סינית אני מדברת אליך

המתווך אליהו יצחקוב לבש מאור־פנים מקצועי לקראת האשה שמשכה את תשומת־לבו מרגע שיצאה ממכוניתה, חיפשה בעיניה בין השלטים שעל ראש הבניין ופנתה לעבר משרדו. מיד ראה בדמיונו: רצפת־שיש שחור, מדרגות רחבות מוליכות אל הגג, חלונות צרפתיים בחדר־האורחים. כשנכנסה סגרה אחריה את הדלת בשקט ובירכה "בוקר טוב" בקול נעים תוך שהיא מושכת את כפפותיה מעל אצבעותיה ומעיפה מבט על הקירות. אליהו יצחקוב הביט בה בהנאה כאשר הקיפה במבט מהיר את התצלומים שנתנו לו קבלנים לתלות במשרדו ובהם בניינים בנויים למחצה, מכותרים בפיגומים, ובניינים מושלמים, ובניין אחד בשיפוצים - עטוף ביריעות פלסטיק סגולות, ארוז כמתנת יום־הולדת ענקית - שצילם הוא עצמו בעיר גרמנית כלשהי. לא נעלם מעיניו גם איך התעכבה ליד התצלום המוגדל הלקוח מן העיתון ובו הוא וראש־העירייה לוחצים ידיים בטכס הענקת פרס ״העסק הנבחר".
כאשר ישבה מולו ונתנה בו את עיניה, הריץ מבט זריז, כצייד מנוסה, אל אצבעותיה המסיעות את הכפפות על פני השולחן ואמר מיד: ״יש לי משהו בדיוק בשבילך, גברת. אקסקלוסיב של המשרד שלי. פנטהאוז לא רחוק מהים, כל הקרמיקה תוצרת חוץ, שיש שחור על הרצפה, מרוהט קומפלט עם סלון מעור וגג עם השקיה - משהו לוקסוס מיוחד."
שולי כובעה הסתירו מעט את עיניה כאשר צודדה את ראשה בנימוס וחייכה חיוך חשאי, שהכניס בו אי־נעימות, כאילו נזכרה בבדיחה פרטית. עוינות קלה התעוררה בו כלפיה, אך מיד הניח לעצמו להיכבש בקולה הנעים.
״אני מתעניינת בדירה ברחוב המרד שלושים וארבע.״
הוא נסוג אל גב כיסא־המנהלים שלו, העשוי חיקוי מוצלח של עור, העלה על פניו הבעה נעלבת והניח לזוויות־פיו להשתפל במיאוס, מגזים במתכוון בעיווי־הפנים כדי שתיטיב להבין. "רחוב המרד, זה כזה חור על־יד הגינה של הנרקומנים.״
״ראיתי על החלון שלט של המשרד שלך.״
״המרד שלושים וארבע,״ קלט היטב את ההחלטיות בקולה וניסה אחת משיטותיו האחרות, נרכן לעברה במחווה האומרת קרבה ושידל במתק־קול: ״המרד שלושים וארבע זה לא מקום בשביל גברת עם סטייל כמוך.״
״למה?״ חזר החיוך החשאי אל פניה.
״אני יש לי חוש לאנשים,״ הסביר לה ברצינות, מתעלם מן החיוך המשועשע שהשתהה בעיניה זמן רב מן הראוי. "כמו ששדכן טוב יודע לשדך, ככה אני רק רואה את הבן-אדם, כבר אני יודע איזה דירה מתאימה לנשמה שלו. פעם ראיתי אשה אחת מהגב, עמדה פה הסתכלה על החנות תכשיטים - תיכף ידעתי יש לי דירה בשבילה. יצאתי שאלתי אותה אם היא צריכה, במקרה, דירה. עד היום כל פעם שהיא עוברת היא נכנסת אומרת לי תודה רבה איזה דירה מצאתי לה. אפילו לפי הגב אני יכול למצוא דירה. את - לפי הפנים שלך אני אומר לך: הדירה במרד זה לא בשבילך. תראי -״ פרש לפניה את שתי כפותיו כאדם האומר להיות גלוי־לב שלא לטובתו, ״אני יגיד לך את האמת: הבעל־בית של הדירה הזאת מרחוב המרד בא אלי אמר לי יש לי דירה ברחוב המרד. רק שמעתי המרד אמרתי לו: לא רוצה אותה. לך תשים אותה במשרד אחר. אבל הוא התעקש ונתן לי אקסקלוסיב. אמרתי לו: אני לא מתחייב. היתה לי פעם דירה למכירה ברחוב המרד - ככה אמרתי לו - חצי שנה לא התפטרתי ממנה. בסוף באו שני עיוורים לקחו אותה. אבל בשבילך - זה חבל על הזמן שלך ללכת לשמה. יותר טוב בואי תראי את הפנטהאוז.״

ועשרים דקות לאחר־מכן עמד מול דלת הדירה שבקומת הקרקע, נאבק עם המנעול הישן, מנסה לאלץ את הדלת להיפתח כנגד משקל גופו. הדלת נכנעה לו פתאום והוא נזרק לתוך הדירה ומיד הלם בו ריח הטַחַב החריף והוא מיהר אל החלון, התעסק עם הסגר החלוד ופתח לרווחה את התריס.
רק אז פנה להזמין אותה להיכנס, אלא שהיא כבר היתה בתוך הדירה, עומדת בפתח החדר שליד המטבח, כפה הנתונה בכפפה על ידית הדלת שפתחה זה עתה, מביטה בתקרה בראש נטוי.
עוד לפני שידע מה מעשיה שם, אמרו לו חושיו שהדבר אינו מבשר טובות. ״כדאי להתחיל מהסלון,״ הציע, מנסה למשוך אותה אל החדר הנאה בדירה, אך היא לא הגיבה ורק עמדה והביטה כלפי מעלה בצוואר שלוח, בריכוז, ובלא להניע את ראשה הסירה בידה החופשית את כובעה, והשיער הבהיר שהיה כבוש כל הזמן, מקופל מתחת לכובע, התיישר על כתפיה בבת־אחת, כסיבֵי פלסטיק, הקווצות באמצע הגב ארוכות להפליא בשל הראש הנטוי אחורנית. הוא תמה מה מושך אותה להביט כך ובא והציץ ומיד הבין מנין בא ריח הטחב וידע שיהיה עליו להוזיל את מחיר הדירה.
