סודות קבורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סודות קבורים
הוספה למועדפים

סודות קבורים

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ג'וזף פיינדר

ג'וזף פיינדר (באנגלית: Joseph Finder; נולד ב-1958) הוא סופר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות כתיבת מותחני עסקים. ספריו המזוהים ביותר עם סגנון הכתיבה שלו הם: "פרנויה", "המנכ"ל", "רצח בעיניים" ו"משחקי כוח". ספרו "זהות שאולה", עובד לסרט קולנוע בכיכובם של מורגן פרימן ואשלי ג'אד.

תקציר

כאשר נחטפת אלכסה מרקוס, בתו המתבגרת של ענק קרנות גידור מיליארדר, מוטל על חבר המשפחה ניק הלר – איש מודיעין לשעבר שקיבל את הכשרתו בכוחות המיוחדים – למצוא אותה לפני שיהיה מאוחר מדי.
 
לעברה של אלכסה מכוונת מצלמת וידיאו, והאימה הצרופה שלה משודרת באינטרנט בשידור חי. מיהם חוטפיה הערמומיים והאכזריים – ומה הם רוצים? ומדוע מתמהמהת דרישתם לכופר? כדי להגיע אל אלכסה, מוכרח ניק הלר לחדור מבעד לשכבות שקרים ומניפולציות של כנופיה הנחושה להבטיח שהסודות שלה יישארו קבורים. אלא שחבריה אינם מבינים עד כמה רחוק מוכן הלר ללכת כדי לחשוף את האמת – וכדי להציל חיים. הוא יהרוס את כל מי שיתייצב בדרכו, אפילו את אביה של אלכסה, המסרב לגלות את הסוד היחיד שיכול להציל את חיי בתו.
 
 
"קריאת חובה!" – פאבלישרס ויקלי
 
"ספר מתח שהמילה היחידה המתארת אותו היא וואו!" – בוקליסט
 
"גדוש אקשן, אינטנסיבי ביותר...סדרה שאסור להחמיץ" – לי צ'יילד
 
 
ג'וזף פיינדר הוא מחברם של ספרי מתח רבי-מכר, בהן פרנויה, המנכ"ל והשתלטות עוינת.

פרק ראשון

חלק ראשון
 
ישנם סודות אחדים שאי אפשר לספרם. מדי לילה מתים בני אדם במיטותיהם, כשהם לופתים את ידיהם של כומרי וידוי ותולים מבט מעורר חמלה בעיניהם - הם מתים בלב נואש ובגרון משתנק, בעטיים של הסודות המחרידים שאינם סובלים גילוי. לפעמים, לדאבון הלב, רובץ על מצפונו של אדם נטל אימה כה כבד עד כי לא ניתן להשליכו אלא אל בור הקבר. ובכך, מהותו של כל פשע היא סוד כמוס.
- אדגר אלן פו, "איש ההמון" (1840)
 
