אדם הולך הביתה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אדם הולך הביתה
מכר
מאות
עותקים
אדם הולך הביתה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אדם הולך הביתה

5 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 300 עמ' מודפסים

יורם עשת-אלקלעי

יורם עשת-אלקלעי נולד בשנת 1950 בקיבוץ אורים. מתגורר בירושלים. פרופסור מן המניין במחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ומנהל המרכז לחקר חדשנות בטכנולוגיות למידה. בעל תואר ראשון בארכיאולוגיה (האוניברסיטה העברית), תואר שני בגיאולוגיה (האוניברסיטה העברית) ודוקטורט בגיאולוגיה (אוניברסיטת ניו יורק). לפני לימודיו היה מדריך בחברה להגנת הטבע ומורה בבית ספר.

עשת-אלקלעי שימש בעבר חוקר בכיר במכון הגיאולוגי בירושלים ומרצה במכללה האקדמית תל-חי. היה המדען הראשי בחברת מחשבים ועסק בפיתוח סביבות למידה לילדים. מחקריו עוסקים בחקר קוגניציה ולמידה בסביבות ממוחשבות וכן בחקר קטסטרופות בתולדות כדור הארץ. פרסם עשרות מאמרים וספרים רבים בתחומים אלה. חתן פרס פרוינד (1995), המוענק למחקר הגיאולוגי החשוב ביותר בישראל. מחקריו נחשבים בעולם לפורצי דרך וזיכו אותו בפרסים.

ספרו "אדם הולך הביתה", שראה אור בהוצאת כתר ב-2010, מסע פסיכולוגי אל נבכי התודעה בעקבות פציעה מוחית אנושה שנפצע במלחמת יום הכיפורים, היה מועמד לפרס ספיר וזכה לציון לשבח מוועדת פרס יצחק שדה לספרות צבאית.

לראיון ראש בראש

תקציר

ב-18 באוקטובר 1973 היה יורם עשת-אלקלעי שרוע על הקרקע במצרים. חור גדול פעור בראשו מפגיעת פגז ומוחו חשוף. לרופא שהתעקש לטפל בו אמרו, עזוב אותו, עדיף שתשמור את האינפוזיות לפצועים שעוד אפשר להציל. כשהתעורר בבית החולים היו גופו ונפשו שבורים. צדו השמאלי משותק, עיניו לא רואות, תודעתו מבולבלת. אדם הולך הביתה, הוא סיפור החלמתו כנגד כל הסיכויים, בזכות כוח רצון ואהבת חיים שאין להם גבול. בלשון פיוטית ומדויקת עשת מתאר את מוראות המלחמה ואת הרגעים האיומים שהובילו לפציעתו. הוא מספר על הצעד הראשון שאחרי הפציעה, על המילה הראשונה שהצליח לקרוא ועל היום שבו גילה שלעולם לא יחזור להיות האיש שהיה. בכנות מפעימה ובכישרון ההופכים את התיעוד הביוגרפי לספרות של ממש, הוא מתאר את המאבק היומיומי ועל-אנושי לעשות סדר בזיכרונותיו המסויטים ולהקנות משמעות לחייו. יורם עשת-אלקלעי, יליד 1950, הוא דוקטור לגיאולוגיה ופרופסור מן המניין באוניברסיטה הפתוחה, ועוסק בחקר טכנולוגיות למידה. הוא מתגורר בירושלים, נשוי אב לשני בנים וסב לשני נכדים. כל מי שראה אי פעם באופק נקודה בלתי מושגת ואמר לעצמו, לעולם לא אצליח להגיע לשם - ובכל זאת שלח רגל אחת לפנים והתחיל ללכת - לא יוכל שלא להתאהב ביורם עשת ובסיפורו שלא ייאמן.