״זה נראה לא טוב, אבל זה עבודה קטנה של אינסטלציה. משהו לא רציני. לפני חודש זה לא היה כאן,״ ריח שערה נגע בנחיריו כאשר דחק את ראשו מעל לראשה.
היא גיחכה, זוכרת מתי ראתה את הכתמים לראשונה.
״לא יותר מחודש?״ לא עצרה את הלגלוג.
״חודש ושעה,״ ניסה להרשים אותה בבדיחה ותיקה שהיה מגייס בהצלחה לעתים קרובות.
היא לא הגיבה, זיכרונה הולך ומצטלל, נושא אותה אל הרגע שהיה רודף אותה שנים רבות. בבוקר שלאחר הלילה הנורא ההוא שבו לא עצמה עין, מיד אחרי שעזבו הוריה את הבית, זינקה ממיטתה ונכנסה לחדר־השינה שלהם כגנבת, וחיפשה את הכתמים שעליהם דיברה אמה מתוך התייפחויותיה. שתי נקודות אפורות נראו בפינת התקרה, מסומנות כשתי עיניים לא תאומות, חיוורות־אישונים, כאילו התרשל הסייד בעבודתו.
לרוחב התקרה ראתה עכשיו מעין שרטוטים כהים כפיח, מוקפים כתמים בכל גוני האפור, בצילומי רנטגן רבים מסודרים זה לצד זה.
״זה נראה יותר ותיק מחודש,״ אמרה בקול מרוסק, ריק מווכחנות, צווארה עדיין נטוי, תוהה איך ידעה אמה לנבא את אריכות־ימיהם של הכתמים כאשר בכתה בלילה הנורא ההוא, והשעה כבר אחרי חצות: ״איך אתה אומר לי שזה יעבור? כשאני אתפגר זה עוד יהיה כאן.״

״את יכולה לסמוך עלי, גברת. אני יש לי ניסיון בדברים כאלה. זה מלפני חודש - אולי חודשיים.״
"אולי עשרים שנה,״ גיחכה, ראשה כל הזמן אל התקרה.
הוא עמד מאחוריה אובד־עצות, חש את הכעס גואה בתוכו על שהיא מוסיפה לבחון את הכתמים, מבין לפתע שכל מטרתה להתעכב כאן כדי להוריד ממחיר הדירה, הנמוך ממילא.
״תשמעי,״ צעק לתוך אוזנה, ״אני הולך לבית אחד ברחוב על־יד. יש לי שמה איזה עניין. אני חוזר עוד חצי שעה. את יכולה להסתכל כמה שאת רוצה עד שאני חוזר.״
ליד הדלת שמע אותה אומרת: ״מה, אתה משאיר אותי כאן לבד?״ והטיח לפני שטרק את הדלת: ״אני יש לי עין על קליינטים. בסוף תקני את הפנטהאוז. אבל אם מוצא חן בעינייך לראות כתמים - אז שיהיה לך לבריאות, גברת!״
לאחר שיצא השתלט עליה רעד מוזר. לבדה בדירה הריקה היתה לפתע הדממה מעיקה, כדממה שזכרה מלילות הקייטנה בכפר, שוכבת על המזרן שלא התרגלה אליו אפילו בלילה האחרון שם, דרוכה אל הדממה האוצרת סכנות, כאילו היו חיות מהלכות בחשיכה בשקט, נעות במהירות ובלא קול על כריות רגליהן, יודעות את הדרך הקצרה אל הטרף התמים שאינו חושד בדבר, מחייך בתוך חלומותיו. מצאה את עצמה משוטטת בדירה בצעד זהיר, כמגששת, מלטפת בהיסח־דעת את פני הקירות ואת פסי המשקופים ואת אריחי החרסינה באמבטיה, מחפשת אותות ישנים, פריסות שלום מן הילדה שגרה כאן לפני שנים, שהרבתה לחלום וציירה לה בסוד את עתידה, עדיין לא יודעת כי מה שצייר לה דמיונה ממתין לה בחיק השנים שיבואו, לא משערת שיום אחד - והיא כאורחת מכוכב אחר - ינקשו עקבי מגפיה על הרצפה הזאת שהיתה נוהגת לשטוף מדי יום שישי אחרי הלימודים, והיא תזהה את המקום שבו היו המים הסוררים נִקווים תמיד אל פינת האוכל, ליד האריחים הנטויים, ואחר תחפש ולא תמצא את הריבועים הבהירים שהטביעו בקיר תמונות־המחזור של הגן ובית־הספר היסודי שהיו תלויות בחדרה, את סימניהם של וָוי־המדפים שהחזיקו את ספרי הלימוד שלה ואת האנציקלופדיה ״מכלל״ שקנה אביה מיד שנייה. רק הכתמים שהיתה אמה מזכירה בתוך בכייה נשארו - חזרה אל חדר־השינה הישן והביטה בתקרה.

אלמלא ביקשה מנורת־קריאה ליום הולדתה החמישה־עשר לא היתה שומעת את הבכי ההוא. אלא שהיא ביקשה מנורת־קריאה. שֶקע החשמל, גילו לאחר שהביאו את המנורה, עטופה בנייר ססגוני - נחבא מאחורי הארון. אמה אמרה מיד בקולה החותך: ״בחלם - כמו בחלם. קודם קונים חזיר, אחר־כך נזכרים שהוא לא כשר.״
ואביה מיהר להגיד, עוד לפני שתעלה הבעת אכזבה על פני בתו: ״באמת הגיע הזמן להזיז את הארון. תמיד אמרתי שהוא עומד לא טוב.״
היא רוקנה את מגירות הארון ומדפיו ואביה התאמץ ופניו האדימו כאשר סובב את הארון והסיעו אל הקיר שממול. אור החלון שהיה חבוי במשך שנים מאחורי דופן הארון פרץ והאיר את החדר כפליים. ואחר־כך, בקלות, העבירו שניהם את המיטה אל הקיר, שהארון רשם עליו ריבוע בהיר. אביה נעץ את שיני־התקע של מנורת הקריאה החדשה בנקבי־השקע והדליק, ושניהם - כאילו היו עדים למעשה־קסמים - התפעלו מאלומת האור הבהירה שנפלה על הסדין.