 
1
 
 
אם ככה נראים החיים בכלא, חשבה אָלֵכּסָה מרקוס, בטוח הייתי יכולה לחיות כאן. לתמיד כאילו.
היא וטיילור ארמסטרונג, חברתה הטובה ביותר, עמדו בתור ארוך כדי להיכנס לפאב הלוהט ביותר בבוסטון. הפאב נקרא סלַאמֶר, והוא נמצא בתוך מלון פאר שהיה בעבר בית סוהר. הם אפילו השאירו את הסורגים בחלונות ואת מסלולי ההליכה סביב הרוטונדה המרכזית הענקית - כל מה שיוצר רושם של אגף בית כלא.
היא בחנה את חבורת הצעירים מאחוריה, שנראו כמו סטודנטים מאם איי טי והתאמצו יתר על המידה להיות מגניבים: החולצות מחוץ למכנסיים, הז'קטים הזולים, התכשירים בשיער, האדים הרעילים של תרסיס הדיאודורנט אֶקס. בשתיים לפנות בוקר הם ידדו הביתה, יקיאו על הגשר לקיימברידג' ויקטרו שכל הבנות בסלאמר הן פרחות.
"אהבתי את האיפור המעושן," אמרה טיילור ובחנה את איפור העיניים של אלכסה. "את רואה? זה מדהים עלייך!"
"זה לקח לי איזה שעה," אמרה אלכסה. הריסים המלאכותיים, האייליינר השחור וצלליות הפחם: היא נראתה כמו פרוצה שספגה מכות מהסרסור שלה.
"לוקח לי איזה שלושים שניות," אמרה טיילור. "תראי אותך עכשיו - את ממש חתיכה מדהימה, לא איזו תלמידת מכינה פרוורית."
"אני ממש לא פרוורית," מחתה אלכסה. היא העיפה מבט אל שני בחורים רזים בעלי חזות אירופית שעישנו ודיברו בטלפונים הניידים שלהם. חמודים, אבל אולי הומואים? "אבא גר במנצ'סטר." היא כמעט אמרה, "אני גרה במנצ'סטר," אבל היא כבר לא החשיבה את הבית רחב הידיים שגדלה בו לביתה - לא מאז התחתן אבא עם הדיילת רודפת הבצע הזאת, בֵּלינדָה. היא לא גרה בבית כבר כמעט ארבע שנים, מאז עזבה לאֵקסֵטֶר.
"כן, בסדר," אמרה טיילור. אלכסה הבחינה בנימת הדיבור שלה. טיילור היתה מוכרחה תמיד ליידע אותך שהיא נערה עירונית. היא גדלה בווילה קטנה בבּיקוֹן היל, בכיכר לוּאיסבֶּרג - אביה היה סנטור - והיא החשיבה את עצמה לעירונית, ולפיכך למגניבה יותר ולבעלת חוכמת רחוב רבה יותר מכולם. מלבד זאת, בשלוש השנים האחרונות היא עברה תהליך גמילה ושהתה בבית הספר מָרסטוֹן לי - "הפנימייה הטיפולית" הנוקשה בקולורדו שאליה שלח אותה הסנטור כדי להתנקות.
שיהיה לה בהצלחה.
בכל פעם שטיילור שבה לחופשה בבוסטון היא אימצה מראה פרובוקטיבי אחר. בשנה שעברה היא צבעה את שערה לשחור זפת ועשתה תספורת פוני. הערב היא היתה לבושה מכנסיים שקופים צמודים בצבע שחור, אריג פשתן רחב מדי בצבע אפור שהשתפל על חזיית תחרה שחורה, ומגפיים קצרים מעוטרים בניטים. אלכסה, לעומת זאת, ההרפתקנית פחות, היתה לבושה מכנסי ג'ינס צמודים וז'קט עור חום בהיר של טוֹרי בָּארץ' מעל גופייה צמודה. נכון, לא אופנה חדשנית כמו של טיילור, אבל בשום פנים ואופן לא פרוורית.
"אוי אלוהים," מלמלה אלכסה בשעה שהתקדמו בתור לעבר שומר הסף של הפאב.
"פשוט תירגעי, בסדר, לוּשָה?" אמרה טיילור.
"לושה -?" החלה אלכסה לומר, ואז נזכרה ש"לושה" הוא השם המופיע בתעודת הזהות המזויפת שלה. למעשה היתה זו תעודת זהות אמיתית, אך לא שלה - היא היתה בת שבע עשרה, ולטיילור מלאו שמונה עשרה לא מזמן, והגיל המותר לשתיית אלכוהול הוא עשרים ואחת - טמטום מוחלט. טיילור קנתה את תעודת הזהות המזויפת של אלכסה מנערה מבוגרת יותר.
"פשוט תסתכלי לשומר בעיניים ותשחקי אותה אדישה," אמרה טיילור. "את בסדר גמור."
 