פרק ראשון

 

שלושה זיכרונות


כאשר אני חושב על ילדותם של בנַי עובר בי צער גדול של החמצה על הבטחות שלא מומשו. על שלא ידעתי לחלוק אתם את עולמי, שלא הייתי להם אבא כפי שאבא צריך להיות: שלֵו, חזק, זקוף ובוטח, צוק סלע להישען עליו. ותמיד ברגעים האלה חוזרים וצפים בי שלושה זיכרונות שאינם מרפים.
בזיכרוני הראשון גולשת מכוניתנו במורד ההר, בכביש המוליך אל בית החולים, נוסעים לבקר את איתן. גדלנו יחד בקיבוץ, ולאחר עשרים שנה נפגשנו שוב בבית חולים: הוא בלי יד ועין ואני משותק, עם חור גדול בגולגולת ועיניים שאינן רואות לצדדים. אמא נוהגת, אני לידה, ואתה, אמנם כבר בן יותר משנתיים אך עדיין תינוק, חגור במושב מאחור. עברו כמה חודשים מאז השתחררתי מבית החולים, ואנחנו גרים בדירה קטנה לא הרחק משם, ליד סבתא שָׂרקה וסבתא רוזה, שעוזרות בכל מה שצריך. הכביש מתפתל במדרון התלול, זה עתה חלפנו על פני הצומת ומיד יתגלה בית החולים. אתה שקט מאחור, משחק לך עם עצמך ומזמזם שיר של אריק איינשטיין. המכונית פונה שמאלה, ומעבר לעיקול הכביש מתגלה המבנה הכעוּר, אדמדם הלבֵנים, של בית החולים - לבירינת ענקי של דלתות ומסדרונות דומים להחריד שהייתי הולך בהם לאיבוד בכל פעם שיצאתי מגבולות המחלקה. לפתע אני שם לב ששקט הוטל במכונית. אני פונה לאחור ואתה כבר אינך מזמזם. עיניך נעוצות בבניין שבעמק ופיך מתעוות בטרם בכי. ובתוך כמה שניות אתה בוכה בכי תמרורים, גופך הקטן מתפתל, ידיך מנפנפות ודורשות הביתה. נגה עוצרת בצד הכביש ואנחנו שולפים אותך מהמושב, מחבקים, עוטפים ומבטיחים את הבטחות השווא של הורים המבקשים לגונן: שהכול בסדר, שאמא ואבא כאן, שומרים עליך. אך אתה בשלך, צורח במלוא הריאות וידיך מצביעות ללא הרף על מעלה ההר - הביתה! ואתה נרגע רק כאשר אנחנו נכנעים, חוזרים כלעומת שבאנו, ובית החולים נעלם מעבר לעיקול הדרך. ובראשי עוברת המחשבה שאף על פי שנראית עליז ושמח כל כך בכל אותם חודשים שבהם נעלמתי לך, ספגת את מלוא אימתו של הבלתי נודע הזה שנקלענו אליו כולנו. ומטען החרדה המקשה עלי לקום בכל בוקר מתגבש בקרבי לסלע שחור וכבד מנשוא.
בזיכרוני השני אתה כבר בן ארבע ומתחיל לזהות חוקים וסדרים השולטים בעולם. יום אחד אתה ניגש לאמא וחולק אִתה תובנה חדשה שרכשת על עובדות החיים. ואתה מספר בגאווה שקודם נולדים, אחר כך הולכים לגן, משם לבית הספר, אחר כך לצבא, ובסוף מתים במלחמה - כך קראת לפציעה שלי. ואני מאזין מן הצד וחש שהשמים סוגרים עלי. איזה עולם מטורף בנית לך מחוויות ילדותך.
בזיכרוני השלישי אתה כבר חייל ובאת הביתה לחופשה. אמא איננה בבית ושאול אחיך מנגן בפסנתר בחדרו. אני עומד במטבח האפלולי של ביתנו הירושלמי, מעיין בפתקים שמוצמדים למקרר. אני זוכר אותך מתקרב מאחורי גבי ושואל, כמו מתנצל, אבא, הרגת מישהו במלחמה? שאלתך הולמת בי. כל כך הרבה שנים חיכיתי לגאולה הזאת: שתפתח אַתה את דלתי הנעולה, הכבדה, שאינני יכול לפתוח לבדי. שתשאל אותי מה קרה שם. ואני מסתובב אליך וצועק, לא עושים צחוק מדברים כאלה! וכתפיך הצרות נשמטות, פניך נסוגים בעלבון, והסדק הצר, החד־פעמי, שניסית להציץ דרכו אל תוכי נסגר ונחתם. מובס וכועס אני מכַתֵף את שק זיכרונות האשָם ושב להסתגר בהרגלי הישנים. וכך ננעלו שערי רחמים ותמו השאלות על ״מה שקרה במלחמה״. מאז אני מידפק על דלתותיך ואורב לנס האחד שיבוא. והיום, כשאתה חי הרחק בקצה העולם, והזמן הולך וכלה בקצב מבהיל, אני שואל את עצמי אם היה אפשר אחרת ועדיין אין לי תשובה.



