סיפורים קצרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפורים קצרים
הוספה למועדפים

סיפורים קצרים

ספר מודפס
ספר קולי
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
קובץ סיפורים קצרים שכל אחד מהם הוא יצירה עוצרת נשימה בפני עצמה.
סיפוריו של נאם לה, סופר צעיר ממוצא וייטנאמי, לוקחים את הקורא מסביב לעולם: משכונות הארגזים של בוגוטה בקולומביה ורחובותיה הצבעוניים של טהרן, דרך הירושימה וים סין הדרומי ועד למנהטן ולפרברים השבעים של סידני שבאוסטרליה.
גיבורי הספר מתמודדים עם מצבים קיצוניים של אובדן, מוות או אימה ומתחבטים בשאלות הבסיסיות ביותר של זהות ותכלית.
 
"לירי, רב-עוצמה, מסעיר...כתיבה אמיצה ומושלמת...כל סיפור הוא ירייה מדויקת אל תוך הלב. קול צלול ונועז".
- Miami Herald
 
נאם לה נולד בווייטנאם וגדל באוסטרליה. זכה בפרסים ספרותיים רבים, בהם הפרס היוקרתי ע"ש דילן תומס לשנת 2008.

פרק ראשון

אהבה וכבוד ורחמים וגאווה
וחמלה והקרבה
 
אבי הופיע אצלי בבוקר גשום. הייתי שקוע בחלום על שיר, הטלאק-טלאק העמום של מקשי מכונת הכתיבה המטביעים את האותיות. זה היה שיר מוצלח - אולי המוצלח ביותר שכתבתי מעודי. כשהתעוררתי הוא עמד בפתח חדר השינה שלי ועל פניו חיוך מעורפל. הוא לבש מכנסיים שחורים ומעיל קצינים רטוב ומקומט שנראה כאילו נשלף זה עתה ממכונת כביסה. כעת, תחת המשקוף, הוא נראה אפילו קטן וכחוש יותר מכפי שזכרתי. הרמתי את עיני, עדיין מטושטש מהחלום, אל השעון המעורר.
"מה השעה?"
"שלום בן," הוא אמר בווייטנאמית. "דפקתי על הדלת הרבה זמן. ואז היא פשוט נפתחה."
הַשָּׂדוֹת עֲשׂוּיִים זְכוּכִית, חשבתי. ואז טוּם טִי טִי, דקטיל, סוף שורה, ואז המילים תֵּרוּץ וסַגְסֹגֶת בשורה הבאה. קדימה, אמרתי לעצמי.
"גשם כבד בחוץ," הוא אמר.
קימטתי את מצחי. השעון הראה 11:44. "חשבתי שתבוא רק אחר הצהריים." התחושה הזאת, לדבר שוב וייטנאמית אחרי תקופה ממושכת כל כך, היתה מוזרה.
"הם הקדימו את הטיסה שלי בלוס אנג'לס."
"למה לא התקשרת?"
"ניסיתי," הוא אמר בנימה חדגונית. "לא היתה תשובה."
התהפכתי לקצה המיטה ופתחתי מעט את החלון. רחש הגשם מילא את החדר - הגשם ירד על הרחובות, על הגגות, על סככת הפח שמעבר למגרש החניה כמו התפוצצות רחוקה של נפצים. הכול הדיף ריח של עלים רטובים.
"אני משתיק את הצלצול כשאני הולך לישון," אמרתי. "מצטער."
הוא המשיך לחייך אלי, חיוך מלא משמעות, כאילו ציפה להכרזה כלשהי.
"חלמתי."
בילדותי הוא נהג להעיר אותי - היה עומד מעלי וסוטר לי בעדינות. שנאתי את זה - את הלחוּת והחמיצוּת שבידיו.
"קדימה," הוא אמר והרים מהרצפה תיק אדידס גדול וצרור שנראה כמו שק שינה. "כל יום של חיים מעניק לך ים של ידע." הוא אהב לדבר בפתגמים וייטנאמיים. כבר מזמן למדתי להתעלם מכך.
שמתי על עצמי חולצת טריקו ושרבבתי את צווארי מול החלון הבודד. מבעד לגשם נשקפו שמים אפורים וחדים כמו גרפיט. הַשָּׂדוֹת עֲשׂוּיִים זְכוּכִית... השיר התערבל כמו צורה בתוך עשן, ואז התפוגג לתוך המציאות החדשה, הקרה והמוזרה: מגרש חניה סחוף רוח, מוכה מָטר. חדר אפל שמיטתי ממלאת כמעט את כולו. גופו הקטן של אבי, הנוטף מים על רצפת העץ.
כשניגשתי אליו חשתי מתחת למכנסי הפיג'מה את נקודות הצמרמורת על רגלי. הוא הביט בי באדישות נינוחה כשידי נשלחה לידו. הוא לחץ את ידי ואז הניח את התיקים מידו השנייה. "אתה בטח מותש," אמרתי.
הוא הגיע מסידני, אוסטרליה. שלושים ושלוש שעות בסך הכול - עצירוֹת באוקלנד, לוס אנג'לס ודנוור - לפני שדרך על אדמת איוֹוה. לא ראיתי אותו כבר שלוש שנים.
"אתה תישן בחדר שלי."
"ממש מפואר," הוא אמר והוביל אותי ברחבי דירתי שלי. "אפילו פסנתר יש לך." הוא שיגר אלי חיוך כמעט קודר. "ידעתי שבחיים לא תוותר על לימודי הנגינה." משהו נע מאחורי פניו ושוב מצאתי את עצמי על ספסל מוגבה, אצבעותי דולקות אחר המטרונום, מקדימות ומאחרות, מתאמץ לאטום את אוזני לאנחותיו הבלתי פוסקות של המורה, לסרגל המתכת הכבד שלו. פתאום שמתי לב שאני מעסה את פרקי ידי. אבי טפח על הפוטון שבסלון. "אישן פה."
"תישן בחדר שלי, בָּא." התבוננתי בו בחשדנות כשסקר את הסביבה - תוהו ובוהו של ספרים, ניירת, צלחות מטונפות, ספלים, בגדים. התכוונתי לסדר לפני שאסע לנמל התעופה. "אני ממילא עובד בחדר הזה, ואני עובד בלילה." כשצעד לתוך המטבח חטפתי מהמדף השני של כוננית הספרים בקבוק כמעט מלא של ג'וני ווֹקֶר ותחבתי אותו מתחת לשידה. הסתכלתי סביב. אפר סיגריות כיסה את שולחן העבודה. זרקתי כמה מגזינים על הכתמים האנוּשים במיוחד, ואז הפכתי אחד מהם כי על השער שלו התנוססה דמותו של יושב הראש מאו. אספתי במהירות את חפיסות הסיגריות הריקות ואת גלולות השינה ואת מִתקני הקטורת והעפתי הכול על מדף גבוה, מאחורי סדרת כתבי קפקא.
מול הדלת המתנפנפת בכניסה למטבח נזכרתי בתמונה של לינדה, ליד המדפסת. תצלום התהילה שלה, כך כיניתי אותו: שערה מתנופף ברוח ועיניה מביטות הצדה, מחייכת לעבר משהו שנמצא מחוץ לפרֵיים. אחד האקסים שלה צילם אותה בלֵייק מֶקבְּרַייד. היא נראית מאושרת. הפכתי את התמונה במהירות, ואז כיסיתי אותה בדף של טיוטה.
כשנכנסתי למטבח חשבתי, לרגע, שהשארתי את יציאת החירום פתוחה. יכולתי לשמוע את מי הגשם יורדים במרזבים ובצינורות. ואז ראיתי את אבי ליד הכיור, שרווליו מופשלים והספוג בידו, שוטף את ערמת הכלים - כלים ועליהם קרום בן חודש. הריח היה נורא. "בָּא," עיקמתי את פרצופי, "אתה לא צריך לעשות את זה."
ידיו, קשות וגסות, נעו בכיור בדממה.
"בָּא," אמרתי בהיסוס.
"כמעט סיימתי." הוא הרים את מבטו וחייך. "כבר אכלת? שאכין ארוחת צהריים?"
"הָאי", אמרתי, מעוצבן פתאום. "אתה מותש. אלך לקנות לנו משהו."
חזרתי דרך הסלון לחדר השינה ואספתי בדרך בגדים ודברים נוספים.
"אתה לא צריך לדאוג לי," הוא קרא. "תעשה מה שאתה עושה בדרך כלל."
 