■■■
 
טיילור צדקה, כמובן.
שומר הסף אפילו לא ביקש לראות את תעודות הזהות שלהן. כאשר נכנסו ללובי של בית המלון הלכה אלכסה בעקבות טיילור לעבר המעלית המיושנת - מהסוג הכולל חץ המורה על הקומה שבה המעלית נמצאת. דלת המעלית נפתחה ומחיצת הברזל דמוית האקורדיון החליקה הצדה. טיילור נכנסה עם כמה אנשים אחרים. אלכסה היססה, השתחלה פנימה, נרעדה - אלוהים, היא שונאת מעליות! - ובדיוק כאשר מחיצת האקורדיון החלה להיסגר היא פלטה, "אני אעלה במדרגות."
הן נפגשו בקומה הרביעית והצליחו לתפוס שני כיסאות מרופדים גדולים. המלצרית שרשמה את הזמנתן - שתי כוסות וודקה קֶטֶל וָאן עם סודה - היתה לבושה חולצת קולר מזערית כל כך עד שאפשר היה לראות את קעקוע הפרח שלה מתחת לבית השחי.
"תראי את הבנות על הבר," צעקה טיילור. דוגמניות בווסטים מעור שחור ובמכנסי עור שחורים קצרים שחשפו את ישבנן צעדו הלוך ושוב על הבר כמו בתצוגת אופנה.
אחד הסטודנטים מאם איי טי ניסה להתחיל איתן, אך טיילור נפנפה את הבחור: "כן, אני אתקשר אליך - בפעם הבאה שאני כאילו אצטרך שיעורים פרטיים בחשבון אינטגרלי."
אלכסה הרגישה שטיילור מתבוננת בה.
"היי, מה קרה, ילדה? את בדיכאון מאז שהגעת לכאן."
"אני בסדר."
"את חושבת שאולי את צריכה להחליף תרופות או משהו?"
אלכסה נענעה בראש. "פשוט אבא, אני לא יודעת, מתנהג נורא מוזר."
"זה לא חדש."
"אבל הוא כאילו נורא פרנואידי פתאום. ממש עכשיו הוא התקין מצלמות אבטחה בכל הבית."
"טוב, הוא באמת הבנאדם הכי עשיר בבוסטון כאילו. או אחד האנשים הכי עשירים -"
"אני יודעת, אני יודעת," קטעה אותה אלכסה. היא לא רצתה לשמוע את זה. היא בילתה את כל חייה בהתמודדות עם העובדה שהיא ילדה עשירה, עם הצורך להמעיט בחשיבות הכסף כדי שחבריה לא יקנאו. "אבל זה לא המצב האובססיבי הרגיל שלו, את מבינה? זה יותר כאילו הוא מפחד שמשהו הולך לקרות."
"תנסי לחיות עם אבא שהוא סנטור מזורגג."
נראה שטיילור החלה לחוש אי נוחות. היא גלגלה את העיניים, נענעה בראש בביטול והביטה ברחבי הפאב שנעשה בינתיים דחוס. "אני צריכה עוד משקה," אמרה. היא קראה למלצרית וביקשה דֵרטי מרטיני. "מה איתך?" שאלה את אלכסה.
"אני בסדר." האמת היא שאלכסה שנאה משקאות חריפים, בייחוד וודקה. וג'ין היה הגרוע מכולם. איך אנשים יכולים לשתות מרצון את הדבר הזה? זה כמו לבלוע טרפנטין.
האייפון של אלכסה רטט. היא הוציאה אותו וקראה את המסרון. חברה במסיבה פרועה כלשהי באָלסטוֹן אמרה לה שהמסיבה מדהימה ושכדאי לה לבוא. אלכסה השיבה לה שהיא מצטערת. ואז אמרה לפתע, "אוי אלוהים, אוי אלוהים, כבר הראיתי לך את זה?" היא דפדפה ביישומי האייפון שלה עד שהגיעה ליישום שהורידה לא מכבר, הפעילה אותו וקירבה את האייפון לפיה. כאשר דיברה לתוכו נשמע קולה גבוה ומוזר, כמו קול של אחד הצ'יפּמאנקס: "היי בובה, רוצה שנבוא לחדר שלי ונוריד את הבגדים ונְתרגל קצת אלגברה?"
טיילור צרחה. "מה זה?" היא ניסתה לחטוף את הטלפון, אבל אלכסה משכה אותו במהירות, העבירה את ידה על המסך והחלה לדבר בקולו המפחיד של גולום מ"שר הטבעות": "מוכרח להשיג את חמדתי!"
טיילור צווחה, ושתיהן פרצו בצחוק גדול כל כך עד שדמעות נקוו בעיניהן. "את רואה - את כבר מרגישה יותר טוב, לא?" אמרה טיילור.
"אפשר להצטרף אליכן?" קול של גבר.
אלכסה נשאה את עיניה וראתה בחור שנעמד לידן. הוא לא היה סטודנט. ממש לא. לבחור הזה היו שיער כהה, עיניים חומות וזיפים בני יום, והוא היה חתיך נורא. חולצה שחורה עם פסים לבנים, מותניים צרים, כתפיים רחבות.
אלכסה חייכה, הסמיקה - היא לא שלטה בזה - והביטה בטיילור.
"אנחנו מכירות אותך?" אמרה טיילור.
"עדיין לא," אמר הבחור ושיגר אליהן חיוך מסנוור. הוא היה בסוף שנות העשרים לחייו, אולי בשנות השלושים המוקדמות שלו? קשה לומר. "החברים שלי זרקו אותי. הם הלכו למסיבה בדרום העיר ולא מתחשק לי ללכת לשם." היה לו מבטא ספרדי כלשהו.
"יש רק שני כיסאות," אמרה טיילור.
הוא אמר משהו לזוג שישב לידם וגרר אליו כיסא פנוי. הוא הושיט יד כדי ללחוץ את ידה של טיילור ואחר כך את ידה של אלכסה.
"אני לורנזו," אמר.