*


עשרות שנים שכנה המלחמה בביתנו, נוכחת־נפקדת, מרחפת בין הכעסים לחרדות, בין חוסר האונים לתקוות, בין הצליעה לעיוורון, בין ״למה רק אמא נוהגת באוטו?״ ובין חיתוך אצבעות היד עד העצם בעת הכנת הסלט. כולם חשו בקיומה, אך היא לא שימשה נושא לשיחות נפש וגם לא לדיווח יבש ומסודר. איני זוכר שמישהו ביקש ממני ולו פעם אחת שאספר לו, וכשניסיתי אני לספר אמרו לי ש״כבר דיברנו על זה״. וכך, בחלוף השנים, הפכו המלחמה ותוצאותיה לצל־זיכרון מאיים בביתנו, תפוח אדמה לוהט שצורב את ידי כל הנוגעים בו: נגה, הורי, ילדַי. ואני, בתוכי סיפור לא גמור, פקעת כאב מכווץ ובלתי מעובד, משוטט כבר שנים ותר אחר דלת שאוכל להניח על סִפה את מטעני המשתק.
ויום אחד אני מגלה שאין דלת שתיפתח אלי מלבד דלתי, שאין אדם או רופא שיוכלו להבין ולהציע מזור, ושבסוף כל הדרכים אני נותר לבדי עם הסיפור הזה, לעבדו ולשמרו. ובחלומותי אני חולק אותו אתכם, ילדַי ואהובַי, בתקווה נאיבית לפצות את כולנו על השנים האבודות ההן; אולי דרך מסורבלת להתפייס על גבכם עם זיכרונות קשים ועם חיים בלתי מעובדים, אולי תיקון לנשמתי.



*

 


פגיעה ממזרית וחמקמקה היא הפגיעה המוחית. קטועי יד או רגל מבינים די מהר מה קרה להם ומתחילים לתפקד עם גופם הגדום. אבל בפגיעה המוחית התודעה היא שנפגעת, ואנו, הפגועים, נדונים להעביר את חיינו בחקירה מתמדת של עצמנו. לנסות ולהיכשל, להמריא ולהתרסק. ליפול ולקום, ליפול ולקום, ליפול ולקום. עד שלבסוף, אחרי אינספור נפילות וקימות, הפגיעה מתחילה להצטייר בתודעה. ומאז הוטל כאוס מוחלט בעולמי, ב־18 באוקטובר 1973, בשעה עשר בבוקר, עת נפל הפגז בשולי השוחה שבה עמדתי וריסק את מוחי, אני חג כמו עטלף במחשכי תודעתי העמומה ומטליא את תמונת עולמי החדש בקרעי ההתנגשויות וההתרסקויות על קירות המערה של חיי. ולמרות עשרות השנים שחלפו מאז, אני עדיין בראשית הדרך והתמונה עודנה מצטיירת במוחי ומשתנה מיום ליום. ועם הזמן מיטשטשות בראשי הזוועות שראיתי ולעתים כבר אינני בטוח אם קרו או אם הזיתי אותן. ורק הבור הגדול בראשי, והעיניים שאינן רואות הרבה, והיד והרגל, והמפגשים עם ז'אקי, עם עמוס, עם שמוליק, עם מוטי, עם דודו ועם ד״ר אלירז, מספקים את ההוכחות הדרושות. ובעת המסע כמעט נדרסתי בכביש, תעיתי בדרכִּי במדבר, נפלתי מצוק ומאופניים, נכשלתי בבחינות באוניברסיטה, חייתי בפחד מתמיד מכישלון והנחתי למתים לנהל את חיי. עברו עשרים שנה בטרם יכולתי לומר בקול רם שאני נכה, לחבק את החייל השרוף, לצחוק בפניו את צחוקו של בר המזל שנותר בחיים ולהעז לחזור למצרַים, רק כדי לגלות שהאנשים בלבן נעלמו. ולמרות הזמן הרב שחלף, אני ממשיך להלך על החבל - ולהיאבק נואשות על שיווי המשקל. ולעתים כה קרובות אני מתפלל שיהיה בי הכוח לנטוש ולהניח לכוחות המשיכה לעשות את השאר. אלא שאין לי אומץ, ולכן אני ממשיך להלך. בינתיים.

