יותר מסתם אגדות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יותר מסתם אגדות
הוספה למועדפים

יותר מסתם אגדות

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

יותר מסתם אגדות – אוסף סיפורים קצרים
 
יותר מסתם אגדות הוא פרויקט משותף של הוצאת יהלומים ונבחרת ייחודית של כותבות וכותבים, חלקם ותיקים יותר וחלקם פחות, שהעזו לחלום וחיברו יחד אנתולוגיה מרתקת של סיפורים קצרים שהמשותף להם הוא אגדות. קדם לו אוסף סיפורים קצרים חלומות בהקיץ.
 
אנחנו מזמינים אתכם להיכנס לעולמות שונים ומגוונים שבהם המציאות היום יומית מתובלת בקסם עם נגיעות מהאגדות. בואו לחוות את הכישוף בהתהוותו. בואו לקרוא על אהבת ילדות המתממשת במפתיע, על יצור בעל כוחות־על שכמעט מוותר על מקומה של האהבה בחייו, על קללה הרובצת בעקבות קנאה קשה, על נסיך אמיתי ההולך אחר נטיות ליבו ומגשים את משאלות ליבה של אהובתו, על יצורים דמיוניים שסיפורם טומן בחובו מוסר השכל על טבעו של האדם, ועל אפוס אהבתם של מלכת שבא והמלך שלמה.
 
את הכול תמצאו בקובץ הסיפורים הזה, ותוכלו לחוש את חוטי הקסם שיעטפו גם אתכם.
 
 
 
לינדה מזרחי / שרון צוהר / שירלי גל / אילור צבר־סטולרו / ליאנה אורו־הארלי / סנדרה הבה / שולה ברנע / יפית לוי / אסיל פדילה / עינת קליינפלץ / ספיר כהן / סבטלנה מאן / ליבי גבע / מירב ביזאוי / שרה הורניק / מורן דייגי / מרב בן־שושן / אלינור לוגסי / יונתן הילינגר / דנה רדא / מורן מאיר־שלום / מורן כהן / רותם איפרגן / נתנאל דמין