כל אחר־הצהריים החזירה את חפציה אחד אחד לתוך הארון, מקפידה על סדר חדש: מגירה לגרביים הקצרים ומגירה לארוכים, מגירה ללבנים, מגירה לממחטות ולצעיף הלבן, מדף לחולצות בית־הספר, מדף לחולצות־הבית ומדף לשתי החולצות החגיגיות. אחר־כך כרעה על ברכיה ומירקה בחריצות את אריחי־הרצפה, פרשה את השטיחון לרגלי המיטה ויישרה את הדבלולים, הניחה את נעלי־הבית שלה זו בצד זו בדיוק באמצע דוגמת הקשתות, חפפה את שערה וסירקה אותו עד שהיה ישר כאניצי פשתן מתוחים, ואחר־כך התכרבלה בתוך שמיכתה ועד שעה מאוחרת שכבה וקראה, פניה אל החלון, רואה מעל לדפי הספר איך, כבטן הרה, תופח הווילון מן הרוח.
בחצות החלו הקולות להגיע מעבר לקיר והיא חזרה וקראה את השורה האחרונה ולבה ניתר מן המחשבה שהשכנים שוב הגבירו את קול הרדיו, כאשר נהגו מאז מריבתם האחרונה עם אמה. אלא שמיד זיהתה את קול אמה ואחריו את קול אביה ועוד לפני שהבינה את המלים נחרדה, מבינה פתאום כי כל השנים בלע הארון שעמד בינה לבינם את קולותיהם ומעתה ואילך היא נידונה לשמוע אותם.
״אני מוכרח, מרילה,״ אמר אביה.
״אני לא יכולה היום,״ קול אמה חד ומתכתי.
״בשבוע שעבר את גם לא יכולת.״
״אני כבר אמרתי פעם. אני לא מתכוננת להגיד שוב כמו תוכי.״
״אז את אפילו לא צריכה להוריד את הכותונת.״
״לא.״
״רק היום ואני לא אבקש יותר עד השבוע הבא.״
״תפסיק כבר.״
״אני מבקש, מרילה.״
״לא ודי.״
עוד לפני שקשרה את המלים, עוד לפני שהבינה את הדברים שהחליפו קולו הכושל וקולה הנחרץ, ידעה על מה הם מדברים, ואולם חלק ממנה המשיך לקרוא, להעמיד פנים בפני אוזניה, להיאחז באותיות המידרדרות על פני הדף. כשהגיעה אל השורה האחרונה בעמוד הבחינה שלא הבינה דבר וחזרה וקראה אותו מראשיתו, מתאמצת מאוד לשקוע בסיפור המעשה, נבעתת מן הקולות המתחדשים מעבר לקיר.
היא התכווצה במיטתה וכיבתה את מנורת־הקריאה, כאילו בכוחו של החושך לגרש את הצלילים, אלא שהקולות הלכו והתעצמו.
״אני לא יודע מה לעשות. אני לא יכול להשתדל יותר."
״אז לא. אני לא יכולה לסבול את הכאבים האלה.״
״הבטחת ללכת לרופא."
״זה לא יעזור. אף אחד לא הולך לרופא בשביל דבר כזה. זה עניין של גיל. צריך להפסיק עם זה ודי.״
״היום עשיתי תאונה קטנה עם המכונה החדשה."
"זה גם אני אשמה?״
״אני עצבני כבר שבוע.״
"אתה עצבני? - גם אני עצבנית! אתה חושב שאני צריכה לעשות בשבילך - ואתה לא עושה בשבילי כלום. אני לא יכולה לראות את הכתמים האלה כבר. אמרתי לך לפני חודש.״
״איזה כתמים? אין כאן שום כתמים. זה משהו בסיד. הוא מרח את זה לא טוב.״
״כנראה ששוב אני מדברת סינית.״

היא ניסתה להרדים את עצמה בכוח, חושבת על התמונה שתמיד הפילה עליה שלווה שלפני נמנום: היא שוחה במים שקטים, בתנועות קצובות, מחליקה כדולפין בתוך המים השטוחים שפניהם נוצצים ותחתיתם אפלולית, ואחר שוקעת ושוקעת בתוך הכחול המזמין אותה פנימה, הולך ומעמיק, הולך וכהה.
לפתע כמו הוזנקה מן המצולות והיתה ערה לחלוטין וכל חושיה דרוכים. בפעם הראשונה בחייה שמעה את אמה בוכה ומיד זיהתה את הקול כאילו הרבתה לשמוע אותו. בחשיכה ראתה את הווילון הפורח לתוך החדר ושמעה את בכי אמה ואת קול אביה: ״עכשיו זה הכתמים. לפני חודש זה היה הברז באמבטיה.״
רחש שלא זיהתה עלה מעבר לקיר, כאילו הותרו יריעות בד מרשרש מתוך גלילים עצומים ואנשים התפלשו בתוכן, וקול אמה אמר, קשה ונקי מדמעות: ״ותצבע כבר סוף־סוף את התקרה. כבר אפשר לראות את הכתמים בחושך."