את הסיפור הזה אני כותב בראשי זה עשרות שנים, מאז היום שבו הכריזו על מותי. כמו ערפילית של אבק הסיפור מסתחרר במוחי והולך ומתגבש לכדי שלמוּת כוכבית ברורה וצלולה. אין זה מסמך היסטורי, אלא הסיפור שאני מספר לעצמי היום, ממרחק של כמעט ארבעים שנה, על המלחמה שלי - ובעיקר על מה שהתרחש אחריה.

יורם עשת-אלקלעי

יורם עשת-אלקלעי נולד בשנת 1950 בקיבוץ אורים. מתגורר בירושלים. פרופסור מן המניין במחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ומנהל המרכז לחקר חדשנות בטכנולוגיות למידה. בעל תואר ראשון בארכיאולוגיה (האוניברסיטה העברית), תואר שני בגיאולוגיה (האוניברסיטה העברית) ודוקטורט בגיאולוגיה (אוניברסיטת ניו יורק). לפני לימודיו היה מדריך בחברה להגנת הטבע ומורה בבית ספר.

עשת-אלקלעי שימש בעבר חוקר בכיר במכון הגיאולוגי בירושלים ומרצה במכללה האקדמית תל-חי. היה המדען הראשי בחברת מחשבים ועסק בפיתוח סביבות למידה לילדים. מחקריו עוסקים בחקר קוגניציה ולמידה בסביבות ממוחשבות וכן בחקר קטסטרופות בתולדות כדור הארץ. פרסם עשרות מאמרים וספרים רבים בתחומים אלה. חתן פרס פרוינד (1995), המוענק למחקר הגיאולוגי החשוב ביותר בישראל. מחקריו נחשבים בעולם לפורצי דרך וזיכו אותו בפרסים.

ספרו "אדם הולך הביתה", שראה אור בהוצאת כתר ב-2010, מסע פסיכולוגי אל נבכי התודעה בעקבות פציעה מוחית אנושה שנפצע במלחמת יום הכיפורים, היה מועמד לפרס ספיר וזכה לציון לשבח מוועדת פרס יצחק שדה לספרות צבאית.

לראיון ראש בראש

סקירות וביקורות

News1 "האזעקה שחצתה את חיינו" מאת חגית חוף. 13.11.10 21/03/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
הארץ "סיפורו של כל אדם" מאת אבי עופר. 13.10.10 21/03/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
הארץ "איזהו גיבור" מאת עמיה ליבליך. 6.10.10 21/03/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 300 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

News1 "האזעקה שחצתה את חיינו" מאת חגית חוף. 13.11.10 21/03/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
הארץ "סיפורו של כל אדם" מאת אבי עופר. 13.10.10 21/03/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
הארץ "איזהו גיבור" מאת עמיה ליבליך. 6.10.10 21/03/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
אדם הולך הביתה יורם עשת-אלקלעי

 