פרק ראשון

1
אלחנדרו / לינדה מזרחי
 
עוד מטופל אחד ואסיים את סבב החולים שלי במיון. אני בודקת את גיליון החולה השוכב מולי. הוא הגיע עם כאבי בטן בצד שמאל, חשד לאבנים בכליות. הזרקתי לו זריקת הרגעה והוריתי לבצע בדיקת שתן.
אני בודקת את התוצאות: תפקודי כבד וכליות תקינים ונראה שאין חסימות.
אני מציינת: נא לשחרר הביתה.
לאחר שאני כותבת את ההערות, אני מתקרבת לקבלה ורואה את צוות הבנות מרותקות לטלוויזיה. יש לי הרגשה שאני יודעת מה משך את תשומת ליבן, ולא רק את שלהן, אלא של כל המדינה!
אלחנדרו פררה.
טייקון העסקים.
דוגמן לשעבר.
גיבור לאומי בהווה.
אלחנדרו הוא... איך להגדיר, גבר שרירי ויפה, והרווק הכי מבוקש היום בארץ. אה, והכי חשוב, הוא גם אחיה של החברה הכי טובה שלי, וגם במקרה אני דלוקה עליו מאז הייתי בת שש עשרה. הוא אף פעם לא התייחס אליי או דיבר איתי יותר משתי מילים אבל זה לא הפריע לי להתאהב בו.
עד היום הייתי רואה אותו כשהייתי מבקרת בבית שלהם, אבל מאז המקרה שבו הוא הציל ילדה קטנה מבניין בוער, אני לא מפסיקה לראות את פניו בכל מקום אפשרי. הוא נעשה גיבור לאומי. התקשורת מנסה בהיסטריה להשיג ממנו תגובה, אף שעד היום הוא לא התראיין, רק דובר מטעמו יצא בהצהרה רשמית: 'בדרך בחזרה ממשרדו מר פררה ראה את הבניין עולה באש ומייד ניגש להושיט עזרה. הוא הבחין באימה של הילדה מתחננת לעזרה, לאחר ברור הוא הבין שהילדה הקטנה נשארה בתוך הבית ונכנס בלי להסס לתוך הבניין לחלץ אותה. כמו שאתם יודעים לסיפור הזה יש סוף טוב, הילדה בריאה ושלמה. מר פררה סובל מכוויות, קיבל טיפול תרופתי, ועכשיו הוא נח בביתו ומבקש לא להפריע לו'. בזה סיכם דוברו את העניין.
הנייד שלי מצלצל. אם כבר מדברים על החמור, או נכון יותר - חושבים על החמורה.
״קמילה, מה שלומך?״ אני שומעת שהיא בוכה ונלחצת. ״בייבי, הכול בסדר? מה קרה?״
״זה אלחנדרו.״
"מה קרה?"
"אני לא בטוחה, העקשן הזה עזב את בית החולים לאחר שהרופא הפציר בו להישאר. אני לא יודעת מה לעשות, יש לו כוויות בדרגה שלוש." הבכי שלה מתגבר.
"אני בטוחה שהוא יהיה בסדר." אני מנסה להרגיע אותה אבל יודעת שכוויות בדרגה שלוש עלולות להשאיר צלקות מכוערות. איזה חוסר אחריות מצידו לא להישאר בבית החולים.
"הוא לא יהיה בסדר, בבקשה סעי אליו ותבדקי שהכול בסדר." היא מפצירה בי.
"אני? איך זה קשור אליי?" אני נלחצת. לא ראיתי אותו או דיברתי איתו מאז חג המולד, וגם אז אמרנו זה לזה 'היי' ו'ביי'. נוסף על כך, הדובר מטעמו אמר שהוא מבקש שלא יפריעו לו.
"את רופאה, נכון? אז לכי תבדקי אותו."
"אני מתמחה, אין לי תעודה עדיין ואני לא מבינה בכוויות בחומרה הזאת. הוא צריך להיבדק על ידי מומחה לכירורגיה פלסטית שמתמחה בטיפול בכוויות."
"את תותחית ואת יודעת הכול. את זוכרת את הפעם ההיא שביונקה ביקרה אצל שלושה רופאים ורק את בסוף אבחנת את המחלה שלה? בבקשה, בשבילי, תיסעי ותבדקי מה איתו." פאק, איך אני משתחררת ממנה? אין מצב שאני נוסעת אליו. "לא אכפת לך ממנו? אתם מכירים מגיל צעיר."
"ברור שאכפת לי, אני פשוט לא חושבת שאוכל לעזור לו."
"איך תדעי אם לא תבדקי אותו? תבטיחי לי שתיסעי."
"אני אפילו לא יודעת איפה הוא גר."
"כבר אשלח לך את הכתובת."
"או־קיי." אני לא מאמינה שהסכמתי. אני בהלם מעצמי.
"תודה רבה! אוהבת אותך."
"גם אני," מלמלתי, לא מאמינה שהסכמתי לנסוע לבקר אותו.
סיימתי את המשמרת ואני בדרכי לאלחנדרו. כל גופי רועד ואני מתוחה מאוד. עם כל פנייה אני כמעט מתפתה לעשות סיבוב פרסה ולנוס על נפשי. איך נתתי לקמילה לשכנע אותי? איך? מה אגיד לו? לעזאזל. אני מתפללת שהכול יעבור בשלום, העיקר לברוח כמה שיותר מהר. אטפל בו, אשאיר הוראות להמשך טיפול, ואלך. כן, זה מה שאעשה.