לאמיתו של דבר הוא הגיע בעיתוי הכי גרוע. זו היתה השנה האחרונה שלי בסדנת הכתיבה באיווה. נובמבר התקרב לקצו ואני הייתי אמור להגיש תוך שלושה ימים את הסיפור האחרון שלי לסמסטר. היתה לי המון עבודת ניירת וערמה של טופסי בקשה למלגות ועבודות שהייתי אמור לסיים ולהגיש. לכן אין זה פלא ששתיתי כל כך הרבה.
רק אתמול בלילה סיפרתי ללינדה שהוא מגיע. שכבנו בדירה שלה. הגוף שלה היה חלק מזיעה והתקשיתי לאחוז בו. מגופה נדף ריח בגדיה. היא הפכה אותי כך שהפרצוף שלי נשק לסדין ואז תופפה בחבטות חזקות ומהירות על הגב שלי בצִדי כפות ידיה. יותר גבוה. קצת הצדה. היא התקשתה לשמור על קצב אחיד. "יותר חלש," אמרתי לה. כעבור כמה דקות התחלתי לצחוק.
"מה?"
חשתי בפרצופי המעוך את לחותו של הסדין.
"מה?"
"יותר חלש," אמרתי, "לא יותר לאט."
היא הצליפה בגבי בכפות ידיה, חזק - פעם אחת, ושוב. לא יכולתי להפסיק לצחוק. התגלגלתי ותפסתי בפרקי ידיה. עכשיו, משרכנה קדימה, היתה סמוקה ויפהפייה. שערה נפל על פניה. מתחת לשולי מסך הבלונד לא ראיתי דבר מלבד שפתיה הפתוחות. היא נלחצה לתוכי, כתפיה מפתלות את העיקול הארוך והדק היורד מעורפה לתחתית גווה. "תפסיק!" אמרו שפתיה. היא חילצה את ידיה. אצבעותיה מתחת למותנַי, אלימות, וציפורניה חורצות במורד ירכַי, ברכַּי, קרסולַי. מָתחתִי את כף רגלי כמו רקדן בלט.
לאחר מכן סיפרתי לה שאבי לא יודע עליה. היא לא אמרה כלום. "אנחנו פשוט לא מדברים על דברים כאלה," הסברתי. היא נראתה כמו שחקנית שנראית כמו החברה שלי. ההתבוננות בפניה התישה אותי. נוכחותה התישה אותי יותר ויותר בזמן האחרון. "הוא בא רק לשלושה ימים." במקום כלשהו מחוץ לשדה הראייה הרעישה קבוצה של תלמידי קולג' בשריקות וצרחות.
"חשבתי שאתה בכלל לא מדבר איתו."
"הוא אבא שלי."
"מה הוא רוצה?"
התגלגלתי לעברה ונשענתי על מרפקי. ניסיתי להיזכר מה בכלל סיפרתי לה עליו. כעת שכבנו על המיטה, הרוח רעשה בחדר - את זה אני זוכר - ושנינו היינו שתויים. הקולות שלנו, בחשכה, יכלו להיות שני קולות כלשהם. "רק שלושה ימים," אמרתי.
המבט שעל פניה היה מוזר, מסוגר. היא בחנה אותי ממושכות. ואז היא קמה והתלבשה. "העיקר שתדאג לגמור את הסיפור שלך," היא אמרה.
 
