרת. דוגמנית. סתם עשירה. "לא יודעת."
"הא, כאילו, היא לא גרה לידך?"
"לא. היא ב... בתל אביב, אני חושבת."
וכשגבותיו התכווצו, הבינה שהיא מתחילה להישמע מוזרה.
"את לא יודעת?"
"לא דיברנו כבר עשר... אחת־עשרה שנים," היא השיבה ומשכה בכתפיה.
"יה!" הוא אמר שוב. אבל כבר לא בקנאה.
והיא ראתה שהוא מתלבט אם להמשיך לשאול. האם זה מעניין אותו. האם הוא חושב שזה מעניין אותה. האם הוא תוהה שמא ימצא חן בעיניה אם ידרבן אותה לספר על עצמה.
היא דילגה על המשחק.
"אני כבר לא בקשר איתה," אמרה בפשטות.
והוא הנהן, מבקש לעבור נושא. והיא, כדי לחתום את העניין, הוסיפה: "בגללה אמא שלנו מתה." והחלה להמהם את המנגינה מהפרסומת למשחת שיניים.
הוא לא התקשר שוב.

עד לסופה של שיחת הטלפון הטפלה היא נותנת לרונית להוביל את שטף המלל על אירוסיו של רועי. חד־שיח. ואז נמוגה המולת המשרד, נשמע צליל ניתוק, ומאי קופצת.
"אני נוסעת לאחותי," היא זועקת אל תוך השפופרת.
חד־שיח.
באמת? איזו אחות? יש לך אחות?
"מעולם לא דיברתי עליה. היא כבר לא חלק מהחיים שלי."
מה את אומרת! אני עובדת איתך במשרד כבר חמש שנים ואף פעם לא הזכרת אותה.
"בעצמי לא רציתי לזכור."
אז מה קרה פתאום?
מאי מציצה בתיבה שעברה אל השולחן בסלון. מזווית העין היא מדמה לראות את רונית ניבטת אליה מן המראה, תוקעת בה את ניצוץ העיניים הסקרניות שלה.
"זה, זה איזה עניין שאני צריכה לטפל בו. אני יודעת שעברו הרבה שנים, אבל, אבל אני חושבת שרק היא תדע יותר טוב ממני לגבי התיבה הזאת, ורק היא היתה תמיד מ..."
אוי, די עם השטויות. למה שלא תודי באמת, פחדנית אחת. שאת פשוט לא מסוגלת לפתוח את התיבה לבדך. שאת שוב זקוקה ללילי, כמו תמיד.
מאי מסתובבת אל הראי. רונית ממשיכה.
שלא השתנית.
"כן השתניתי. ואת תהיי בשקט," מאי רוצה לזרוק נעל על הראי, אבל היא לא חולת נפש ששוברת חפצים בגלל שיחות דמיוניות. במקום זה היא מכבה את האור בסלון והולכת אל חדר האמבטיה. תכף צריך ללכת לישון. היא צריכה לקום מוקדם מחר.

איך זה קרה שוב, שאני מי שצריכה לרוץ־אחרֵי. אחרייך, אחרי אמא, אחרי אבא, תמיד אחרי מישהו. לבוא אלייך, ואת לעולם לא תבואי אלי. כבודך לא ייתן לך לשבור את הניתוק ואת השיתוק שבינינו. אני חייבת להיות הנזקקת. המשתוקקת.
לילה. שרועה בתוך החושך, מוקפת מחשבות מרות המכרסמות בה מכל עבר ברעבתנות תוקפנית, חמדנית. היא כמו נוצקת אל תוך שלולית מרוכזת של חרדה. כאן היא מוטלת, אֵי־כאן, באמצע העולם המתיימר להיות מוחשי אבל אינו. החושך הוא האור האמיתי, ומה שיבקע מבעד לחרכי התריס עם שחר אינו אלא חלום בדמות חושך לבן. החושך הוא האמת העירומה מכול, חסר צבעים וסִנווּרים, והפחדים המתעוררים בו הם־הם המציאות.
בתוך החושך, רגעי הנצח של הריחוף המחשבתי הם תמציתם של החיים כפי שהם באמת, בטרם העפעפיים צונחים והשינה דוהרת הלאה אל הבוקר ושוב נפתח יום נוסף הממהר לרוץ קדימה אל הלילה הבא. בתוך החושך הזה מתגלים מערומיה, והיא מצטנפת כאילו שיבה אל הרחם תקנה לה ביטחון כלשהו, אך היא כבר איננה עובר, היא גוש כבד ומגושם של תודעה מסורבלת, המשתרעת עד אין קץ חשכות נוספות. נדמה כי זה אמור להיות קל יותר עם השנים, אבל זה מתיש יותר ומתעמעם אל מעבר למה שאפשר להבין, לחוש, לבטא. הרגשות של עצמה שייכים לדמות רחוקה בסיפור שעוד לא נכתב ומנוע מלהיכתב, כי המילים שייכות ליודעי הדבר והיא אינה יודעת כלום, כי המילים הן השפה של השכל והיא מחפשת את השפה של - של מה, של הלב? מה זה לב, משאבת דם מפמפמת, אפילו אבא היה טוען שאין כל קשר בינו לבין רגש, ובכלל כל הגוף בנוי על השכל - ואולי באמת לא קיים משהו מעבר לזה. אבל אולי שפה אחרת. לא מילים. הרי המילים הן רק הדֶבק, הצמדתו של סימן מוסכם להגדרה מוסכמת לדבר מוסכם. בציור אתה יכול לקשקש על הדף, בריקוד אתה יכול להמציא קפיצה משוגעת, אבל במילים - איך אפשר להרגיש במילים, טחשיצקקורמזג, אפשר לעשות דבר כזה? אפשר להמציא מילה לא דרך השכל? השכל מלא במילים והגוף בנוי על השכל - האם אנחנו עצמנו עשויים מילים?
בחושך - - -
בחושך אפשר להמציא הכול.
כי החושך בעצמו ממציא הכול. את כל האין הטהור שנדחס לתוכו, מלא בריקנות, בחוסר ממשיות עולץ. והחושך ממציא גם אותה, הרי את עצמה היא אינה רואה, גם כמעט אינה שומעת, רק מחשבותיה מתאיידות אי־שם. מדוע אנשים פוחדים מהחושך. אנשים פוחדים מהכלום, מלא להיות קיים, ואולי בעצם הם פוחדים שכלום לא קיים מלבדם.
בתוך החושך. זוהי שעת החסד, משום שברגע שיצעד פנימה יום חדש, צעקני, מתלהם - היא תתעורר לנחשול מהלומות וחבטות מצד עולם של אנשים שיירה בה ביקורות וטענות בצרורות. בטרם יהפוך הכול שוב להיות דוקר ומואר, יותר מדי קיים, היא מפקירה את עצמה לחסדיו של החושך, שבדממתו צורחות מחשבותיה כלהקות עורבים מטורפות. וניקוריהם טופפים סביבה אל תוך הלילה, מלווים אותה לשינה, והיא תפליג בה במרחבי אין־קץ החשכות של תודעתה.