היא קמה בשקט, נכנסה לחדר־האמבטיה, נעלה את הדלת, מילאה את האמבטיה במים, עוטפת את פי־הברז במגבת להחניק את קול הזרם, ואז התפשטה ונבלעה בתוך המים ושטפה את שערה, צללה ועלתה ומירקה את אוזניה ועורפה ורקותיה, ושפשפה את עורה ער שהסמיק כעור נגוע. אחר־כך שוב סירקה את שערה הרטוב, חזרה לחדרה על בהונות והתעטפה בשמיכה, מושכת את האריג מעל לראשה. שעות שכבה כך, ממתינה בחרדה לקולות שמעבר לקיר, אך דבר לא נשמע והיא נרדמה והתעוררה מבוהלת, רואה איך הולך ריבוע חלונה ומבהיר. ובבוקר, כאשר בא אביה להעירה, מצא אותה שוכבת בעיניים פקוחות, אדומות, ואמר מיד: ״לפי העיניים שלך קראת כל הלילה. אז מה יהיה עכשיו עם המנורה החדשה? את רק תקראי ותקראי בלי סוף?״
״אני רוצה להחזיר את המיטה כמו קודם,״ אמרה, וחשה שקולה חולֶה.
״דווקא עכשיו, שהארון סוף־סוף עומד טוב?״
״אני רוצה לישון בצד ההוא,״ קולה, צלילו גבוה, נשמע זר באוזניה.
״אבל שם אין לך שקע למנורה,״ גייס היגיון.
״אז אני לא אקרא!״ התמרדה.
״את צריכה לקרוא הרבה,״ אמר ברכות, באהבה, וליטף את מצחה החם. "יש עוד כל־כך הרבה דברים שאת צריכה לדעת.״

ובבקרים לאחר שהחלימה היתה יושבת עם הוריה במטבח, שלושתם אוכלים בשתיקה, מרפקים נוגעים במרפקים, עיניה עסוקות בלחם, במרגרינה, בסכין המשוננת, לא מעיזה להרים אליהם עיניים.
בארוחת־הבוקר של שבת היה הדבר קשה יותר, אלא שהיא, כפופה מעל לפרוסת הלחם, מורחת את המרגרינה בשקדנות גדולה, הופתעה לשמוע אותם מדברים בעניינים של זוטות בנימת־הקול הרגילה: ״הפתק הזה של החבילה שוכב כבר יומיים. צריך ללכת לדואר.״
"אולי זה לא חבילה. אולי זה עוד פעם מהמס־הכנסה.״
״רק לפני חודש היה מכתב ממס־הכנסה!״
״אולי זה כן חבילה.״
״אין להם מה לעשות שם, במס־הכנסה, רק לשבת לכתוב לנו? צריך לשים פקיד מיוחד בשבילנו.״
סכינה עצרה על פני פרוסת־הלחם והיא התאבנה, כאילו ציפתה ששיחת הלילה הקודם תימשך כאן לפניה, שאביה יאמר כאשר אמר בלילה: ״רק פעם אחת." ואמה תשיב מיד: ״גם ביום שני אמרת ככה. לקח לך חצי שעה.״
״אולי כבר תלכי לרופא.״
״שאני אלך לרופא? סינית, סינית אני מדברת."

דלת מרפסת המטבח, חשופה לגשם שנים על שנים, היתה קלופת צבע וסדוקת שִמשה. היא ניסתה להעלות את התריס ומשכה את רצועת־הכותנה השחוקה, אך התריס סירב לזוז, תקוע עקמני בתוך המסילה החלודה. היא הציצה בסדק שבין השלבים וראתה את עורף הבית השכן, עשוי כולו טלאים של טיח שנשר, ועיניה נמשכו אל שורת מגבות מטבח מפוספסות שהיו תלויות על חבלי כביסה לאורך המרפסת בקומת הקרקע.
לעתים היתה נזכרת בזוג הצעיר שגר בדירה ההיא אז, חלון חדרם מול חלון חדרה; בצחוקים שהיו עולים משם בלילות, מכים בגופה צמרמורת מוזרה, משתלחת בה מגרונה עד בהונותיה. לפעמים בבוקר, בדרכה לבית־הספר, היתה מתעכבת במכוּון עד שיגיעו אל האופנוע, שעמד תמיד באותו מקום, שעוּן כנגד עמוד החשמל. היתה מעמידה פנים שהיא עסוקה באבזם הילקוט, מציצה מזווית־העין ורואה איך הם מטפסים על האופנוע, האשה חובקת את האיש מאחור, קושרת את ידיה מעל מפתח מכנסיו, ושניהם גוש אחד, כאילו היו גיבורי סרט המתכוננים לצילום הקטע שבו הליקופטר מחלץ אותם מסבך הג׳ונגל. שנים רבות לאחר־מכן סיפרה עליהם לגברים שאהבה, תמיד בלחש, תמיד בגעגועים המלווים דבר שהתפענח מאוחר מדי.
בפעם הראשונה שמעה את קולות הצחוק שלהם כאשר ישבה עם אמה במטבח, היא קולפת שיני־שום ואמה קוצצת באכזריות ראשי כרוב להכינם לכבישה, אוחזת ביד אמיצה את הסכין הגדולה והולמת בלהב החד סמוך מאוד לקצות אצבעותיה. קול הצחוק עלה לפתע, חדש ומפתיע בצלילו, ושתיהן השתתקו בבת־אחת. אמה עצרה באמצע התנועה, דרוכה כאילו קלטה הכרזת מלחמה. רגע עמדה תחתיה ומיד התעשתה ואמרה לבתה: ״שלא תצאי.״ ופרצה מן המטבח אל המרפסת הסמוכה.
״יש כאן ילדים קטנים,״ שמעה את קול אמה מבחוץ והחישה את קצב קילוף שיני־השום. ״תתביישו לכם!״
כאשר חזרה אמה למטבח היו עיניה רותחות ופניה ורודים מכעס.
״אל מי את מדברת?״ הרהיבה.
״מדברת! אפשר לדבר אליהם? בהמות!״
"למה את אומרת להם להתבייש?״
״הם כבר יודעים טוב מאוד למה.״
מבחוץ קרא קול צעיר בלעג: ״גברת, אנחנו נורא מתביישים!״ ופני אמה נשטפו דם.