שתיתי עוד לפני שבאתי לכאן. שתיתי כשהייתי סטודנט באוניברסיטה, ואז כשהייתי עורך דין - בגלגול הקודם שלי, כמו שאומרים. באחד המלונות הסמוכים למקום העבודה שלי היה בר מרתף, ומדי ערב הייתי משתרך לשם וצונח על אחד מכיסאות הבר ומעמיד פנים שאין לי חשק לנהל שיחת חולין עם הברמן. הוא לא היה מבוגר ממני בהרבה, ואני התקנאתי בנינוחות שהקרין, בביטחונו בכך שכל מצב נתון הוא ארעי. השארתי טיפים מופרזים. כעבור זמן מה התחלתי לקבל, על חשבון הבית, פשטידות רועים ושרימפס מטוגן. הורי כבר נפרדו: אבא שלי עבר לסידני, ואימא שלי לדיור ממשלתי.
זה כל מה שעשיתי בחיים: סחר במילים. עד היום אני מתייחס לפעמים לספירת מילים כפי שמפקדים בכירים מתייחסים מן הסתם למניית נפגעים. התגוררתי באיווה יותר משנה - הימים חלפו והפכו לשבועות, השבועות לחודשים, יותר משנה של ימים - וכתבתי רק ארבעה וחצי סיפורים. בסביבות 17,000 מילים. כשעבדתי במשרד עורכי דין כתבתי כמות כזאת של מילים בשבועות ספורים. והמילים ההן גם הועילו למישהו.
מועדי הגשה קרבו, מתישים, והכרחתי את עצמי לעמוד בהם. ואז, במרווחי הזמן הגדולים שביניהם, צנחתי שוב לצג המחשב הריק ולמוחי המדשדש. ניסיתי הכול - כתיבה בכתב יד, כתיבה במיטה, באמבטיה. כשהגיע אותו מועד הגשה אחרון נזכרתי בחבר שטען שהוא ניפץ את מחסום הכתיבה שלו באמצעות מעבר למכונת כתיבה. הכתיבה שלך משתחרת, הוא אמר לי, ברגע שאתה יודע שאתה לא יכול למחוק בלחיצת מקש מה שכתבת. קניתי "סמית' קורונה" חשמלית בחנות ענתיקות. היא זמזמה כמו אקווריום כשחיברתי אותה לחשמל. היא נראתה טוב על השולחן שלי. בשביל ההשראה קראתי שירה ויקטוריאנית נוקשה ושתיתי ויסקי נקי. כמה קשה זה כבר יכול להיות? דברים קרו בעולם כל הזמן. לא נותר לי אלא לתעד אותם. בשמים התמזגו שני להקי סנוניות, נפרדו, נשזרו שוב זה בזה כמו צעיפים הנישאים על זרמי רוח מנוגדים. בתור בסוּפר רכנה אישה שחורה ונשקה לידית של עגלת הקניות, עורה כהה ונוצץ כמו עץ ממורק של פסנתר.
שבוע לפני בואו של אבי נזף בי חבר על תבוסתנותי המתמדת.
"מחסום בכתיבה?" אדים של בורבון נפלטו מפיו לאור פנסי הרחוב. "איך יכול להיות לך מחסום בכתיבה? פשוט תכתוב סיפור על וייטנאם."
כרגע יצאנו ממסיבה שהתקיימה אחרי ערב קריאה של הכוכבת החדשה של הסדנה, סינית שניסתה להגר לאמריקה וכתבה ספר של סיפורים קצרים על דמויות סיניות בשלבים שונים של הגירה לאמריקה. הסיפורים האלה היו רגישים ומוצלחים. על פי השמועות הוצע לה חוזה בן שש ספרות לשני ספרים. על פי הכלל שבשתיקה, דברים כאלה היו אמורים להישאר עניינים שבשתיקה. כצפוי, זה היה הדבר היחיד שדיברו עליו.
"זה טרנד," אמר לי בבַּר אחד המנחים בסדנה. "ספרות אתנית היא הטרנד. והיא טרנד חשוב."
כמה מהסוכנים הספרותיים שהתארחו בסדנה חשבו כמותו: "יש היום המון כתיבה מלוטשת," אמרה אחת מהם. "כל אחד חייב לשאול את עצמו מה מייחד אותו." היא זרקה את הכפפה לעמיתה, וזה השיב לאטו כאילו שינן מנטרה: "הרקע וניסיון החיים שלך."
חברים אחרים היו ישירים יותר: "בא לי להקיא מספרות אתנית," אמר אחד מהם. "היא מלאה תיאורים של אוכל אקזוטי." או: "אי אפשר לדעת אם השפה דלה מפני שזאת היתה כוונתו של הסופר או מפני שאוצר המילים שלו עלוב."
סיפרו לי על חבר של חבר, בוגר הרווארד מוושינגטון די סי, שהצטלם לעטיפת הספר שלו בתלבושת ניגרית מסורתית. דמיינתי את עצמי עומד בשדה אורז ועל ראשי כובע קש חרוטי. ואז דמיינתי את אבא שלי באותו השדה, במדיו הבלויים, צעיר שמבטו תקיף.
"זה רישיון לשעמם," אמר החבר שלי. הסענו את האופניים שלנו ביד כי שנינו - כל אחד לחוד - פינצ'רנו את הצמיגים שלנו בדרך למסיבה.
"הדמויות תמיד שטוחות, הֶעתקים. כל עוד סופר סיני כותב על אנשים סינים, או סופר פרואני על פרואנים, או סופר רוסי על רוסים..." - הוא דיבר כאילו הוא מצטט טקסט היתולי לילדים, ואז איבד את חוט המחשבה והשתתק. פיו התעקל לכדי חיוך ספקני. ראיתי שמשהו מרגיז אותו.
"שמע," אמרתי והצבעתי קדימה, על אחת המרפסות המוארות. "לחבר'ה האלה יש רובים."
"כל עוד יש דמות מעניינת או מטפורה מעניינת בכל חתיכת טקסט כזאת קטנה..." - הוא סימן בין אגודלו לאצבעו גובה של חצי עמוד, ואופניו התנודדו קשות על המדרכה. הנהנתי לעברו, ואז הנהנתי אל אחד החבר'ה שעל המרפסת, והוא הנהן בחזרה. בחור השני נופף אלינו מבעד לרובה האוויר שלו העשוי פלסטיק דמוי עץ. מכונית רבצה בחניה בפנסים דולקים וקולות צווחניים של בחורות בקעו מבפנים, "אל תירה! אל תירה!"
"פוקנר, אתה יודע," אמר החבר שלי מבעד לצרחות, "הוא אמר שצריך לכתוב על האמיתוֹת הישנות שלנו. אהבה וכבוד ורחמים וגאווה וחמלה והקרבה." קול נפץ חד ופתאומי עלה מאחורינו, כמו מהלומת מקש של מכונת כתיבה ענקית, ובעקבותיו צרחות מהוסות. "אני יודע שמי שאומר דבר כזה חייב להיות אדם רע," אמר החבר שלי, "אבל זאת הסיבה שאני מעריך את הכתיבה שלך, נאם. כי יכולת לכתוב רק על אנשי סירות וייטנאמים. כמו בסיפור השלישי שלך."
הוא בטח חשב שהרכנתי את הראש מתוך ענווה, אבל בעצם ניסיתי לבדוק אם כרגע נוריתי בירך שלי מאחור. הרגשתי דקירה חזקה. הקליע כנראה העיף נתזים של משהו.
"יכולת לסחוט עד הסוף את הקטע הווייטנאמי. אבל במקום זה החלטת לכתוב על ערפדיות לסביות ורוצחים קולומביאנים ועל יתומים מהירושימה - ועל ציירים ניו יורקים עם טחורים."
לרגע אחד, דמוי חלום, חטפתי הלם. עכשיו, לאחר שתויגתי כך, בהשראת צחנת הבורבון שנדפה מפיו, שקעו הסיפורים שלי לתוך הקלה לא מחמיאה. רגלי עדיין כאבה. דמיינתי את עצמי תוחב יד לתוך הג'ינס שלי מאחור ואז מקרב את הרגל לפרצופי תחת פנס הרחוב ומגלה שהבגד אדום, מוכתם בדם. דמיינתי את עצמי מסתובב, ניגש בשתיקה למדרגות המרפסת ומפיל את שני הבחורים בבעיטות. ממיטת בית החולים אדווח במיקרופון על מה שקרה. אסיים את הסיפור שלי בתא מעצר. אהרוג אחד מהם, אולי בשוגג, ובחיים לא אדבר על זה, אף פעם עם אף אחד. בג'ינס שלי לא היה שום חור.
"אני כנראה אדם רע," אמר החבר שלי והמשיך לדשדש ליד אופניו כמה צעדים לפנַי.
 