אני מסתכלת על התיק שלצידי. הבאתי איתי פדי גזה, וזלין, ומשחות נגד כוויות. אני לא יודעת מה אני הולכת לראות, אבל אני מוכנה לכול. לאחר שאמרו שהוא נפצע זה רק העלה את רמת הפופולריות שלו, בנות נמסות כשהן שומעות את שמו.
אני נוסעת כבר עשרים דקות כי הבית שלו נמצא מחוץ לעיר. הדרך אפלולית ומפותלת, ואני ממש מקווה שאני לא טועה בדרך כי האפשרות ללכת כאן לאיבוד ממש מלחיצה אותי. לפתע נגלית לעיניי אחוזה גדולה. אני נכנסת בשביל הגישה, מחנה ליד הכניסה, יוצאת מהרכב ומתקרבת לדלת. אני עוברת ליד מזרקת מים עגולה, שפסל דולפין מקפץ עומד בראשה ומגבו מוזרמים מים למזרקה. הכול נקי ומסודר, אפילו החצץ המכסה את האדמה סביב המזרקה.
אני דופקת על הדלת ומחכה. פותחת לי את הדלת אישה מבוגרת.
"שלום."
"שלום, אני כאן כדי לבקר את אלחנדרו."
"כן, הוא מצפה לך."
אני הולכת אחריה. קמילה הכינה אותו לבואי, תודה לאל, לפחות לא אצטרך לעמוד מולו ולגמגם בעודי מנסה להסביר מה מעשיי כאן. הרצפה עשויה שיש יוקרתי, גרם המדרגות נמתח עד למעלה, ונברשת ענקית משתלשלת מהתקרה הגבוהה. את הקירות מקשטים ציורים שנראים יקרים להחריד, האורות מעומעמים, האווירה בבית מפחידה והשקט כאן מלחיץ מאוד. אני הולכת בעקבות האישה בשקט, מפחדת לנשום כדי לא להרעיש. היא מחווה בידה לעבר חלל גדול שנראה כמו חדר אורחים, והולכת. אני נכנסת אל סלון ענק ואיכותי ובו ספות ועץ מגולף בקצותיהן, שטיחים מקיר לקיר, ווילונות מיוחדים המכסים את החלונות ונשפכים על הרצפה. אש דולקת באח ומפזרת מעט אור בחדר החשוך.
"תראו מי כאן. לא חשבתי שאזכה לראות את זיו פנייך."
"היי, אלחנדרו."
הוא יושב על כורסה ובוהה באש. אותה אש שגרמה לכוויות בגופו, כך נראה.
"מה הביא אותך עד הלום?" הוא שואל. אני יכולה לשמוע את הלגלוג בקולו, אבל שומרת על איפוק.
"הגעתי לבדוק מה שלומך." אני בוחנת את גופו השרירי ורואה את התחבושות על כתפו ועל החזה שלו.
"את רוצה לשחק באחות ובחולה?"
"אלחנדרו, תשאיר את הציניות בחוץ כשאתה פונה אליי. אינני מעוניינת להישאר פה, בדיוק כמו שאתה לא רוצה אותי פה. תן לי לבדוק אותך ואלך לדרכי."
אני כבר לא מתאפקת, החוצפן הזה חושב שהוא יותר מדי טוב בשבילי, הוא תמיד חשב ככה, אף פעם לא טרח להעיף בי מבט נוסף כשהיינו ילדים.
"את באה לבית שלי, מדברת בטון מתנשא, ומצפה שאכיר לך תודה מפני שהטרחת את עצמך להגיע עד לכאן? ובכן, את יכולה ללכת."
"אני לא יכולה ללכת כי הבטחתי לקמילה שאבדוק מה שלומך, ולא אלך עד שלא אעשה את זה. או שאתה מעדיף שאתקשר אליה ואומר לה שאתה לא מעוניין." אני מוציאה את הטלפון מהכיס ומניפה אותו מול פניו.
"או־קיי." הוא עונה לאחר שתיקה מביכה.
כבר חשבתי שהוא הולך לסלק אותי מכאן, כנראה אחותו מפחידה לא רק אותי. אני מניחה את התיק על הרצפה, מסדרת את הציוד שלי על השולחן, ניגשת אליו ומתיישבת לצידו. ריח נקי של שמפו מתגנב לנחיריי וגורם לפרפרים בבטן שלי לחגוג, הידיים שלי רועדות, זה הכי קרוב שאי פעם התקרבתי אליו חוץ מאשר אז, כשהייתי בת עשרים. עמדתי בחדר של קמילה והוא נכנס לקחת מספריים מהשידה שלה, שעליה בדיוק נשענתי, והוא ממש נצמד אליי. לשנייה חשבתי שהוא עומד לנשק אותי מרוב שפניו היו קרובות לפניי. הרגשתי את הנשימה שלו, אבל אז הוא התרחק ויצא מהחדר.
אני מורה לעצמי להתרכז, נושמת עמוק וניגשת לעבודה.
לאחר דקות ארוכות שבהן החלפתי את התחבושות, מרחתי משחה, וחבשתי אותו בתחבושות נקיות, הסרתי את הכפפות.
"סיימתי," אני אומרת, אבל עדיין לא רוצה לעזוב. הקרבה אליו ממגנטת. "אפשר לשאול אותך שאלה אישית?"
"את יכולה לשאול, לא בטוח שאענה לך."