ג'וזף פיינדר

ג'וזף פיינדר (באנגלית: Joseph Finder; נולד ב-1958) הוא סופר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות כתיבת מותחני עסקים. ספריו המזוהים ביותר עם סגנון הכתיבה שלו הם: "פרנויה", "המנכ"ל", "רצח בעיניים" ו"משחקי כוח". ספרו "זהות שאולה", עובד לסרט קולנוע בכיכובם של מורגן פרימן ואשלי ג'אד.

עוד על הספר

סודות קבורים ג'וזף פיינדר
חלק ראשון
 
ישנם סודות אחדים שאי אפשר לספרם. מדי לילה מתים בני אדם במיטותיהם, כשהם לופתים את ידיהם של כומרי וידוי ותולים מבט מעורר חמלה בעיניהם - הם מתים בלב נואש ובגרון משתנק, בעטיים של הסודות המחרידים שאינם סובלים גילוי. לפעמים, לדאבון הלב, רובץ על מצפונו של אדם נטל אימה כה כבד עד כי לא ניתן להשליכו אלא אל בור הקבר. ובכך, מהותו של כל פשע היא סוד כמוס.
- אדגר אלן פו, "איש ההמון" (1840)
 
 
1
 
 
אם ככה נראים החיים בכלא, חשבה אָלֵכּסָה מרקוס, בטוח הייתי יכולה לחיות כאן. לתמיד כאילו.
היא וטיילור ארמסטרונג, חברתה הטובה ביותר, עמדו בתור ארוך כדי להיכנס לפאב הלוהט ביותר בבוסטון. הפאב נקרא סלַאמֶר, והוא נמצא בתוך מלון פאר שהיה בעבר בית סוהר. הם אפילו השאירו את הסורגים בחלונות ואת מסלולי ההליכה סביב הרוטונדה המרכזית הענקית - כל מה שיוצר רושם של אגף בית כלא.
היא בחנה את חבורת הצעירים מאחוריה, שנראו כמו סטודנטים מאם איי טי והתאמצו יתר על המידה להיות מגניבים: החולצות מחוץ למכנסיים, הז'קטים הזולים, התכשירים בשיער, האדים הרעילים של תרסיס הדיאודורנט אֶקס. בשתיים לפנות בוקר הם ידדו הביתה, יקיאו על הגשר לקיימברידג' ויקטרו שכל הבנות בסלאמר הן פרחות.
"אהבתי את האיפור המעושן," אמרה טיילור ובחנה את איפור העיניים של אלכסה. "את רואה? זה מדהים עלייך!"
"זה לקח לי איזה שעה," אמרה אלכסה. הריסים המלאכותיים, האייליינר השחור וצלליות הפחם: היא נראתה כמו פרוצה שספגה מכות מהסרסור שלה.
"לוקח לי איזה שלושים שניות," אמרה טיילור. "תראי אותך עכשיו - את ממש חתיכה מדהימה, לא איזו תלמידת מכינה פרוורית."
