עוד יום אחד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עוד יום אחד
הוספה למועדפים

עוד יום אחד

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אורי בלסם
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 184 עמ' מודפסים

מיץ' אלבום

מיץ' אלבום הוא מחברם של ספרים רבים בתחום הסיפורת והספרות הלא־בדיונית. שבעה מספריו כיכבו ברצף בראש רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", בהם "ימי שלישי עם מורי", ספר הממואר הנמכר ביותר בכל הזמנים, שראה אור בעברית בהוצאת מטר. ספריו של מיץ' אלבום נמכרו ביותר מארבעים מיליון עותקים ותורגמו לארבעים ושבע שפות, בארבעים ותשע ארצות. אלבום כתב גם סרטי טלוויזיה עטורי פרסים, מחזות לתיאטרון שהוצגו ברחבי העולם, מחזמר, והיה בעל טור בעיתון במשך שלושים שנה. שלוש־עשרה פעמים בחרו בו עורכי הספורט של "אסושיאייטד פרס" כבעל טור הספורט הטוב ביותר באמריקה. ב-2006 ייסד אלבום את Detroit SAY, מַאֲגָד של תשעה ארגוני צדקה באזור דטרויט, וב-2010 התחיל להפעיל את בית היתומים Have Faith Haiti Orphanage בפורט־או־פרנס, האיטי, והוא מבקר בו מדי חודש. אלבום מתגורר במישיגן עם אשתו ג'נין.

תקציר

מה הייתם עושים אילו הייתם יכולים לבלות יום אחד נוסף עם אדם אהוב שמת? מיץ' אלבום כבר ריתק מיליוני קוראים בארץ וברחבי העולם בספריו המרגשים ימי שלישי עם מורי ו- חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן שצעדו חודשים רבים בראש רשימות רבי המכר. כעת הוא חוזר עם רומן מרתק שאי-אפשר להרפות ממנו. אביו של צ'רלי (צ'יק) בנטו, גיבור הספר, אמר לו בילדותו, "אתה יכול להיות הבן של אמא או הבן של אבא, אבל אתה לא יכול להיות גם זה וגם זה." צ'יק בחר באביו, אבל הסתבר לו שזו היתה בחירה מוטעית, כיוון שהאב נעלם מחייו על סף גיל ההתבגרות. כמה עשורים לאחר מכן, צ'רלי הוא איש שבור. הוא מאבד את משפחתו ואת עבודתו, מתמכר לטיפה המרה ומגיע לתחתית כשנודע לו שבתו התחתנה ולא טרחה להזמין אותו. הוא מבקש לשים קץ לחייו, ומחליט לעשות זאת בבית ילדותו. אבל כשהוא מגיע לשם מצפה לו הפתעה: אמו - שמתה שמונה שנים קודם לכן, מקבלת את פניו כאילו לא קרה דבר. וכך זוכה צ'רלי להזדמנות שכל אחד מאיתנו היה מאחל לעצמו - "עוד יום אחד" לתקן יחסים, לגלות סודות משפחתיים ולקבל מחילה. באיזשהו מקום מוזר בין העולם הזה לעולם הבא, צ'רלי לומד דברים מדהימים שלא ידע מעולם על אמו ועל ההקרבות שעשתה למענו, ומנסה בעידודה לאחות את שברי חייו. בעזרת דמויות מעוררות השראה ודרך סיפור מרתקת ומרגשת, תוכלו גם אתם לעשות חשבון נפש ולהעריך מחדש את האהבה של המשפחה שלכם. "אם היית מקבל הזדמנות לחזור אחורה ולתקן את הטעויות בחייך - היית עושה זאת? ואם כן, האם היה בך האומץ לעמוד בזה? מיץ' אלבום מראה פעם נוספת למה הוא אחד הסופרים האהובים עלי: שוב הוא חוקר במופלא, במיוחל ובכוחה של האהבה. עוד יום אחד יגרום לכם לצחוק. הוא יגרום לכם לבכות. הוא יגרום לכם להתרגש מהנוסטלגיה. אבל יותר מהכול הוא יגרום לכם להאמין בכוחה הנצחי של אהבת אם." ג'יימס מקברייד, מחבר צבע המים "לאלבום יש יכולת לגרום לבן-אדם הכי קשוח לפרוץ בבכי." בוסטון גלוב