עוד על הספר

יותר מסתם אגדות סופרים שונים
1
אלחנדרו / לינדה מזרחי
 
עוד מטופל אחד ואסיים את סבב החולים שלי במיון. אני בודקת את גיליון החולה השוכב מולי. הוא הגיע עם כאבי בטן בצד שמאל, חשד לאבנים בכליות. הזרקתי לו זריקת הרגעה והוריתי לבצע בדיקת שתן.
אני בודקת את התוצאות: תפקודי כבד וכליות תקינים ונראה שאין חסימות.
אני מציינת: נא לשחרר הביתה.
לאחר שאני כותבת את ההערות, אני מתקרבת לקבלה ורואה את צוות הבנות מרותקות לטלוויזיה. יש לי הרגשה שאני יודעת מה משך את תשומת ליבן, ולא רק את שלהן, אלא של כל המדינה!
אלחנדרו פררה.
טייקון העסקים.
דוגמן לשעבר.
גיבור לאומי בהווה.
אלחנדרו הוא... איך להגדיר, גבר שרירי ויפה, והרווק הכי מבוקש היום בארץ. אה, והכי חשוב, הוא גם אחיה של החברה הכי טובה שלי, וגם במקרה אני דלוקה עליו מאז הייתי בת שש עשרה. הוא אף פעם לא התייחס אליי או דיבר איתי יותר משתי מילים אבל זה לא הפריע לי להתאהב בו.
עד היום הייתי רואה אותו כשהייתי מבקרת בבית שלהם, אבל מאז המקרה שבו הוא הציל ילדה קטנה מבניין בוער, אני לא מפסיקה לראות את פניו בכל מקום אפשרי. הוא נעשה גיבור לאומי. התקשורת מנסה בהיסטריה להשיג ממנו תגובה, אף שעד היום הוא לא התראיין, רק דובר מטעמו יצא בהצהרה רשמית: 'בדרך בחזרה ממשרדו מר פררה ראה את הבניין עולה באש ומייד ניגש להושיט עזרה. הוא הבחין באימה של הילדה מתחננת לעזרה, לאחר ברור הוא הבין שהילדה הקטנה נשארה בתוך הבית ונכנס בלי להסס לתוך הבניין לחלץ אותה. כמו שאתם יודעים לסיפור הזה יש סוף טוב, הילדה בריאה ושלמה. מר פררה סובל מכוויות, קיבל טיפול תרופתי, ועכשיו הוא נח בביתו ומבקש לא להפריע לו'. בזה סיכם דוברו את העניין.
הנייד שלי מצלצל. אם כבר מדברים על החמור, או נכון יותר - חושבים על החמורה.
״קמילה, מה שלומך?״ אני שומעת שהיא בוכה ונלחצת. ״בייבי, הכול בסדר? מה קרה?״
״זה אלחנדרו.״
"מה קרה?"
"אני לא בטוחה, העקשן הזה עזב את בית החולים לאחר שהרופא הפציר בו להישאר. אני לא יודעת מה לעשות, יש לו כוויות בדרגה שלוש." הבכי שלה מתגבר.
"אני בטוחה שהוא יהיה בסדר." אני מנסה להרגיע אותה אבל יודעת שכוויות בדרגה שלוש עלולות להשאיר צלקות מכוערות. איזה חוסר אחריות מצידו לא להישאר בבית החולים.
"הוא לא יהיה בסדר, בבקשה סעי אליו ותבדקי שהכול בסדר." היא מפצירה בי.