"אני ממש לא פרוורית," מחתה אלכסה. היא העיפה מבט אל שני בחורים רזים בעלי חזות אירופית שעישנו ודיברו בטלפונים הניידים שלהם. חמודים, אבל אולי הומואים? "אבא גר במנצ'סטר." היא כמעט אמרה, "אני גרה במנצ'סטר," אבל היא כבר לא החשיבה את הבית רחב הידיים שגדלה בו לביתה - לא מאז התחתן אבא עם הדיילת רודפת הבצע הזאת, בֵּלינדָה. היא לא גרה בבית כבר כמעט ארבע שנים, מאז עזבה לאֵקסֵטֶר.
"כן, בסדר," אמרה טיילור. אלכסה הבחינה בנימת הדיבור שלה. טיילור היתה מוכרחה תמיד ליידע אותך שהיא נערה עירונית. היא גדלה בווילה קטנה בבּיקוֹן היל, בכיכר לוּאיסבֶּרג - אביה היה סנטור - והיא החשיבה את עצמה לעירונית, ולפיכך למגניבה יותר ולבעלת חוכמת רחוב רבה יותר מכולם. מלבד זאת, בשלוש השנים האחרונות היא עברה תהליך גמילה ושהתה בבית הספר מָרסטוֹן לי - "הפנימייה הטיפולית" הנוקשה בקולורדו שאליה שלח אותה הסנטור כדי להתנקות.
שיהיה לה בהצלחה.
בכל פעם שטיילור שבה לחופשה בבוסטון היא אימצה מראה פרובוקטיבי אחר. בשנה שעברה היא צבעה את שערה לשחור זפת ועשתה תספורת פוני. הערב היא היתה לבושה מכנסיים שקופים צמודים בצבע שחור, אריג פשתן רחב מדי בצבע אפור שהשתפל על חזיית תחרה שחורה, ומגפיים קצרים מעוטרים בניטים. אלכסה, לעומת זאת, ההרפתקנית פחות, היתה לבושה מכנסי ג'ינס צמודים וז'קט עור חום בהיר של טוֹרי בָּארץ' מעל גופייה צמודה. נכון, לא אופנה חדשנית כמו של טיילור, אבל בשום פנים ואופן לא פרוורית.
"אוי אלוהים," מלמלה אלכסה בשעה שהתקדמו בתור לעבר שומר הסף של הפאב.
"פשוט תירגעי, בסדר, לוּשָה?" אמרה טיילור.
"לושה -?" החלה אלכסה לומר, ואז נזכרה ש"לושה" הוא השם המופיע בתעודת הזהות המזויפת שלה. למעשה היתה זו תעודת זהות אמיתית, אך לא שלה - היא היתה בת שבע עשרה, ולטיילור מלאו שמונה עשרה לא מזמן, והגיל המותר לשתיית אלכוהול הוא עשרים ואחת - טמטום מוחלט. טיילור קנתה את תעודת הזהות המזויפת של אלכסה מנערה מבוגרת יותר.
"פשוט תסתכלי לשומר בעיניים ותשחקי אותה אדישה," אמרה טיילור. "את בסדר גמור."
 