אילו הייתם שואלים אותי למה באתי לאיווה, הייתי אומר שאיווה יפה באותו אופן שכל מקום יפה: אם תתייחסו אליו כאל תשובה לשאלה שאתם שואלים את עצמכם מדי יום, בעצם היותכם שם.
באותו יום אחר הצהריים, כשעמדתי לצאת מהבית לדירה של לינדה, קרא אבי בשמי מחדר השינה.
עצרתי מעבר לדלת הסגורה. הוא היה אמור לנמנם.
"לאן אתה הולך?" הוא שאל.
"לסיבוב," עניתי.
"אבוא איתך."
תמיד זה הדהים אותי, כמה הכול נראה גדול יותר ברחוב סאמיט: הבתים הדו קומתיים, מדשאותיהם החלקות המשתפלות לעבר המדרכות כמו משטחי גולף, עצי בוקיצה עם ענפים גבוהים ועבים - מסוג הענפים שמהם, כך דמיינתי, אבות תולים נדנדות ארוכות חבלים לילדות בשמלות לבנות. העלים, שעד לאחרונה היו אדומים זהובים, כָּהוּ לכתום כהה. הגשם פסק. שנינו הלכנו באמצע הכביש, לא יודע למה, והאספלט הכהה הבהיק מתחת לעלים דביקים וחלקלקים כגב של לווייתן.
שאלתי אותו, "מה אתה רוצה לעשות בינתיים?"
פניו החיוורות והקפואות חייכו. "אל תדאג לי," הוא אמר. "אני יכול פשוט להרהר. או לקרוא."
"יש בית קפה בעיר," אמרתי. "ומסעדה יפנית." זה נשמע פתטי.
הוא המשיך לחייך והביט באדמה שנעה לפני רגליו.
"אני חייב לכתוב," אמרתי.
"תכתוב."
הבנתי שכבר אינני מצליח לפענח את החיוך שלו. הוא שִׁכלל אותו למדרגת שלמות בזמן שלא התראינו. היתה זו צורת שפתיו, ערמומיות כמעט בלתי ניכרת, שמן הסתם הייתי מזהה כאות לסניליות אלמלא הערנות המודעת שבעיניו.
"מעבר לנהר יש מוזיאון," אמרתי.
"אה, קח אותי לשם."
"למוזיאון?"
"לא," הוא אמר ולכסן אלי את מבטו. "לנהר."
חזרנו לרחוב ברלינגטון וצעדנו במורד הגבעה לנהר. הוא עצר באמצע הגשר. המים שמתחתינו נראו קרים ושחורים והאטו את זרימתם באזורים מסוימים כאילו נכנעו לטמפרטורה. מאחורינו החליקו המכוניות לשני הכיוונים על פני ששת הנתיבים הרטובים ברחש של שריקת סוּפה.
"שמעת מאימא שלך?" הוא עמד זקוף מאחורי המעקה, ראשו קטן להפליא מעל מעיל הפוך התפוח שהשאלתי לו.
"מדי פעם."
הוא עבר לווייטנאמית רשמית: "מה שלום אימא של נאם?"
"היא בסדר," אמרתי בקול רם - רם מדי - כדי לגבור על נהמתה ועל גניחותיה של משאית חולפת.
הוא הנהן ארוכות. מאחוריו זהרה הגדה המערבית של הנהר בחיוורון אחר הצהריים. "קדימה," אמרתי. חצינו את הגשר וצעדנו לסניף מקומי של "דֵירִי קווין". כשיצאתי משם עם שתי כוסות קפה, ראיתי שאבי ירד לשפת הנהר. לידו רכנה דמות מזוקנת, עטויה שכבות רבות, מעל חבית דלק בוערת. מעולם לא ראיתי דבר כזה באיווה סיטי. בוססתי לעברו בבוץ שעל הגדה.
"זה הבן שלי," אמר אבי. "הסוֹפר." הוא לקח מידי את אחת מכוסות הנייר הלוהטות. "רוצה קפה?"
"לא, תודה." האיש עמד ללא ניע והביט בידיו הקשות שזהרו בכתום מעל שולי החבית. קולו היה רך ובגדיו כבדים תחת משא חייו. הוא הדיף ריח של בעל חיים, ודלק, וגשם.
"קראתי את הסיפור," המשיך אבי באנגלית המתנגנת שלו, "על אנשי סירות וייטנאמים." הוא הביט באיש, היישר לתוך עיניו הלחות, חסרות המבע, ואז אמר, כאילו הוא משמיע את שורת המחץ שלו: "אנחנו אנשי סירות וייטנאמים."
עמדנו שם זמן רב, שלושתנו, והתבוננו בלהבות. כשהרמתי את מבטי ראיתי שהחושך ירד.
"יש עליך כסף?" שאל אבי בווייטנאמית.
"ברוך הבא לאמריקה," אמר האיש מבעד לזקנו. הוא לא הרים את עיניו כשסגר את אגרופו סביב השטרות הלחים.
 
אבי נמשך לחולשה, אף שסירב להשלים עם קיומה בי. הוא היה חייל, כך אמר פעם, כאילו היה בכך כדי להסביר הכול. פתגמים וכללים, זה כל מה שהוא היה עבורי. בלי שיחות טלפון אישיות. בלי חברוֹת. בלי קריאה שאינה כלולה בחומר הלימודים. כשלמדתי בבית ספר יסודי, בחופשות הקיץ, הוא דרש ממני להכין לוח זמנים יומי בן עשר שעות למטלות שלי, והעניש אותי כשלא עמדתי בו. הוא ידע כיצד להלקות אותי עשרים מלקות ולהשאיר רק חבּורה אדומה שחורה, כמו סמל מותג, על ישבני. ואז, כשהיה מורח משחת טַייגֶר בָּלְם על הפצע, הייתי בוכה מתוך כעס על בִּכיי. פעם, כשאימא שלי סיפרה שהקאתי מפני שאכלתי פרי של דוּריאן, הוא הכריח אותי לאכול אותו מול אורחים שלנו. דָאי אָן מוּי קוֹנְג נוֹן: אפילו מֶלח יערב לרעֵב. למדתי לשנוא אותו בלי שפרצופי יסגיר זאת.