פרץ צחוק נשמע שוב ואמה שעטה החוצה אל מעקה המרפסת, הסכין שלופה בידה. אז קמה, גלד השום בכפה, ניגשה בזהירות והציצה מן הפתח. במרפסת שממול ראתה את האיש והאשה, צעירים כתלמידי־גימנסיה. האשה תלתה כביסה, רכונה קדימה אל החבלים המתוחים, שיכורה מצחוק, תלתליה שפוכים על פניה עד הצוואר. האיש עמד מאחוריה, רכון מעליה, ותלה כביסה מעל לראשה.
היא עמדה מסתתרת מעט וחייכה למראה הזוג היפה התולה כביסה יחד, כיצור בעל ארבע זרועות, שתיים מותחות גופייה כחולה על פני החבל ושתיים תוקעות בה אטבים, וכל הזמן הם נעים יחד, כאילו חתרו בסירת משוטים ותנועותיהם מתואמות.
"חזירים!״ צרחה אמה מלוא גרונה ונופפה בסכין, והיא נסוגה וחזרה אל כיסא המטבח. "רק חזירים עושים ככה!״ הדפה אמה את הדלת, עיניה כעומדות להתפרץ מתוך פניה.
שנים לאחר־מכן, כאשר ניערה מרבדון מעל מעקה המרפסת ובעלה בא מאחוריה והרים את חצאיתה ונלחץ מאחור אל גופה המוטה קדימה ולחש לתוך אוזנה: ״כמו נפוליאונים. אפשר לעשות כמה דברים בבת־אחת״ - בא אליה בהבזק הרגע ההוא, וכאילו ניתן לה לראות את התמונה על פני מסך גדול הבינה לראשונה למה התעופפה החצאית על גבה של האשה הצעירה ולמה התפוצץ הצחוק והבקיע מבעד לתלתלים: ״מה יש לך את, גברת, בואי תסתכלי. סך הכול תולים כביסה ביחד, לא לבזבז את הזמן היקר שלנו!״

את ארונות המטבח התחתונים ואת פיסת השיש כבר החליפו דיירים אחרים, אך ארונות המטבח העליונים, שאמה הזמינה שנים אחדות לפני שעזבו את הבית, עדיין היו במקומם. היא פתחה את הארונות בזה אחר זה ומצאה אותם ריקים וזכרה את ניירות השעווה הפרחוניים שהיתה אמה מחליפה כל אביב, ואת סרטי המלמלה היפים שהיתה מותחת לאורך המדף האמצעי, זה הקבוע מאחורי דלת הזכוכית ועליו גביעי־הבדולח היפים מוצגים לראווה. בחופשות־הפסח היתה עוזרת לאמה במטבח, ממרקת את פמוטות־הכסף, מקלפת את ניירות השעווה הישנים מעל המדפים, מקרצפת בסכין את שרידי הדבק הקשה, מנקה אותם היטב במברשת־ברזל קטנה ומניחה על רצפת המרפסת לייבוש. במשך השעות שעשו יחד היתה אמה עובדת בזריזות וביעילות, בשפתיים חשוקות, ותמיד יש בפיה על הדבק שהתייבש לאט מדי, על הנייר הגרוע שנחתך בקו עקום, על הרוכל הרמאי שמכר לה סרטי־תחרה פגומים. מרה ונרגנת היתה מתחשבנת עם הירקן שהגניב לשקית שלה חציל רקוב; עם השכן שראה את הסדין מתגולל ליד מכוניתו ולא טרח למשות אותו מתוך השלולית; עם הזוג החצוף - שכנים חדשים וכבר לא מתביישים, ביום ובלילה אפשר תמיד לדעת מתי הם בבית והכול בקולי־קולות; ועם אבא שלא מוכן לנקוף אצבע קטנה בענייני הבית והשנה המשקופים שחורים ממש והוא טוען שהם נקיים -
משהוזכר אביה היתה משתופפת מעל מדף העץ ועובדת ביתר חריצות, מצמצמת עצמה כמתגוננת, שומעת את אמה מתקצפת: ״ובכלל הוא לא מבין שום דבר, כאילו סינית מדברים אליו -״
עכשיו, עומדת מול ארונות המטבח הריקים, הצרה על אמה, על מרירות־החינם שהכניסה לחייה, על הרעל שצברה בלבה כל השנים, מבעבע בה כלַבּה רותחת, סוגר את לבה גם מפני רגעי המתיקות הנדירים - זכרה לפתע ערב שבת אחד: אביה יוצא מן המקלחת רחוץ ורענן, מגבת על שכמותיו כבתמונת פרסומת של חופשת קיץ, פניו שמחים והוא נאה מאוד בשערו המסורק לאחור, ידיו שלוחות לצדדים, שר בקול אריה של אופרה ומזייף מאוד, מתקרב אל אמה ומחבק אותה מאחור, ואילו אמה ננערת ממנו בזעף, מקנחת את עורפה שנרטב, מחליקה על פני חולצתה שהתקמטה: ״מה אתה צועק לי באוזניים?״
עד זקנתו לא חדל אביה לחזר אחרי אמה, מביא לה פרחים ומתנות קטנות, לא נוטר לה על סירוביה, וכל השנים מנסה לפייס את לב בתה אליה, אומר וקולו מלא אהבה: ״אין לך מושג כמה אמא שלך היתה יפה. אפילו אחרי המלחמה, כשהיו כאלה שלא ידעתי אם זה בחור או בחורה, אז רק היא עם העיניים האפורות שלה - כמו פרפרית.״
״אז למה היא בוכה שם בלילות?״ נקרעה השאלה ונבלמה על סף הפה המתעוות, ומשפט אחר בא תחתיה, עם חיוך שהחליף את העווית: ״אבא, פרפרית זה לא מה שאתה מתכוון להגיד - בטוח שלא.״
״אבל זה קשה לאהוב אותה,״ המשיך אביה לרוץ במסלול הרהוריו. ״אז אל תכעסי אם היא בסוף תחליט לא להרשות לך לעשות מסיבה בבית. היא לא יודעת לתת את עצמה.״

בחדר־השינה של הוריה, עיניה שוב בתקרה, שמעה את קול המפתח ומיד עמד המתווך בפתח.