פרק ראשון

סיפורו של צ׳יק

תן לי לנחש. אתה רוצה לדעת למה ניסיתי להתאבד.
אתה רוצה לדעת איך שרדתי. למה נעלמתי. איפה הייתי כל הזמן. אבל קודם כול, למה ניסיתי להתאבד, נכון?
זה בסדר. אנשים עושים את זה. הם מודדים את עצמם מולי. כאילו במקום כלשהו בעולם נמתח קו, ומי שלא יחצה אותו, לעולם לא ישליך את עצמו מהגג או יבלע בקבוק שלם של גלולות. אבל מי שכן, עלול לעשות זאת. אנשים חושבים שחציתי את הקו הזה ושואלים את עצמם, ״האם אני אוכל אי־פעם להתקרב לכך כמוהו?״
האמת היא שאין קו כזה. יש רק החיים שלך, איך אתה מבלגן אותם ומי נמצא שם להציל אותך.
או מי לא.

∞ במבט לאחור, את יום מותה של אמי התחלתי לחשוף מחדש לפני כעשר שנים. לא הייתי שם כשזה קרה, והייתי צריך להיות. אז שיקרתי. זה היה רעיון גרוע. לוויה היא לא מקום לסודות. עמדתי ליד קברה וניסיתי להאמין שזו לא היתה אשמתי, ואז בתי בת הארבע־עשרה לקחה את ידי ולחשה, ״אני מצטערת שלא היתה לך הזדמנות לומר שלום, אבא,״ וזהו זה. נשברתי. נפלתי על ברכי ובכיתי, והדשא הרטוב הכתים את מכנסי.
אחרי הלוויה שתיתי עד שאיבדתי את ההכרה על הספה שלנו. ומשהו השתנה. יום אחד יכול לחולל תפנית בחייך, ואותו יום בהחלט הפנה את חיי כלפי מטה. כשהייתי ילד, אמא שלי הציפה אותי בעצות, בביקורת, בכל הדברים האמהיים המחניקים. לפעמים קיוויתי שתעזוב אותי לנפשי.
ואז היא עשתה את זה. היא מתה. לא עוד ביקורים, לא עוד טלפונים. ובלי שהבחנתי בכך אפילו, התחלתי לרחף. כאילו השורשים שלי נעקרו. כאילו נסחפתי בזרם בהסתעפות צדדית של נהר. אמהות תומכות באשליות מסוימות של ילדיהן, ואחת מהאשליות שלי היתה שמוצא חן בעיני להיות מי שאני, כי זה מוצא חן בעיניה. וכשהיא הלכה לעולמה, כך קרה גם לאותה מחשבה.
למען האמת, בכלל לא מצא חן בעיני להיות מי שהייתי. בעיני רוחי עדיין הייתי ספורטאי צעיר ומבטיח. אבל כבר לא הייתי צעיר וכבר לא הייתי ספורטאי. הייתי איש מכירות בגיל העמידה. מבטיח הפסקתי להיות כבר מזמן.