עוד על הספר

סיפורים קצרים נאם לה
אהבה וכבוד ורחמים וגאווה
וחמלה והקרבה
 
אבי הופיע אצלי בבוקר גשום. הייתי שקוע בחלום על שיר, הטלאק-טלאק העמום של מקשי מכונת הכתיבה המטביעים את האותיות. זה היה שיר מוצלח - אולי המוצלח ביותר שכתבתי מעודי. כשהתעוררתי הוא עמד בפתח חדר השינה שלי ועל פניו חיוך מעורפל. הוא לבש מכנסיים שחורים ומעיל קצינים רטוב ומקומט שנראה כאילו נשלף זה עתה ממכונת כביסה. כעת, תחת המשקוף, הוא נראה אפילו קטן וכחוש יותר מכפי שזכרתי. הרמתי את עיני, עדיין מטושטש מהחלום, אל השעון המעורר.
"מה השעה?"
"שלום בן," הוא אמר בווייטנאמית. "דפקתי על הדלת הרבה זמן. ואז היא פשוט נפתחה."
הַשָּׂדוֹת עֲשׂוּיִים זְכוּכִית, חשבתי. ואז טוּם טִי טִי, דקטיל, סוף שורה, ואז המילים תֵּרוּץ וסַגְסֹגֶת בשורה הבאה. קדימה, אמרתי לעצמי.
"גשם כבד בחוץ," הוא אמר.
קימטתי את מצחי. השעון הראה 11:44. "חשבתי שתבוא רק אחר הצהריים." התחושה הזאת, לדבר שוב וייטנאמית אחרי תקופה ממושכת כל כך, היתה מוזרה.
"הם הקדימו את הטיסה שלי בלוס אנג'לס."
"למה לא התקשרת?"
"ניסיתי," הוא אמר בנימה חדגונית. "לא היתה תשובה."
התהפכתי לקצה המיטה ופתחתי מעט את החלון. רחש הגשם מילא את החדר - הגשם ירד על הרחובות, על הגגות, על סככת הפח שמעבר למגרש החניה כמו התפוצצות רחוקה של נפצים. הכול הדיף ריח של עלים רטובים.
"אני משתיק את הצלצול כשאני הולך לישון," אמרתי. "מצטער."
הוא המשיך לחייך אלי, חיוך מלא משמעות, כאילו ציפה להכרזה כלשהי.
"חלמתי."
בילדותי הוא נהג להעיר אותי - היה עומד מעלי וסוטר לי בעדינות. שנאתי את זה - את הלחוּת והחמיצוּת שבידיו.
"קדימה," הוא אמר והרים מהרצפה תיק אדידס גדול וצרור שנראה כמו שק שינה. "כל יום של חיים מעניק לך ים של ידע." הוא אהב לדבר בפתגמים וייטנאמיים. כבר מזמן למדתי להתעלם מכך.
שמתי על עצמי חולצת טריקו ושרבבתי את צווארי מול החלון הבודד. מבעד לגשם נשקפו שמים אפורים וחדים כמו גרפיט. הַשָּׂדוֹת עֲשׂוּיִים זְכוּכִית... השיר התערבל כמו צורה בתוך עשן, ואז התפוגג לתוך המציאות החדשה, הקרה והמוזרה: מגרש חניה סחוף רוח, מוכה מָטר. חדר אפל שמיטתי ממלאת כמעט את כולו. גופו הקטן של אבי, הנוטף מים על רצפת העץ.
כשניגשתי אליו חשתי מתחת למכנסי הפיג'מה את נקודות הצמרמורת על רגלי. הוא הביט בי באדישות נינוחה כשידי נשלחה לידו. הוא לחץ את ידי ואז הניח את התיקים מידו השנייה. "אתה בטח מותש," אמרתי.
הוא הגיע מסידני, אוסטרליה. שלושים ושלוש שעות בסך הכול - עצירוֹת באוקלנד, לוס אנג'לס ודנוור - לפני שדרך על אדמת איוֹוה. לא ראיתי אותו כבר שלוש שנים.
"אתה תישן בחדר שלי."
"ממש מפואר," הוא אמר והוביל אותי ברחבי דירתי שלי. "אפילו פסנתר יש לך." הוא שיגר אלי חיוך כמעט קודר. "ידעתי שבחיים לא תוותר על לימודי הנגינה." משהו נע מאחורי פניו ושוב מצאתי את עצמי על ספסל מוגבה, אצבעותי דולקות אחר המטרונום, מקדימות ומאחרות, מתאמץ לאטום את אוזני לאנחותיו הבלתי פוסקות של המורה, לסרגל המתכת הכבד שלו. פתאום שמתי לב שאני מעסה את פרקי ידי. אבי טפח על הפוטון שבסלון. "אישן פה."
"תישן בחדר שלי, בָּא." התבוננתי בו בחשדנות כשסקר את הסביבה - תוהו ובוהו של ספרים, ניירת, צלחות מטונפות, ספלים, בגדים. התכוונתי לסדר לפני שאסע לנמל התעופה. "אני ממילא עובד בחדר הזה, ואני עובד בלילה." כשצעד לתוך המטבח חטפתי מהמדף השני של כוננית הספרים בקבוק כמעט מלא של ג'וני ווֹקֶר ותחבתי אותו מתחת לשידה. הסתכלתי סביב. אפר סיגריות כיסה את שולחן העבודה. זרקתי כמה מגזינים על הכתמים האנוּשים במיוחד, ואז הפכתי אחד מהם כי על השער שלו התנוססה דמותו של יושב הראש מאו. אספתי במהירות את חפיסות הסיגריות הריקות ואת גלולות השינה ואת מִתקני הקטורת והעפתי הכול על מדף גבוה, מאחורי סדרת כתבי קפקא.
מול הדלת המתנפנפת בכניסה למטבח נזכרתי בתמונה של לינדה, ליד המדפסת. תצלום התהילה שלה, כך כיניתי אותו: שערה מתנופף ברוח ועיניה מביטות הצדה, מחייכת לעבר משהו שנמצא מחוץ לפרֵיים. אחד האקסים שלה צילם אותה בלֵייק מֶקבְּרַייד. היא נראית מאושרת. הפכתי את התמונה במהירות, ואז כיסיתי אותה בדף של טיוטה.
כשנכנסתי למטבח חשבתי, לרגע, שהשארתי את יציאת החירום פתוחה. יכולתי לשמוע את מי הגשם יורדים במרזבים ובצינורות. ואז ראיתי את אבי ליד הכיור, שרווליו מופשלים והספוג בידו, שוטף את ערמת הכלים - כלים ועליהם קרום בן חודש. הריח היה נורא. "בָּא," עיקמתי את פרצופי, "אתה לא צריך לעשות את זה."
ידיו, קשות וגסות, נעו בכיור בדממה.
"בָּא," אמרתי בהיסוס.
"כמעט סיימתי." הוא הרים את מבטו וחייך. "כבר אכלת? שאכין ארוחת צהריים?"
"הָאי", אמרתי, מעוצבן פתאום. "אתה מותש. אלך לקנות לנו משהו."
חזרתי דרך הסלון לחדר השינה ואספתי בדרך בגדים ודברים נוספים.
"אתה לא צריך לדאוג לי," הוא קרא. "תעשה מה שאתה עושה בדרך כלל."
 