״את עוד מסתכלת למעלה?״ עיניו היו עגולות מסקרנות והיא הביטה בו וצחקה לפתע צחוק משוחרר, עליז, כאשר היתה צוחקת כשהיו ילדיה קטנים והפתיעו אותה במלים חדשות שהמציאו או במעשה נבון ובלתי־צפוי. זו היתה הפעם הראשונה שראה אותה מסירה את החיוך המלגלג, והוא שמח עמה.
״בקצב כזה זה ייקח לך חודש לראות את הדירה,״ אמר, שש לקראת צחוקה הגובר.
״ואת הפנטהאוז אולי חצי שנה,״ התעודד מהצחוק, שהפך עכשיו לדיבוק. כל הכעס שהיה לו כלפיה נעלם, והוא נתקף נדיבות. ״עכשיו כל הזמן שלי בשבילך. אני אראה לך את הדירה בלטה בלטה. אני רואה שאת אוהבת תקרות - אז אני אראה לך תקרה תקרה.״
״אני באמת רוצה שתראה לי משהו,״ אמרה, צחוקה הולך ושוכך. היא רכנה קדימה, הרימה את רגלה הימנית, ועומדת כך, על רגל אחת, סנטר־נוגע־בברך, החלה להתיר את קישורי השרוכים של מגפיה. מעיל הפרווה הארוך הסתיר את ידיה והוא ראה את מסך־הזהב של שערה מתפסק ומגלה שורשי־שיער כהים.
״הכול בסדר, גברת?״ שאל בתימהון, מנסה לפענח את מעשיה.
״בסדר גמור,״ לא הרימה אליו את ראשה, מראיה כדוב גדול, לבן, החובק את ברכו המורמת. שרוכי המגף הלכו והתארכו מתחת לשולי מעיל הפרווה. לפתע היה מגף אחד בידה והיא הציבה אותו על הרצפה, ולצדו את כף־רגלה הנתונה בגרב ניילון שקוף, הרימה את רגלה השנייה ושבה ורכנה להתעסק בשרוכי המגף השני.
״חשבתי על הכתם כאן בתקרה,״ אמר, נבוך, כמו מנסה להסיח את דעתו מן האשה העושה את מעשיה התמוהים בתנועות החלטיות, עיניו, כבמלכודת, עוקבות אחרי שרוכי המגף ההולכים ומשתלשלים מתחת למעיל. ״משהו לוחץ לך במגפיים, גברת?״
היא הרימה את ראשה, חיוך של הפתעה מאיר את פניה. ״אפשר להגיד שמשהו לוחץ,״ הסכימה בשמחה.
״בקשר לכתם,״ נאחז בדבר מוכר, מנסה להיחלץ מן הבלבול שהביאה עליו, ״זה לא יכול להיות רטיבות, כי בדירה למעלה האמבטיה והמטבח יוצאים בצד השני."
״אתה מוכר גם את הדירה למעלה?״ העמידה את המגף השני ליד בן־זוגו.
״לא... רק הסתכלתי... מבחוץ... לפי...״ ליווה בעיניים בוערות את תנועותיה כאשר עמדה בגרביה על הרצפה, הסירה את מעילה ופרשה אותו על הרצפה, בטנתו הצחורה אל הרצפה המלוכלכת שלא נוקתה חודשים רבים.
״לפי החלונות... זה לא חבל על המעיל שלך, גברת?״
״אין ברירה,״ אמרה.
״אני יכול להחזיק לך אותו,״ הציע.
״תיכף תראה שזה לא כל־כך פשוט,״ חייכה, נעמדה על המעיל, שבה וכופפה את ברכה, ושוב עומדת על רגל אחת החלה לפשוט את הגרב. הוא עמד, עיניו ממוגנטות אל הירכיים שהתגלו ונעלמו מתחת לחצאיתה כאשר הרימה רגל והסירה את הגרב האחוז במעלה הירך בסרט מלמלה עבה. גרביה החליקו בזה אחר זה והיא משכה את רוכסן החצאית והניחה לה לנשור לרגליה, על הפרווה הלבנה.
״גברת,״ עיניו נשאבו אל תחתונית המוסלין הקצרה, ״את בסדר?״ ליווה בעיניו את החצאית שהונחה ליד המגפיים ואת התחתונית הדקה שהצטרפה אליהם.
״תיכף נראה, זה תלוי בך,״ הביטה בו משועשעת ומצאה צורך להגביר את מבוכתו בהסברים. ״בדרך־כלל אני מתחילה להתפשט מלמעלה,״ ראתה את עיניו מתהפכות.
״מה את עושה, גברת?״ מלמל במבוכה, חושש ממנה וחושש עוד יותר שהקסם ייעלם מול עיניו. והיא שאלה: ״הדלת נעולה?״
ברגע ההוא ניצתה בו הבנה והוא אץ אל הדלת, ידיו כבר שלוחות אל חגורת מכנסיו להתירה. ועד שחזר, ועד שהצליח להסירה, אצבעותיו נתפסות בלולאות ובסגר האבזם, כבר שכבה על מעיל הפרווה הלבן שלה, עירומה, רגליה שלוחות לפניה בקו ישר, כף רגל מכסה על כף רגל, מלכסנת ראש על כף ידה, מביטה בו כאשר משך את בגדיו בתנועות חפוזות. מכנסיו נשרו בבת־אחת וחשפו כרס קטנה, רגליים שזופות להפתיע ותחתונים בצבע סגול כהה, כצבעה של שמלת קטיפה שלבשה פעם בפורים, כשהתחפשה לצוענייה. הוא נחפז והשליך את תחתוניו על הרצפה אך כשראה את עיניה העוקבות אחריו נמלך והרימם, קיפל אותם וסידר יפה גם את מכנסיו. כאשר התכופף ראתה עכביש קטן, דמוי פרח, מקועקע על כתפו בטורקיז וּורוד, והיא פרצה בצחוק נעים, מופתע, כמו רשמה לפניה: גבר עם כתובת־קעקע עוד לא היה לי.