שנה לאחר מותה של אמי עשיתי את הפעולה הכספית המטופשת ביותר בחיי. הנחתי לאשת מכירות לשכנע אותי להצטרף ליוזמת השקעה. היא היתה צעירה ונאה למראה, באותו סגנון בטוח, קליל, עם שני־כפתורים־פתוחים, שגורם לגבר מבוגר ממנה להרגיש מריר כשהיא עוברת לידו - אלא אם כן, כמובן, היא מדברת אליו, ואז הוא נהיה מטומטם. נפגשנו שלוש פעמים לדון בהצעה: פעמיים במשרד שלה ופעם במסעדה יוונית. לא היה שם שום דבר לא מהוגן, אבל עד שהבושם שלה התנדף לי מהראש כבר הפקדתי את רוב חסכונותי בקרן מניות חסרת כל ערך עכשווי. היא ״הועברה״ מהר לחוף המערבי והיה עלי להסביר לאשתי, קתרין, לאן הלך הכסף.
אחרי זה שתיתי יותר - בזמני כל שחקני הבייסבול שתו - אבל זה הפך לבעיה שבגללה פיטרו אותי משתי משרות של מכירות. והפיטורים גרמו לי להמשיך לשתות. לא ישנתי טוב. לא אכלתי טוב. הזדקנתי בעמידה. כשכן מצאתי עבודה, הסתרתי מי פֶּה וטיפות עיניים בכיסי, וזינקתי לשירותים לפני פגישות עם לקוחות. הכסף הפך לבעיה. קתרין ואני רבנו על כך ללא הרף, ועם הזמן הנישואים שלנו התמוטטו. אומללותי נמאסה עליה, ואני לא יכול להאשים אותה. כשאתה מגעיל לעצמך אתה נעשה מגעיל לכל האחרים, אפילו לאלה שאתה אוהב. לילה אחד היא מצאה אותי מעולף על רצפת המרתף, עם חתך בשפה, מחבק כפפת בייסבול.
זמן קצר לאחר מכן עזבתי את משפחתי - או שהם עזבו אותי.
בכך אני מתבייש יותר משאוכל לבטא במילים.
עברתי לגור בבית דירות. הפכתי להיות רע מזג ומנותק. נמנעתי מחברתו של כל מי שלא רצה לשתות איתי. אם אמא שלי היתה בחיים, אולי היא היתה מוצאת דרך להגיע אלי כי בזה היא היתה טובה. היא היתה אוחזת בזרועי ואומרת, ״בחייך, צ׳רלי, מה הסיפור?״ אבל היא לא היתה שם, וזה העניין כשההורים שלך מתים. במקום להרגיש שיש לך גב בכל פעם שאתה יוצא להילחם, אתה מרגיש שאתה נלחם בכל קרב לבדך.
ולילה אחד, בתחילת אוקטובר, החלטתי להתאבד.
אולי זה מפתיע אותך. אולי אתה חושב שאנשים כמוני, אנשים שמשחקים בסדרת האליפות, לעולם לא יידרדרו עד כדי התאבדות, כי תמיד יהיה להם לפחות העניין הזה של חלום שהתגשם. אבל אתה טועה. כל מה שקורה כשהחלום שלך מתגשם הוא הכרה אִטית ומתמוססת שזה לא מה שחשבת.
וזה לא יציל אותך.