לאמיתו של דבר הוא הגיע בעיתוי הכי גרוע. זו היתה השנה האחרונה שלי בסדנת הכתיבה באיווה. נובמבר התקרב לקצו ואני הייתי אמור להגיש תוך שלושה ימים את הסיפור האחרון שלי לסמסטר. היתה לי המון עבודת ניירת וערמה של טופסי בקשה למלגות ועבודות שהייתי אמור לסיים ולהגיש. לכן אין זה פלא ששתיתי כל כך הרבה.
רק אתמול בלילה סיפרתי ללינדה שהוא מגיע. שכבנו בדירה שלה. הגוף שלה היה חלק מזיעה והתקשיתי לאחוז בו. מגופה נדף ריח בגדיה. היא הפכה אותי כך שהפרצוף שלי נשק לסדין ואז תופפה בחבטות חזקות ומהירות על הגב שלי בצִדי כפות ידיה. יותר גבוה. קצת הצדה. היא התקשתה לשמור על קצב אחיד. "יותר חלש," אמרתי לה. כעבור כמה דקות התחלתי לצחוק.
"מה?"
חשתי בפרצופי המעוך את לחותו של הסדין.
"מה?"
"יותר חלש," אמרתי, "לא יותר לאט."
היא הצליפה בגבי בכפות ידיה, חזק - פעם אחת, ושוב. לא יכולתי להפסיק לצחוק. התגלגלתי ותפסתי בפרקי ידיה. עכשיו, משרכנה קדימה, היתה סמוקה ויפהפייה. שערה נפל על פניה. מתחת לשולי מסך הבלונד לא ראיתי דבר מלבד שפתיה הפתוחות. היא נלחצה לתוכי, כתפיה מפתלות את העיקול הארוך והדק היורד מעורפה לתחתית גווה. "תפסיק!" אמרו שפתיה. היא חילצה את ידיה. אצבעותיה מתחת למותנַי, אלימות, וציפורניה חורצות במורד ירכַי, ברכַּי, קרסולַי. מָתחתִי את כף רגלי כמו רקדן בלט.
לאחר מכן סיפרתי לה שאבי לא יודע עליה. היא לא אמרה כלום. "אנחנו פשוט לא מדברים על דברים כאלה," הסברתי. היא נראתה כמו שחקנית שנראית כמו החברה שלי. ההתבוננות בפניה התישה אותי. נוכחותה התישה אותי יותר ויותר בזמן האחרון. "הוא בא רק לשלושה ימים." במקום כלשהו מחוץ לשדה הראייה הרעישה קבוצה של תלמידי קולג' בשריקות וצרחות.
"חשבתי שאתה בכלל לא מדבר איתו."
"הוא אבא שלי."
"מה הוא רוצה?"
התגלגלתי לעברה ונשענתי על מרפקי. ניסיתי להיזכר מה בכלל סיפרתי לה עליו. כעת שכבנו על המיטה, הרוח רעשה בחדר - את זה אני זוכר - ושנינו היינו שתויים. הקולות שלנו, בחשכה, יכלו להיות שני קולות כלשהם. "רק שלושה ימים," אמרתי.
המבט שעל פניה היה מוזר, מסוגר. היא בחנה אותי ממושכות. ואז היא קמה והתלבשה. "העיקר שתדאג לגמור את הסיפור שלך," היא אמרה.
 