שלושה זיכרונות


כאשר אני חושב על ילדותם של בנַי עובר בי צער גדול של החמצה על הבטחות שלא מומשו. על שלא ידעתי לחלוק אתם את עולמי, שלא הייתי להם אבא כפי שאבא צריך להיות: שלֵו, חזק, זקוף ובוטח, צוק סלע להישען עליו. ותמיד ברגעים האלה חוזרים וצפים בי שלושה זיכרונות שאינם מרפים.
בזיכרוני הראשון גולשת מכוניתנו במורד ההר, בכביש המוליך אל בית החולים, נוסעים לבקר את איתן. גדלנו יחד בקיבוץ, ולאחר עשרים שנה נפגשנו שוב בבית חולים: הוא בלי יד ועין ואני משותק, עם חור גדול בגולגולת ועיניים שאינן רואות לצדדים. אמא נוהגת, אני לידה, ואתה, אמנם כבר בן יותר משנתיים אך עדיין תינוק, חגור במושב מאחור. עברו כמה חודשים מאז השתחררתי מבית החולים, ואנחנו גרים בדירה קטנה לא הרחק משם, ליד סבתא שָׂרקה וסבתא רוזה, שעוזרות בכל מה שצריך. הכביש מתפתל במדרון התלול, זה עתה חלפנו על פני הצומת ומיד יתגלה בית החולים. אתה שקט מאחור, משחק לך עם עצמך ומזמזם שיר של אריק איינשטיין. המכונית פונה שמאלה, ומעבר לעיקול הכביש מתגלה המבנה הכעוּר, אדמדם הלבֵנים, של בית החולים - לבירינת ענקי של דלתות ומסדרונות דומים להחריד שהייתי הולך בהם לאיבוד בכל פעם שיצאתי מגבולות המחלקה. לפתע אני שם לב ששקט הוטל במכונית. אני פונה לאחור ואתה כבר אינך מזמזם. עיניך נעוצות בבניין שבעמק ופיך מתעוות בטרם בכי. ובתוך כמה שניות אתה בוכה בכי תמרורים, גופך הקטן מתפתל, ידיך מנפנפות ודורשות הביתה. נגה עוצרת בצד הכביש ואנחנו שולפים אותך מהמושב, מחבקים, עוטפים ומבטיחים את הבטחות השווא של הורים המבקשים לגונן: שהכול בסדר, שאמא ואבא כאן, שומרים עליך. אך אתה בשלך, צורח במלוא הריאות וידיך מצביעות ללא הרף על מעלה ההר - הביתה! ואתה נרגע רק כאשר אנחנו נכנעים, חוזרים כלעומת שבאנו, ובית החולים נעלם מעבר לעיקול הדרך. ובראשי עוברת המחשבה שאף על פי שנראית עליז ושמח כל כך בכל אותם חודשים שבהם נעלמתי לך, ספגת את מלוא אימתו של הבלתי נודע הזה שנקלענו אליו כולנו. ומטען החרדה המקשה עלי לקום בכל בוקר מתגבש בקרבי לסלע שחור וכבד מנשוא.
בזיכרוני השני אתה כבר בן ארבע ומתחיל לזהות חוקים וסדרים השולטים בעולם. יום אחד אתה ניגש לאמא וחולק אִתה תובנה חדשה שרכשת על עובדות החיים. ואתה מספר בגאווה שקודם נולדים, אחר כך הולכים לגן, משם לבית הספר, אחר כך לצבא, ובסוף מתים במלחמה - כך קראת לפציעה שלי. ואני מאזין מן הצד וחש שהשמים סוגרים עלי. איזה עולם מטורף בנית לך מחוויות ילדותך.
בזיכרוני השלישי אתה כבר חייל ובאת הביתה לחופשה. אמא איננה בבית ושאול אחיך מנגן בפסנתר בחדרו. אני עומד במטבח האפלולי של ביתנו הירושלמי, מעיין בפתקים שמוצמדים למקרר. אני זוכר אותך מתקרב מאחורי גבי ושואל, כמו מתנצל, אבא, הרגת מישהו במלחמה? שאלתך הולמת בי. כל כך הרבה שנים חיכיתי לגאולה הזאת: שתפתח אַתה את דלתי הנעולה, הכבדה, שאינני יכול לפתוח לבדי. שתשאל אותי מה קרה שם. ואני מסתובב אליך וצועק, לא עושים צחוק מדברים כאלה! וכתפיך הצרות נשמטות, פניך נסוגים בעלבון, והסדק הצר, החד־פעמי, שניסית להציץ דרכו אל תוכי נסגר ונחתם. מובס וכועס אני מכַתֵף את שק זיכרונות האשָם ושב להסתגר בהרגלי הישנים. וכך ננעלו שערי רחמים ותמו השאלות על ״מה שקרה במלחמה״. מאז אני מידפק על דלתותיך ואורב לנס האחד שיבוא. והיום, כשאתה חי הרחק בקצה העולם, והזמן הולך וכלה בקצב מבהיל, אני שואל את עצמי אם היה אפשר אחרת ועדיין אין לי תשובה.