∞ ככל שזה נשמע מוזר, מה שגמר אותי, מה שדחף אותי לקצה, היה החתונה של בתי. היא היתה אז בת עשרים ושתיים, עם שיער ארוך וחלק בצבע הערמון, כמו של אמא שלה, ואותן שפתיים מלאות. היא התחתנה עם ״בחור נהדר״ בטקס של אחר־הצהריים.
וזה כל מה שאני יודע, כי זה כל מה שהיא כתבה במכתב קצר שהגיע לדירתי כמה שבועות אחרי האירוע.
מסתבר שבעקבות השתייה, הדיכאון וההתנהגות הכללית הרעה שלי הפכתי לסכנת בושה גדולה מדי באירועים משפחתיים. במקום זאת קיבלתי את המכתב ההוא ושני תצלומים, אחד של בתי ובעלה החדש, אוחזים ידיים ועומדים תחת עץ, ואחד של הזוג המאושר משיק כוסות שמפניה.
התצלום השני הוא ששבר אותי. אחת מאותן תמונות כנות הקולטות רגע שלא יחזור לעולם. שניהם צוחקים באמצע המשפט, מטים את כוסותיהם. זה היה תמים כל־כך, צעיר כל־כך ו... בזמן עבר כל־כך. זה כאילו הקניט אותי על היעדרי. ואתה לא היית שם. אפילו לא הכרתי את הבחור. אשתי לשעבר כן הכירה אותו. החברים הוותיקים שלנו כן הכירו אותו. שוב נעדרתי מרגע משפחתי מכריע. הפעם ילדתי הקטנה לא לקחה את ידי לנחם אותי. היא שייכת למישהו אחר. לא שאלו אותי. הודיעו לי.
הסתכלתי במעטפה שנשאה את שם משפחתה החדש (מריה לאנג, לא מריה בנטו), בלי כתובת השולח (למה? הם פחדו שאני עלול לבוא לבקר?), ומשהו בתוכי שקע לעומק שבו כבר לא יכולתי למצוא אותו. נועלים מפניך את חיי ילדתך שלך ואתה מרגיש כאילו דלת פלדה נסגרה בפניך. אתה הולם עליה, אבל הם פשוט לא יכולים לשמוע אותך. ולא להישמע זה הבסיס לכניעה, וכניעה היא הבסיס לחיסול עצמי.
אז ניסיתי.
השאלה היא לא בשביל מה, אלא מה זה בעצם משנה?

מיץ' אלבום

מיץ' אלבום הוא מחברם של ספרים רבים בתחום הסיפורת והספרות הלא־בדיונית. שבעה מספריו כיכבו ברצף בראש רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", בהם "ימי שלישי עם מורי", ספר הממואר הנמכר ביותר בכל הזמנים, שראה אור בעברית בהוצאת מטר. ספריו של מיץ' אלבום נמכרו ביותר מארבעים מיליון עותקים ותורגמו לארבעים ושבע שפות, בארבעים ותשע ארצות. אלבום כתב גם סרטי טלוויזיה עטורי פרסים, מחזות לתיאטרון שהוצגו ברחבי העולם, מחזמר, והיה בעל טור בעיתון במשך שלושים שנה. שלוש־עשרה פעמים בחרו בו עורכי הספורט של "אסושיאייטד פרס" כבעל טור הספורט הטוב ביותר באמריקה. ב-2006 ייסד אלבום את Detroit SAY, מַאֲגָד של תשעה ארגוני צדקה באזור דטרויט, וב-2010 התחיל להפעיל את בית היתומים Have Faith Haiti Orphanage בפורט־או־פרנס, האיטי, והוא מבקר בו מדי חודש. אלבום מתגורר במישיגן עם אשתו ג'נין.

עוד על הספר

  • תרגום: אורי בלסם
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 184 עמ' מודפסים
עוד יום אחד מיץ' אלבום

סיפורו של צ׳יק

תן לי לנחש. אתה רוצה לדעת למה ניסיתי להתאבד.
אתה רוצה לדעת איך שרדתי. למה נעלמתי. איפה הייתי כל הזמן. אבל קודם כול, למה ניסיתי להתאבד, נכון?
זה בסדר. אנשים עושים את זה. הם מודדים את עצמם מולי. כאילו במקום כלשהו בעולם נמתח קו, ומי שלא יחצה אותו, לעולם לא ישליך את עצמו מהגג או יבלע בקבוק שלם של גלולות. אבל מי שכן, עלול לעשות זאת. אנשים חושבים שחציתי את הקו הזה ושואלים את עצמם, ״האם אני אוכל אי־פעם להתקרב לכך כמוהו?״
האמת היא שאין קו כזה. יש רק החיים שלך, איך אתה מבלגן אותם ומי נמצא שם להציל אותך.
או מי לא.