שתיתי עוד לפני שבאתי לכאן. שתיתי כשהייתי סטודנט באוניברסיטה, ואז כשהייתי עורך דין - בגלגול הקודם שלי, כמו שאומרים. באחד המלונות הסמוכים למקום העבודה שלי היה בר מרתף, ומדי ערב הייתי משתרך לשם וצונח על אחד מכיסאות הבר ומעמיד פנים שאין לי חשק לנהל שיחת חולין עם הברמן. הוא לא היה מבוגר ממני בהרבה, ואני התקנאתי בנינוחות שהקרין, בביטחונו בכך שכל מצב נתון הוא ארעי. השארתי טיפים מופרזים. כעבור זמן מה התחלתי לקבל, על חשבון הבית, פשטידות רועים ושרימפס מטוגן. הורי כבר נפרדו: אבא שלי עבר לסידני, ואימא שלי לדיור ממשלתי.
זה כל מה שעשיתי בחיים: סחר במילים. עד היום אני מתייחס לפעמים לספירת מילים כפי שמפקדים בכירים מתייחסים מן הסתם למניית נפגעים. התגוררתי באיווה יותר משנה - הימים חלפו והפכו לשבועות, השבועות לחודשים, יותר משנה של ימים - וכתבתי רק ארבעה וחצי סיפורים. בסביבות 17,000 מילים. כשעבדתי במשרד עורכי דין כתבתי כמות כזאת של מילים בשבועות ספורים. והמילים ההן גם הועילו למישהו.
מועדי הגשה קרבו, מתישים, והכרחתי את עצמי לעמוד בהם. ואז, במרווחי הזמן הגדולים שביניהם, צנחתי שוב לצג המחשב הריק ולמוחי המדשדש. ניסיתי הכול - כתיבה בכתב יד, כתיבה במיטה, באמבטיה. כשהגיע אותו מועד הגשה אחרון נזכרתי בחבר שטען שהוא ניפץ את מחסום הכתיבה שלו באמצעות מעבר למכונת כתיבה. הכתיבה שלך משתחרת, הוא אמר לי, ברגע שאתה יודע שאתה לא יכול למחוק בלחיצת מקש מה שכתבת. קניתי "סמית' קורונה" חשמלית בחנות ענתיקות. היא זמזמה כמו אקווריום כשחיברתי אותה לחשמל. היא נראתה טוב על השולחן שלי. בשביל ההשראה קראתי שירה ויקטוריאנית נוקשה ושתיתי ויסקי נקי. כמה קשה זה כבר יכול להיות? דברים קרו בעולם כל הזמן. לא נותר לי אלא לתעד אותם. בשמים התמזגו שני להקי סנוניות, נפרדו, נשזרו שוב זה בזה כמו צעיפים הנישאים על זרמי רוח מנוגדים. בתור בסוּפר רכנה אישה שחורה ונשקה לידית של עגלת הקניות, עורה כהה ונוצץ כמו עץ ממורק של פסנתר.
שבוע לפני בואו של אבי נזף בי חבר על תבוסתנותי המתמדת.
"מחסום בכתיבה?" אדים של בורבון נפלטו מפיו לאור פנסי הרחוב. "איך יכול להיות לך מחסום בכתיבה? פשוט תכתוב סיפור על וייטנאם."
כרגע יצאנו ממסיבה שהתקיימה אחרי ערב קריאה של הכוכבת החדשה של הסדנה, סינית שניסתה להגר לאמריקה וכתבה ספר של סיפורים קצרים על דמויות סיניות בשלבים שונים של הגירה לאמריקה. הסיפורים האלה היו רגישים ומוצלחים. על פי השמועות הוצע לה חוזה בן שש ספרות לשני ספרים. על פי הכלל שבשתיקה, דברים כאלה היו אמורים להישאר עניינים שבשתיקה. כצפוי, זה היה הדבר היחיד שדיברו עליו.
"זה טרנד," אמר לי בבַּר אחד המנחים בסדנה. "ספרות אתנית היא הטרנד. והיא טרנד חשוב."
כמה מהסוכנים הספרותיים שהתארחו בסדנה חשבו כמותו: "יש היום המון כתיבה מלוטשת," אמרה אחת מהם. "כל אחד חייב לשאול את עצמו מה מייחד אותו." היא זרקה את הכפפה לעמיתה, וזה השיב לאטו כאילו שינן מנטרה: "הרקע וניסיון החיים שלך."
חברים אחרים היו ישירים יותר: "בא לי להקיא מספרות אתנית," אמר אחד מהם. "היא מלאה תיאורים של אוכל אקזוטי." או: "אי אפשר לדעת אם השפה דלה מפני שזאת היתה כוונתו של הסופר או מפני שאוצר המילים שלו עלוב."
סיפרו לי על חבר של חבר, בוגר הרווארד מוושינגטון די סי, שהצטלם לעטיפת הספר שלו בתלבושת ניגרית מסורתית. דמיינתי את עצמי עומד בשדה אורז ועל ראשי כובע קש חרוטי. ואז דמיינתי את אבא שלי באותו השדה, במדיו הבלויים, צעיר שמבטו תקיף.
"זה רישיון לשעמם," אמר החבר שלי. הסענו את האופניים שלנו ביד כי שנינו - כל אחד לחוד - פינצ'רנו את הצמיגים שלנו בדרך למסיבה.
"הדמויות תמיד שטוחות, הֶעתקים. כל עוד סופר סיני כותב על אנשים סינים, או סופר פרואני על פרואנים, או סופר רוסי על רוסים..." - הוא דיבר כאילו הוא מצטט טקסט היתולי לילדים, ואז איבד את חוט המחשבה והשתתק. פיו התעקל לכדי חיוך ספקני. ראיתי שמשהו מרגיז אותו.
"שמע," אמרתי והצבעתי קדימה, על אחת המרפסות המוארות. "לחבר'ה האלה יש רובים."
"כל עוד יש דמות מעניינת או מטפורה מעניינת בכל חתיכת טקסט כזאת קטנה..." - הוא סימן בין אגודלו לאצבעו גובה של חצי עמוד, ואופניו התנודדו קשות על המדרכה. הנהנתי לעברו, ואז הנהנתי אל אחד החבר'ה שעל המרפסת, והוא הנהן בחזרה. בחור השני נופף אלינו מבעד לרובה האוויר שלו העשוי פלסטיק דמוי עץ. מכונית רבצה בחניה בפנסים דולקים וקולות צווחניים של בחורות בקעו מבפנים, "אל תירה! אל תירה!"
"פוקנר, אתה יודע," אמר החבר שלי מבעד לצרחות, "הוא אמר שצריך לכתוב על האמיתוֹת הישנות שלנו. אהבה וכבוד ורחמים וגאווה וחמלה והקרבה." קול נפץ חד ופתאומי עלה מאחורינו, כמו מהלומת מקש של מכונת כתיבה ענקית, ובעקבותיו צרחות מהוסות. "אני יודע שמי שאומר דבר כזה חייב להיות אדם רע," אמר החבר שלי, "אבל זאת הסיבה שאני מעריך את הכתיבה שלך, נאם. כי יכולת לכתוב רק על אנשי סירות וייטנאמים. כמו בסיפור השלישי שלך."
הוא בטח חשב שהרכנתי את הראש מתוך ענווה, אבל בעצם ניסיתי לבדוק אם כרגע נוריתי בירך שלי מאחור. הרגשתי דקירה חזקה. הקליע כנראה העיף נתזים של משהו.
"יכולת לסחוט עד הסוף את הקטע הווייטנאמי. אבל במקום זה החלטת לכתוב על ערפדיות לסביות ורוצחים קולומביאנים ועל יתומים מהירושימה - ועל ציירים ניו יורקים עם טחורים."
לרגע אחד, דמוי חלום, חטפתי הלם. עכשיו, לאחר שתויגתי כך, בהשראת צחנת הבורבון שנדפה מפיו, שקעו הסיפורים שלי לתוך הקלה לא מחמיאה. רגלי עדיין כאבה. דמיינתי את עצמי תוחב יד לתוך הג'ינס שלי מאחור ואז מקרב את הרגל לפרצופי תחת פנס הרחוב ומגלה שהבגד אדום, מוכתם בדם. דמיינתי את עצמי מסתובב, ניגש בשתיקה למדרגות המרפסת ומפיל את שני הבחורים בבעיטות. ממיטת בית החולים אדווח במיקרופון על מה שקרה. אסיים את הסיפור שלי בתא מעצר. אהרוג אחד מהם, אולי בשוגג, ובחיים לא אדבר על זה, אף פעם עם אף אחד. בג'ינס שלי לא היה שום חור.
"אני כנראה אדם רע," אמר החבר שלי והמשיך לדשדש ליד אופניו כמה צעדים לפנַי.
 