במפתיע, לא חשה קושי ולא זרוּת. היא הביטה בו כשהניח את ערימת בגדיו ליד ערימת בגדיה ועירום בא והשתרע לצִדה על הפרווה שקנה לה בעלה ליום נישואיהם העשירי. הפרווה היתה מונחת עכשיו, פניה אל הרצפה האפורה כאבני־מדרכה, בדיוק במקום שבו עמדה לפנים המיטה הכפולה של הוריה. מגע גופו, ציינה לעצמה, מוכר, וכפה החליקה על פנים זרועו כאילו עשתה כך פעמים רבות, וריח האפטרשייב היה מוכר וגם האופן שבו העביר את ידו ממותנה אל כתפה ורכן וגישש אחר פיה. היא הסיטה את פניה בתנועה חדה והוא מצא את עצמו טומן פניו בצווארה, מבין בחושי הסוחר החדים את מה שניסתה למסור, ומיד התרומם והבקיע לתוכה והיא קיבלה אותו ללא מחאה.
עיניה עצומות, הלכה ונאספה פנימה, לא חשה את הרצפה הקשה מתחת ולא את האיש מעל. מים צלולים, קרירים, נעו סביבה, והיא חלפה בתוכם בקו ישר, פושקת זרועות ושבה ומפגישה את כפות הידיים, חותרת קדימה בתנועות אחידות, ארוכות, מבקיעה אל תוך התכלת הפרושה כיריעת משי מבריקה. נעימות השתלטה עליה, נסחפת לתוך גופה כזרם. וכל הזמן - גם כאשר הבחינה באור הכחול ההולך ומתרחק מחוץ למים, כאור ניאון זורח, והחלה צוללת הלאה והלאה ממנו - זכרה את האיש הגוהר מעליה, וקול רפה, כקריאה רחוקה, צף בתוכה: ״אמא, אמא,״ לא בבהלה ולא בייאוש ולא בתחנונים ולא בתביעה: ״אמא, אמא,״ לפתע יוצא ממנה באהבה, כאדם מנוסה המבקש ללמד דבר חשוב לאדם צעיר ויקר לו באמת: "אמא, אמא, זה לא היה יכול להיות נורא עד כדי כך עם איש שאהב אותך באמת, שגם בזקנתו זכר אותך כפי שראה אותך בפעם הראשונה, וברית־מלחמה קושרת ביניכם. הנה אני כאן, אמא, עם איש זר ומקרי, איש ללא תואר וללא מעלות, מהדק את ראשי בדיוק אל המקום שהיה מונח ראשך, פני אל הכתמים שכבר נותנים ריח טחב נורא, ואני תוהה איך לא מסרת את עצמך לנהמת הגוף, איך לא לימדת אותי על מתנת הפיוס הזאת, העונג שאין לו שיעור, והכול היה עלי ללמוד לבדי, כאילו הייתי אחת מאנשי בראשית, זוכרת תמיד את קולך השחוק: סינית, סינית אני מדברת אליך. על מה בכית כאן כל הלילות ההם, אשה מרה וזועפת תמיד, מתעמרת באוהבייך כעריץ וטיפת חסד אין בך אל עצמך ואל אחרים?״
היא פקחה את עיניה וראתה את פניו של המתווך סמוכים לשלה, עיניו עצומות. הוא רכן מעליה בלא להעיק, נושא את כובד משקלו על מרפקיו המונחים משני צִדי גופה ותוך כך - שמה לב פתאום - לחש מלים באוזנה, מלים מתוקות ששמע אולי בסרטים ודימה כי כמותן שומעת אשה מסוגה ברגעים כאלה. היא חשה גל חמימות כלפיו, על תמימותו, על הדברים שלחש לתוך צווארה, על הקלילות שבה רפרף חזהו מעליה. והיא חייכה, אסירת־תודה, מבינה לפתע כמה עדין המעשה שהוא עושה בה, כמה בלתי־צפוי לאיש הזה, שהעכביש המקועקע בכתפו עולה ויורד מול עיניה כאומר לזנק עליה וחוזר בו, ונסוג.
מעל לראשו המתנועע ראתה לפתע את התקרה ועליה שני כתמים בדמות פרפרים: האחד ענק ואפור וכתמים צהובים על כנפיו הפרושות על מחצית התקרה, מסתירות פרפר אחר, קטן ובהיר מעט, ושניהם מרחפים מן הפינה אל החלון כאילו אמרו להיחלץ מתוך הטיח, ללבוש צבע ולהתעופף החוצה. בעיניים פקוחות ליוותה את פניו של האיש מול פניה כאשר נאנק, היטלטל ונרגע, ועדיין מרחף מעליה, שעון על מרפקיו, פקח את עיניו.
״בפעם הבאה הולכים לפנטהאוז,״ נשף באוזניה, ״שם יש מיטה בחדר־השינה וג׳קוזי.״
סינית, אמרה לו בלבה ברוך. ״מי צריך ג׳קוזי. פרפרים על התקרה יש בפנטהאוז?״ היתלה בקול.
״מי צריך פרפרים כשיש פנטהאוז?״ אמר ברצינות.
היא חייכה אליו בחיבה, בנדיבותו של מי שסוד גלוי לפניו, חושבת: אתה אפילו לא יודע, אליהו יצחקוב שכמוך, איזה פנינים יוצאות מפיך.
״יש לי את המפתח אקסקלוסיב,״ חייך בתשובה, ״אם את רוצה אני אצייר לך פרפרים על התקרה.״
דמעות טיפסו בגרונה ללא אזהרה, נקוות בזוויות העיניים למרות רצונה, והיא חשבה: אתה גם לא תדע אף פעם שהיית הגבר הראשון שראה אותי בוכה בעירום. העדינות המפליאה הזאת שלך, החום. דברים שאתה לא רגיל להם שוברים את ההתנגדות בקלות - כבר חשה את הדמעות זולגות.