∞ במבט לאחור, את יום מותה של אמי התחלתי לחשוף מחדש לפני כעשר שנים. לא הייתי שם כשזה קרה, והייתי צריך להיות. אז שיקרתי. זה היה רעיון גרוע. לוויה היא לא מקום לסודות. עמדתי ליד קברה וניסיתי להאמין שזו לא היתה אשמתי, ואז בתי בת הארבע־עשרה לקחה את ידי ולחשה, ״אני מצטערת שלא היתה לך הזדמנות לומר שלום, אבא,״ וזהו זה. נשברתי. נפלתי על ברכי ובכיתי, והדשא הרטוב הכתים את מכנסי.
אחרי הלוויה שתיתי עד שאיבדתי את ההכרה על הספה שלנו. ומשהו השתנה. יום אחד יכול לחולל תפנית בחייך, ואותו יום בהחלט הפנה את חיי כלפי מטה. כשהייתי ילד, אמא שלי הציפה אותי בעצות, בביקורת, בכל הדברים האמהיים המחניקים. לפעמים קיוויתי שתעזוב אותי לנפשי.
ואז היא עשתה את זה. היא מתה. לא עוד ביקורים, לא עוד טלפונים. ובלי שהבחנתי בכך אפילו, התחלתי לרחף. כאילו השורשים שלי נעקרו. כאילו נסחפתי בזרם בהסתעפות צדדית של נהר. אמהות תומכות באשליות מסוימות של ילדיהן, ואחת מהאשליות שלי היתה שמוצא חן בעיני להיות מי שאני, כי זה מוצא חן בעיניה. וכשהיא הלכה לעולמה, כך קרה גם לאותה מחשבה.
למען האמת, בכלל לא מצא חן בעיני להיות מי שהייתי. בעיני רוחי עדיין הייתי ספורטאי צעיר ומבטיח. אבל כבר לא הייתי צעיר וכבר לא הייתי ספורטאי. הייתי איש מכירות בגיל העמידה. מבטיח הפסקתי להיות כבר מזמן.
שנה לאחר מותה של אמי עשיתי את הפעולה הכספית המטופשת ביותר בחיי. הנחתי לאשת מכירות לשכנע אותי להצטרף ליוזמת השקעה. היא היתה צעירה ונאה למראה, באותו סגנון בטוח, קליל, עם שני־כפתורים־פתוחים, שגורם לגבר מבוגר ממנה להרגיש מריר כשהיא עוברת לידו - אלא אם כן, כמובן, היא מדברת אליו, ואז הוא נהיה מטומטם. נפגשנו שלוש פעמים לדון בהצעה: פעמיים במשרד שלה ופעם במסעדה יוונית. לא היה שם שום דבר לא מהוגן, אבל עד שהבושם שלה התנדף לי מהראש כבר הפקדתי את רוב חסכונותי בקרן מניות חסרת כל ערך עכשווי. היא ״הועברה״ מהר לחוף המערבי והיה עלי להסביר לאשתי, קתרין, לאן הלך הכסף.
אחרי זה שתיתי יותר - בזמני כל שחקני הבייסבול שתו - אבל זה הפך לבעיה שבגללה פיטרו אותי משתי משרות של מכירות. והפיטורים גרמו לי להמשיך לשתות. לא ישנתי טוב. לא אכלתי טוב. הזדקנתי בעמידה. כשכן מצאתי עבודה, הסתרתי מי פֶּה וטיפות עיניים בכיסי, וזינקתי לשירותים לפני פגישות עם לקוחות. הכסף הפך לבעיה. קתרין ואני רבנו על כך ללא הרף, ועם הזמן הנישואים שלנו התמוטטו. אומללותי נמאסה עליה, ואני לא יכול להאשים אותה. כשאתה מגעיל לעצמך אתה נעשה מגעיל לכל האחרים, אפילו לאלה שאתה אוהב. לילה אחד היא מצאה אותי מעולף על רצפת המרתף, עם חתך בשפה, מחבק כפפת בייסבול.
זמן קצר לאחר מכן עזבתי את משפחתי - או שהם עזבו אותי.
בכך אני מתבייש יותר משאוכל לבטא במילים.
עברתי לגור בבית דירות. הפכתי להיות רע מזג ומנותק. נמנעתי מחברתו של כל מי שלא רצה לשתות איתי. אם אמא שלי היתה בחיים, אולי היא היתה מוצאת דרך להגיע אלי כי בזה היא היתה טובה. היא היתה אוחזת בזרועי ואומרת, ״בחייך, צ׳רלי, מה הסיפור?״ אבל היא לא היתה שם, וזה העניין כשההורים שלך מתים. במקום להרגיש שיש לך גב בכל פעם שאתה יוצא להילחם, אתה מרגיש שאתה נלחם בכל קרב לבדך.
ולילה אחד, בתחילת אוקטובר, החלטתי להתאבד.
אולי זה מפתיע אותך. אולי אתה חושב שאנשים כמוני, אנשים שמשחקים בסדרת האליפות, לעולם לא יידרדרו עד כדי התאבדות, כי תמיד יהיה להם לפחות העניין הזה של חלום שהתגשם. אבל אתה טועה. כל מה שקורה כשהחלום שלך מתגשם הוא הכרה אִטית ומתמוססת שזה לא מה שחשבת.
וזה לא יציל אותך.