"אני? איך זה קשור אליי?" אני נלחצת. לא ראיתי אותו או דיברתי איתו מאז חג המולד, וגם אז אמרנו זה לזה 'היי' ו'ביי'. נוסף על כך, הדובר מטעמו אמר שהוא מבקש שלא יפריעו לו.
"את רופאה, נכון? אז לכי תבדקי אותו."
"אני מתמחה, אין לי תעודה עדיין ואני לא מבינה בכוויות בחומרה הזאת. הוא צריך להיבדק על ידי מומחה לכירורגיה פלסטית שמתמחה בטיפול בכוויות."
"את תותחית ואת יודעת הכול. את זוכרת את הפעם ההיא שביונקה ביקרה אצל שלושה רופאים ורק את בסוף אבחנת את המחלה שלה? בבקשה, בשבילי, תיסעי ותבדקי מה איתו." פאק, איך אני משתחררת ממנה? אין מצב שאני נוסעת אליו. "לא אכפת לך ממנו? אתם מכירים מגיל צעיר."
"ברור שאכפת לי, אני פשוט לא חושבת שאוכל לעזור לו."
"איך תדעי אם לא תבדקי אותו? תבטיחי לי שתיסעי."
"אני אפילו לא יודעת איפה הוא גר."
"כבר אשלח לך את הכתובת."
"או־קיי." אני לא מאמינה שהסכמתי. אני בהלם מעצמי.
"תודה רבה! אוהבת אותך."
"גם אני," מלמלתי, לא מאמינה שהסכמתי לנסוע לבקר אותו.
סיימתי את המשמרת ואני בדרכי לאלחנדרו. כל גופי רועד ואני מתוחה מאוד. עם כל פנייה אני כמעט מתפתה לעשות סיבוב פרסה ולנוס על נפשי. איך נתתי לקמילה לשכנע אותי? איך? מה אגיד לו? לעזאזל. אני מתפללת שהכול יעבור בשלום, העיקר לברוח כמה שיותר מהר. אטפל בו, אשאיר הוראות להמשך טיפול, ואלך. כן, זה מה שאעשה.
אני מסתכלת על התיק שלצידי. הבאתי איתי פדי גזה, וזלין, ומשחות נגד כוויות. אני לא יודעת מה אני הולכת לראות, אבל אני מוכנה לכול. לאחר שאמרו שהוא נפצע זה רק העלה את רמת הפופולריות שלו, בנות נמסות כשהן שומעות את שמו.
אני נוסעת כבר עשרים דקות כי הבית שלו נמצא מחוץ לעיר. הדרך אפלולית ומפותלת, ואני ממש מקווה שאני לא טועה בדרך כי האפשרות ללכת כאן לאיבוד ממש מלחיצה אותי. לפתע נגלית לעיניי אחוזה גדולה. אני נכנסת בשביל הגישה, מחנה ליד הכניסה, יוצאת מהרכב ומתקרבת לדלת. אני עוברת ליד מזרקת מים עגולה, שפסל דולפין מקפץ עומד בראשה ומגבו מוזרמים מים למזרקה. הכול נקי ומסודר, אפילו החצץ המכסה את האדמה סביב המזרקה.
אני דופקת על הדלת ומחכה. פותחת לי את הדלת אישה מבוגרת.
"שלום."
"שלום, אני כאן כדי לבקר את אלחנדרו."
"כן, הוא מצפה לך."