אילו הייתם שואלים אותי למה באתי לאיווה, הייתי אומר שאיווה יפה באותו אופן שכל מקום יפה: אם תתייחסו אליו כאל תשובה לשאלה שאתם שואלים את עצמכם מדי יום, בעצם היותכם שם.
באותו יום אחר הצהריים, כשעמדתי לצאת מהבית לדירה של לינדה, קרא אבי בשמי מחדר השינה.
עצרתי מעבר לדלת הסגורה. הוא היה אמור לנמנם.
"לאן אתה הולך?" הוא שאל.
"לסיבוב," עניתי.
"אבוא איתך."
תמיד זה הדהים אותי, כמה הכול נראה גדול יותר ברחוב סאמיט: הבתים הדו קומתיים, מדשאותיהם החלקות המשתפלות לעבר המדרכות כמו משטחי גולף, עצי בוקיצה עם ענפים גבוהים ועבים - מסוג הענפים שמהם, כך דמיינתי, אבות תולים נדנדות ארוכות חבלים לילדות בשמלות לבנות. העלים, שעד לאחרונה היו אדומים זהובים, כָּהוּ לכתום כהה. הגשם פסק. שנינו הלכנו באמצע הכביש, לא יודע למה, והאספלט הכהה הבהיק מתחת לעלים דביקים וחלקלקים כגב של לווייתן.
שאלתי אותו, "מה אתה רוצה לעשות בינתיים?"
פניו החיוורות והקפואות חייכו. "אל תדאג לי," הוא אמר. "אני יכול פשוט להרהר. או לקרוא."
"יש בית קפה בעיר," אמרתי. "ומסעדה יפנית." זה נשמע פתטי.
הוא המשיך לחייך והביט באדמה שנעה לפני רגליו.
"אני חייב לכתוב," אמרתי.
"תכתוב."
הבנתי שכבר אינני מצליח לפענח את החיוך שלו. הוא שִׁכלל אותו למדרגת שלמות בזמן שלא התראינו. היתה זו צורת שפתיו, ערמומיות כמעט בלתי ניכרת, שמן הסתם הייתי מזהה כאות לסניליות אלמלא הערנות המודעת שבעיניו.
"מעבר לנהר יש מוזיאון," אמרתי.
"אה, קח אותי לשם."
"למוזיאון?"
"לא," הוא אמר ולכסן אלי את מבטו. "לנהר."
חזרנו לרחוב ברלינגטון וצעדנו במורד הגבעה לנהר. הוא עצר באמצע הגשר. המים שמתחתינו נראו קרים ושחורים והאטו את זרימתם באזורים מסוימים כאילו נכנעו לטמפרטורה. מאחורינו החליקו המכוניות לשני הכיוונים על פני ששת הנתיבים הרטובים ברחש של שריקת סוּפה.
"שמעת מאימא שלך?" הוא עמד זקוף מאחורי המעקה, ראשו קטן להפליא מעל מעיל הפוך התפוח שהשאלתי לו.
"מדי פעם."
הוא עבר לווייטנאמית רשמית: "מה שלום אימא של נאם?"
"היא בסדר," אמרתי בקול רם - רם מדי - כדי לגבור על נהמתה ועל גניחותיה של משאית חולפת.
הוא הנהן ארוכות. מאחוריו זהרה הגדה המערבית של הנהר בחיוורון אחר הצהריים. "קדימה," אמרתי. חצינו את הגשר וצעדנו לסניף מקומי של "דֵירִי קווין". כשיצאתי משם עם שתי כוסות קפה, ראיתי שאבי ירד לשפת הנהר. לידו רכנה דמות מזוקנת, עטויה שכבות רבות, מעל חבית דלק בוערת. מעולם לא ראיתי דבר כזה באיווה סיטי. בוססתי לעברו בבוץ שעל הגדה.
"זה הבן שלי," אמר אבי. "הסוֹפר." הוא לקח מידי את אחת מכוסות הנייר הלוהטות. "רוצה קפה?"
"לא, תודה." האיש עמד ללא ניע והביט בידיו הקשות שזהרו בכתום מעל שולי החבית. קולו היה רך ובגדיו כבדים תחת משא חייו. הוא הדיף ריח של בעל חיים, ודלק, וגשם.
"קראתי את הסיפור," המשיך אבי באנגלית המתנגנת שלו, "על אנשי סירות וייטנאמים." הוא הביט באיש, היישר לתוך עיניו הלחות, חסרות המבע, ואז אמר, כאילו הוא משמיע את שורת המחץ שלו: "אנחנו אנשי סירות וייטנאמים."
עמדנו שם זמן רב, שלושתנו, והתבוננו בלהבות. כשהרמתי את מבטי ראיתי שהחושך ירד.
"יש עליך כסף?" שאל אבי בווייטנאמית.
"ברוך הבא לאמריקה," אמר האיש מבעד לזקנו. הוא לא הרים את עיניו כשסגר את אגרופו סביב השטרות הלחים.
 
אבי נמשך לחולשה, אף שסירב להשלים עם קיומה בי. הוא היה חייל, כך אמר פעם, כאילו היה בכך כדי להסביר הכול. פתגמים וכללים, זה כל מה שהוא היה עבורי. בלי שיחות טלפון אישיות. בלי חברוֹת. בלי קריאה שאינה כלולה בחומר הלימודים. כשלמדתי בבית ספר יסודי, בחופשות הקיץ, הוא דרש ממני להכין לוח זמנים יומי בן עשר שעות למטלות שלי, והעניש אותי כשלא עמדתי בו. הוא ידע כיצד להלקות אותי עשרים מלקות ולהשאיר רק חבּורה אדומה שחורה, כמו סמל מותג, על ישבני. ואז, כשהיה מורח משחת טַייגֶר בָּלְם על הפצע, הייתי בוכה מתוך כעס על בִּכיי. פעם, כשאימא שלי סיפרה שהקאתי מפני שאכלתי פרי של דוּריאן, הוא הכריח אותי לאכול אותו מול אורחים שלנו. דָאי אָן מוּי קוֹנְג נוֹן: אפילו מֶלח יערב לרעֵב. למדתי לשנוא אותו בלי שפרצופי יסגיר זאת.