∞ ככל שזה נשמע מוזר, מה שגמר אותי, מה שדחף אותי לקצה, היה החתונה של בתי. היא היתה אז בת עשרים ושתיים, עם שיער ארוך וחלק בצבע הערמון, כמו של אמא שלה, ואותן שפתיים מלאות. היא התחתנה עם ״בחור נהדר״ בטקס של אחר־הצהריים.
וזה כל מה שאני יודע, כי זה כל מה שהיא כתבה במכתב קצר שהגיע לדירתי כמה שבועות אחרי האירוע.
מסתבר שבעקבות השתייה, הדיכאון וההתנהגות הכללית הרעה שלי הפכתי לסכנת בושה גדולה מדי באירועים משפחתיים. במקום זאת קיבלתי את המכתב ההוא ושני תצלומים, אחד של בתי ובעלה החדש, אוחזים ידיים ועומדים תחת עץ, ואחד של הזוג המאושר משיק כוסות שמפניה.
התצלום השני הוא ששבר אותי. אחת מאותן תמונות כנות הקולטות רגע שלא יחזור לעולם. שניהם צוחקים באמצע המשפט, מטים את כוסותיהם. זה היה תמים כל־כך, צעיר כל־כך ו... בזמן עבר כל־כך. זה כאילו הקניט אותי על היעדרי. ואתה לא היית שם. אפילו לא הכרתי את הבחור. אשתי לשעבר כן הכירה אותו. החברים הוותיקים שלנו כן הכירו אותו. שוב נעדרתי מרגע משפחתי מכריע. הפעם ילדתי הקטנה לא לקחה את ידי לנחם אותי. היא שייכת למישהו אחר. לא שאלו אותי. הודיעו לי.
הסתכלתי במעטפה שנשאה את שם משפחתה החדש (מריה לאנג, לא מריה בנטו), בלי כתובת השולח (למה? הם פחדו שאני עלול לבוא לבקר?), ומשהו בתוכי שקע לעומק שבו כבר לא יכולתי למצוא אותו. נועלים מפניך את חיי ילדתך שלך ואתה מרגיש כאילו דלת פלדה נסגרה בפניך. אתה הולם עליה, אבל הם פשוט לא יכולים לשמוע אותך. ולא להישמע זה הבסיס לכניעה, וכניעה היא הבסיס לחיסול עצמי.
אז ניסיתי.
השאלה היא לא בשביל מה, אלא מה זה בעצם משנה?