אני הולכת אחריה. קמילה הכינה אותו לבואי, תודה לאל, לפחות לא אצטרך לעמוד מולו ולגמגם בעודי מנסה להסביר מה מעשיי כאן. הרצפה עשויה שיש יוקרתי, גרם המדרגות נמתח עד למעלה, ונברשת ענקית משתלשלת מהתקרה הגבוהה. את הקירות מקשטים ציורים שנראים יקרים להחריד, האורות מעומעמים, האווירה בבית מפחידה והשקט כאן מלחיץ מאוד. אני הולכת בעקבות האישה בשקט, מפחדת לנשום כדי לא להרעיש. היא מחווה בידה לעבר חלל גדול שנראה כמו חדר אורחים, והולכת. אני נכנסת אל סלון ענק ואיכותי ובו ספות ועץ מגולף בקצותיהן, שטיחים מקיר לקיר, ווילונות מיוחדים המכסים את החלונות ונשפכים על הרצפה. אש דולקת באח ומפזרת מעט אור בחדר החשוך.
"תראו מי כאן. לא חשבתי שאזכה לראות את זיו פנייך."
"היי, אלחנדרו."
הוא יושב על כורסה ובוהה באש. אותה אש שגרמה לכוויות בגופו, כך נראה.
"מה הביא אותך עד הלום?" הוא שואל. אני יכולה לשמוע את הלגלוג בקולו, אבל שומרת על איפוק.
"הגעתי לבדוק מה שלומך." אני בוחנת את גופו השרירי ורואה את התחבושות על כתפו ועל החזה שלו.
"את רוצה לשחק באחות ובחולה?"
"אלחנדרו, תשאיר את הציניות בחוץ כשאתה פונה אליי. אינני מעוניינת להישאר פה, בדיוק כמו שאתה לא רוצה אותי פה. תן לי לבדוק אותך ואלך לדרכי."
אני כבר לא מתאפקת, החוצפן הזה חושב שהוא יותר מדי טוב בשבילי, הוא תמיד חשב ככה, אף פעם לא טרח להעיף בי מבט נוסף כשהיינו ילדים.
"את באה לבית שלי, מדברת בטון מתנשא, ומצפה שאכיר לך תודה מפני שהטרחת את עצמך להגיע עד לכאן? ובכן, את יכולה ללכת."
"אני לא יכולה ללכת כי הבטחתי לקמילה שאבדוק מה שלומך, ולא אלך עד שלא אעשה את זה. או שאתה מעדיף שאתקשר אליה ואומר לה שאתה לא מעוניין." אני מוציאה את הטלפון מהכיס ומניפה אותו מול פניו.
"או־קיי." הוא עונה לאחר שתיקה מביכה.
כבר חשבתי שהוא הולך לסלק אותי מכאן, כנראה אחותו מפחידה לא רק אותי. אני מניחה את התיק על הרצפה, מסדרת את הציוד שלי על השולחן, ניגשת אליו ומתיישבת לצידו. ריח נקי של שמפו מתגנב לנחיריי וגורם לפרפרים בבטן שלי לחגוג, הידיים שלי רועדות, זה הכי קרוב שאי פעם התקרבתי אליו חוץ מאשר אז, כשהייתי בת עשרים. עמדתי בחדר של קמילה והוא נכנס לקחת מספריים מהשידה שלה, שעליה בדיוק נשענתי, והוא ממש נצמד אליי. לשנייה חשבתי שהוא עומד לנשק אותי מרוב שפניו היו קרובות לפניי. הרגשתי את הנשימה שלו, אבל אז הוא התרחק ויצא מהחדר.
אני מורה לעצמי להתרכז, נושמת עמוק וניגשת לעבודה.
לאחר דקות ארוכות שבהן החלפתי את התחבושות, מרחתי משחה, וחבשתי אותו בתחבושות נקיות, הסרתי את הכפפות.
"סיימתי," אני אומרת, אבל עדיין לא רוצה לעזוב. הקרבה אליו ממגנטת. "אפשר לשאול אותך שאלה אישית?"
"את יכולה לשאול, לא בטוח שאענה לך."