■■■
 
טיילור צדקה, כמובן.
שומר הסף אפילו לא ביקש לראות את תעודות הזהות שלהן. כאשר נכנסו ללובי של בית המלון הלכה אלכסה בעקבות טיילור לעבר המעלית המיושנת - מהסוג הכולל חץ המורה על הקומה שבה המעלית נמצאת. דלת המעלית נפתחה ומחיצת הברזל דמוית האקורדיון החליקה הצדה. טיילור נכנסה עם כמה אנשים אחרים. אלכסה היססה, השתחלה פנימה, נרעדה - אלוהים, היא שונאת מעליות! - ובדיוק כאשר מחיצת האקורדיון החלה להיסגר היא פלטה, "אני אעלה במדרגות."
הן נפגשו בקומה הרביעית והצליחו לתפוס שני כיסאות מרופדים גדולים. המלצרית שרשמה את הזמנתן - שתי כוסות וודקה קֶטֶל וָאן עם סודה - היתה לבושה חולצת קולר מזערית כל כך עד שאפשר היה לראות את קעקוע הפרח שלה מתחת לבית השחי.
"תראי את הבנות על הבר," צעקה טיילור. דוגמניות בווסטים מעור שחור ובמכנסי עור שחורים קצרים שחשפו את ישבנן צעדו הלוך ושוב על הבר כמו בתצוגת אופנה.
אחד הסטודנטים מאם איי טי ניסה להתחיל איתן, אך טיילור נפנפה את הבחור: "כן, אני אתקשר אליך - בפעם הבאה שאני כאילו אצטרך שיעורים פרטיים בחשבון אינטגרלי."
אלכסה הרגישה שטיילור מתבוננת בה.
"היי, מה קרה, ילדה? את בדיכאון מאז שהגעת לכאן."
"אני בסדר."
"את חושבת שאולי את צריכה להחליף תרופות או משהו?"
אלכסה נענעה בראש. "פשוט אבא, אני לא יודעת, מתנהג נורא מוזר."
"זה לא חדש."
"אבל הוא כאילו נורא פרנואידי פתאום. ממש עכשיו הוא התקין מצלמות אבטחה בכל הבית."
"טוב, הוא באמת הבנאדם הכי עשיר בבוסטון כאילו. או אחד האנשים הכי עשירים -"
"אני יודעת, אני יודעת," קטעה אותה אלכסה. היא לא רצתה לשמוע את זה. היא בילתה את כל חייה בהתמודדות עם העובדה שהיא ילדה עשירה, עם הצורך להמעיט בחשיבות הכסף כדי שחבריה לא יקנאו. "אבל זה לא המצב האובססיבי הרגיל שלו, את מבינה? זה יותר כאילו הוא מפחד שמשהו הולך לקרות."
"תנסי לחיות עם אבא שהוא סנטור מזורגג."
נראה שטיילור החלה לחוש אי נוחות. היא גלגלה את העיניים, נענעה בראש בביטול והביטה ברחבי הפאב שנעשה בינתיים דחוס. "אני צריכה עוד משקה," אמרה. היא קראה למלצרית וביקשה דֵרטי מרטיני. "מה איתך?" שאלה את אלכסה.
"אני בסדר." האמת היא שאלכסה שנאה משקאות חריפים, בייחוד וודקה. וג'ין היה הגרוע מכולם. איך אנשים יכולים לשתות מרצון את הדבר הזה? זה כמו לבלוע טרפנטין.
האייפון של אלכסה רטט. היא הוציאה אותו וקראה את המסרון. חברה במסיבה פרועה כלשהי באָלסטוֹן אמרה לה שהמסיבה מדהימה ושכדאי לה לבוא. אלכסה השיבה לה שהיא מצטערת. ואז אמרה לפתע, "אוי אלוהים, אוי אלוהים, כבר הראיתי לך את זה?" היא דפדפה ביישומי האייפון שלה עד שהגיעה ליישום שהורידה לא מכבר, הפעילה אותו וקירבה את האייפון לפיה. כאשר דיברה לתוכו נשמע קולה גבוה ומוזר, כמו קול של אחד הצ'יפּמאנקס: "היי בובה, רוצה שנבוא לחדר שלי ונוריד את הבגדים ונְתרגל קצת אלגברה?"
טיילור צרחה. "מה זה?" היא ניסתה לחטוף את הטלפון, אבל אלכסה משכה אותו במהירות, העבירה את ידה על המסך והחלה לדבר בקולו המפחיד של גולום מ"שר הטבעות": "מוכרח להשיג את חמדתי!"
טיילור צווחה, ושתיהן פרצו בצחוק גדול כל כך עד שדמעות נקוו בעיניהן. "את רואה - את כבר מרגישה יותר טוב, לא?" אמרה טיילור.
"אפשר להצטרף אליכן?" קול של גבר.
אלכסה נשאה את עיניה וראתה בחור שנעמד לידן. הוא לא היה סטודנט. ממש לא. לבחור הזה היו שיער כהה, עיניים חומות וזיפים בני יום, והוא היה חתיך נורא. חולצה שחורה עם פסים לבנים, מותניים צרים, כתפיים רחבות.
אלכסה חייכה, הסמיקה - היא לא שלטה בזה - והביטה בטיילור.
"אנחנו מכירות אותך?" אמרה טיילור.
"עדיין לא," אמר הבחור ושיגר אליהן חיוך מסנוור. הוא היה בסוף שנות העשרים לחייו, אולי בשנות השלושים המוקדמות שלו? קשה לומר. "החברים שלי זרקו אותי. הם הלכו למסיבה בדרום העיר ולא מתחשק לי ללכת לשם." היה לו מבטא ספרדי כלשהו.
"יש רק שני כיסאות," אמרה טיילור.
הוא אמר משהו לזוג שישב לידם וגרר אליו כיסא פנוי. הוא הושיט יד כדי ללחוץ את ידה של טיילור ואחר כך את ידה של אלכסה.
"אני לורנזו," אמר.