*


עשרות שנים שכנה המלחמה בביתנו, נוכחת־נפקדת, מרחפת בין הכעסים לחרדות, בין חוסר האונים לתקוות, בין הצליעה לעיוורון, בין ״למה רק אמא נוהגת באוטו?״ ובין חיתוך אצבעות היד עד העצם בעת הכנת הסלט. כולם חשו בקיומה, אך היא לא שימשה נושא לשיחות נפש וגם לא לדיווח יבש ומסודר. איני זוכר שמישהו ביקש ממני ולו פעם אחת שאספר לו, וכשניסיתי אני לספר אמרו לי ש״כבר דיברנו על זה״. וכך, בחלוף השנים, הפכו המלחמה ותוצאותיה לצל־זיכרון מאיים בביתנו, תפוח אדמה לוהט שצורב את ידי כל הנוגעים בו: נגה, הורי, ילדַי. ואני, בתוכי סיפור לא גמור, פקעת כאב מכווץ ובלתי מעובד, משוטט כבר שנים ותר אחר דלת שאוכל להניח על סִפה את מטעני המשתק.
ויום אחד אני מגלה שאין דלת שתיפתח אלי מלבד דלתי, שאין אדם או רופא שיוכלו להבין ולהציע מזור, ושבסוף כל הדרכים אני נותר לבדי עם הסיפור הזה, לעבדו ולשמרו. ובחלומותי אני חולק אותו אתכם, ילדַי ואהובַי, בתקווה נאיבית לפצות את כולנו על השנים האבודות ההן; אולי דרך מסורבלת להתפייס על גבכם עם זיכרונות קשים ועם חיים בלתי מעובדים, אולי תיקון לנשמתי.



*

 


פגיעה ממזרית וחמקמקה היא הפגיעה המוחית. קטועי יד או רגל מבינים די מהר מה קרה להם ומתחילים לתפקד עם גופם הגדום. אבל בפגיעה המוחית התודעה היא שנפגעת, ואנו, הפגועים, נדונים להעביר את חיינו בחקירה מתמדת של עצמנו. לנסות ולהיכשל, להמריא ולהתרסק. ליפול ולקום, ליפול ולקום, ליפול ולקום. עד שלבסוף, אחרי אינספור נפילות וקימות, הפגיעה מתחילה להצטייר בתודעה. ומאז הוטל כאוס מוחלט בעולמי, ב־18 באוקטובר 1973, בשעה עשר בבוקר, עת נפל הפגז בשולי השוחה שבה עמדתי וריסק את מוחי, אני חג כמו עטלף במחשכי תודעתי העמומה ומטליא את תמונת עולמי החדש בקרעי ההתנגשויות וההתרסקויות על קירות המערה של חיי. ולמרות עשרות השנים שחלפו מאז, אני עדיין בראשית הדרך והתמונה עודנה מצטיירת במוחי ומשתנה מיום ליום. ועם הזמן מיטשטשות בראשי הזוועות שראיתי ולעתים כבר אינני בטוח אם קרו או אם הזיתי אותן. ורק הבור הגדול בראשי, והעיניים שאינן רואות הרבה, והיד והרגל, והמפגשים עם ז'אקי, עם עמוס, עם שמוליק, עם מוטי, עם דודו ועם ד״ר אלירז, מספקים את ההוכחות הדרושות. ובעת המסע כמעט נדרסתי בכביש, תעיתי בדרכִּי במדבר, נפלתי מצוק ומאופניים, נכשלתי בבחינות באוניברסיטה, חייתי בפחד מתמיד מכישלון והנחתי למתים לנהל את חיי. עברו עשרים שנה בטרם יכולתי לומר בקול רם שאני נכה, לחבק את החייל השרוף, לצחוק בפניו את צחוקו של בר המזל שנותר בחיים ולהעז לחזור למצרַים, רק כדי לגלות שהאנשים בלבן נעלמו. ולמרות הזמן הרב שחלף, אני ממשיך להלך על החבל - ולהיאבק נואשות על שיווי המשקל. ולעתים כה קרובות אני מתפלל שיהיה בי הכוח לנטוש ולהניח לכוחות המשיכה לעשות את השאר. אלא שאין לי אומץ, ולכן אני ממשיך להלך. בינתיים.

את הסיפור הזה אני כותב בראשי זה עשרות שנים, מאז היום שבו הכריזו על מותי. כמו ערפילית של אבק הסיפור מסתחרר במוחי והולך ומתגבש לכדי שלמוּת כוכבית ברורה וצלולה. אין זה מסמך היסטורי, אלא הסיפור שאני מספר לעצמי היום, ממרחק של כמעט ארבעים שנה, על המלחמה שלי - ובעיקר על מה שהתרחש אחריה.