״גברת,״ התרומם מבוהל על כפות ידיו, ״מה יש לך? למה את בוכה?״
היא שטחה את אצבעותיה על פניה והחליקה אותן לצדדים, מסלקת את שערה מעל פניה.
״משהו לא בסדר?״ נימת קולו של איש הרגיל במתן שירותים.
״אתה היית בסדר גמור,״ שמעה את עצמה מחלקת ציונים, כמורה לתלמיד. ושעונה על שתי ידיים ישרות משכה עצמה לישיבה, פניה מול פניו, נשענה על הקיר מאחור וקינחה את עיניה בגב כף־ידה, אצבעותיה מתוחות כבהצדעה.
״גברת,״ עלבון בא אל קולו ועיניו הצטמצמו, ״את רצית בעצמך. אל תגידי שלא. יש לי חבר תפסה אותו אחת, משכה אותו ככה, בסוף הלכה למשטרה ושמו את השם שלו בעיתון.״
״אל תדאג,״ שלחה את ידה אל תחתוניה, ״אני לא אלך למשטרה.״
פניו האדימו מן הארשת הקרירה, הריחוק שלבשו פניה פתאום. ״זה את סחבת אותי לפה,״ התקצף נעלב, ״תיכף שראיתי אותך איך שיצאת מהאוטו עם הבלונד וכל הטבעות שלך, ראיתי שמשהו לא בסדר.״
היא התרוממה על רגליה, גרביה בידיה, מעשית לגמרי, עיניה כבר יבשות, הציצה וראתה את הכתפיים הגדולות, המקבצות את שריריהן, ורגלי עכביש הטורקיז כמו התארכו. בבת־אחת הבינה שנעלב על שכאן כמו התהפכו ביניהם התפקידים שהורגל בהם ואין בדעתו להבליג. תוך שהעלתה את גרביה, שולחת את הבוהן לקצה הגרב, ראתה את הטבעות שעל אצבעותיה, את הפרווה הצחורה הפרושה לרגליה, ובהלת־אמת נכנסה בה לראשונה. איש כמוהו, אמרו לה חושיה הדרוכים, אין לדעת מה יעשה בעלבונו. היא מתחה את הגרב והידקה את סרט המלמלה במעלה הירך וראתה אותו קרב אליה על ברכיו, עירום.
״ואחר־כך,״ רשף, ״כשנכנסת למשרד שלי ואמרת רחוב המרד, הרגשתי עלייך משהו. מהתחלה רצית רק לשגע אותי!״
עיניו היו מכוסות דוק, כאיש מהופנט, והיא הריצה מבטים אל הדלת, מחשבת במהירות: אם תחטוף את חולצתה וחצאיתה ואם לא ידביק אותה עד הדלת, לא ירוץ אחריה עירום. אלא שהוא כמו קרא את מחשבותיה, תפס את זרועה, הבחין בידה החופשית המגששת אחר חולצתה ובכוח סגר בכפו השנייה על ידה השלוחה. ידיה אסורות, הביטה בעיניו מקרוב, מודה בפני עצמה שאינה יודעת לקרוא את הבעתן. עיניה חיפשו רמז בפניו: גם שפת פניו זרה לה.
היא החליטה להמר, יודעת שתגובותיו איטיות משלה וככל שתמהר להגיב ירבו סיכוייה לנצח במאבק הזה המתנהל ביניהם וכלליו אינם נהירים לה. בעדינות הניעה את זרועה, מניחה לכאב לטפס מפרק־היד אל כתפה, מדמה לחוש שאחיזתו מתרופפת. היא הוסיפה לטלטל את זרועה עד שחשה כי ידה משוחררת והשתוממה על הקלות שעלה הדבר בידה וידעה שעכשיו עליה לשקול את צעדיה בחכמה, ואצבע אחר אצבע הסירה את כפו מעל לפרק־ידה השני. בשתי ידיה החופשיות הרימה מן הרצפה את חולצתה, הזדקפה, ובברכיים כואבות מן המתח עמדה מעליו והשחילה את זרועותיה לתוך שרוולי חולצתה, חוששת שהוא מבקש להשתעשע בה מעט ובעוד רגע יזנק ויכבול אותה שוב.
אלא שאז ראתה את עיניו.
עיניו, הבחינה, מביטה בו מלמעלה והוא עומד לפניה על ברכיו, עירום, היו עצובות - והפחד סר ממנה באחת. היא כרעה מולו בלא חצאית, כפתורי חולצתה עדיין לא פרופים, וחפנה את פניו בין שתי ידיה כאשר נהגה לעשות לילדיה כשנחבלו ופרצו בבכי, והוא הניח לה, כמותם, לסגור על לחייו הגדולות, הזיפיות, ונשאר ביניהן שקט וממושמע כאשר קירבה אליו את פניה ונשקה אותו על לחיו ואמרה: "אל תכעס. אני לא רוצה שתכעס עלי. אני אזכור אותך תמיד בחיבה רבה.״
הוא נראה מבולבל, תועה בין כעסו לבין ההבנה שדברי־פרידה מושמעים כאן. העלבון בעיניו, לחייו עדיין מיוזעות, וכבר בא הפיוס והעלה על פניו הבעה ילדותית. ״אתם רק משגעות אותנו, זה הכול,״ אמר, מטיל את מצוקתו הלאה כאילו אין כאן מקרה בין איש אחד לאשה אחת אלא קשר שזמם עַם הנשים כנגד עַם הגברים.
היא צחקה מתוך שחרור גדול, רכסה את כפתורי הצדף הנאים של חולצתה, רכנה ואספה את החצאית ואמרה בהקלה, רואה את עיניו מעפעפות במהירות: ״אתה תמצא דיירים בקלות. זאת דירה טובה מאוד. רק תדאג לצבוע את התקרה הזאת - והכול יהיה בסדר.״