שאלות באו והעמידו עצמן בפני נינה כאשר פסעה עם פמליית אנשים קטנה בבית־הקברות הגדול כעיר, צועדת מתונות אחר ארונו של חמיה, משה בריטונוביץ: איך תנהג בירמיהו גיסה - אהובה בשכבר הימים - אשר רק לפני שעה קלה הגיע במטוס מאלסקה, כשישובו לביתם בתום הלוויה, ואיך תשב שבוע תמים - כל ימי האבלות - אתו ועם אחיו, יוני בעלה, לאחר הדברים שנפלו שש־עשרה שנה קודם לכן; היכן תטמין את המטבעות המקדוניים אשר כבר שלושה ימים נובעים מן הסדק שנפער בטיח קיר המרפסת, מאחורי מכונת הכביסה, נערמים על הרצפה במצבורים מסנוורים; מתי תגיע לחנות הבגדים שברחוב אלנבי בתל־אביב להחליף את האפודה הצהובה שנמצאה צרה מדי; מניין יימצא לה מורה לחשבון לסייע בלימודיה הכושלים של מיכל; ומה ייעשה בכל רכושו של המת: עגלת הנכים חלודת החישוקים, הכלב האדמוני המדיף צחנת תמיד, וכל הבגדים והחפצים הישנים שאגר בארונותיו.
אחד מארבעת נושאי הארון משך רגלו במאמץ ועקב נעלו הימנית שקע וסימן בחול גומות קטנות ומסודרות להפליא. נינה השפילה עיניה והחלה עוקבת בחרטומי נעליה אחר טור הבורות: פעם חוד נעלה הימנית מימין לגומה, פעם עקב נעלה השמאלית משמאל לגומה העוקבת בטור, ואחר תפסה עצמה משחקת ונכלמה.
משמאלה היתה גיסתה תמר מתייפחת לתוך צרור של ממחטות נייר מלמלניות. כיוון שהיתה יחידה בבכיה, הלכו האחרים וראשיהם מורכנים, כנבוכים על שאינם מתעצבים במידה הראויה למעמד. נאבקת בהֵרתקותה האנוסה אל הגומות הנאות הנחפרות תחת רגליו של האיש הפוסע לפניה, הרימה נינה מבטה מן האדמה ונשכה שפתיה כאשר דחק אחד מנושאי הארון את כפו בין כתפו לבין לוח העץ והארון התלכסן לעבר כתף שכנו. התייפחויותיה של תמר היו רמות כל־כך עד שטבעת אנשים זרים השרויים בעצבונם אצל קבר כרוי רעננות במרחק־מה הלאה משם, הסבו פניהם והביטו בה ובאנשים ההולכים עמה. נינה אמרה לגיסתה בלבה, שומעת את המילים כאילו נלחשו באוזניה: ״איזה תיאטרון את עושה לכולם. הרי כולם יודעים איך צחקת לו בחייו. רק כאשר היית זקוקה לכסף היית מראה את פרצופך אצלו. והוא נתן לך תמיד ברוחב־יד שהיה שמור עבורך לבד. את חלקם של אחרים הוצאת ממנו כל השנים. גם בבית-החולים - כך סיפרה הרופאה המזועזעת - כאשר כבר התחיל לחרחר, חיטטו ידייך בתוך הארנק שבמגירתו. ועכשיו את בוכה כאילו היה יקר לך. והרי כולנו כאן יודעים: את הכסף האבוד את מבכה. אני, אין בידי פרוטה. ושני אחייך - אחייך למחצה, ראוי לדייק, לעולם לא יפתחו למענך את ארנקיהם. אחד שונא אותך על מה שאת; שני - על מה שאינך.״
אמנם, נזכרה פתאום ונשכה שפתיה: האם דימתה כי אין בידה פרוטה? והרי המטבעות המקדוניים ברשותה. חפוסים צרורות צרורות ודחוקים בארונות הבגדים ומאחורי שורות הספרים ובין בגדי החורף הארוזים, ובתוך סירי האלומיניום הישנים אשר יצאו מכלל שימוש. מאז ילדותה חיכתה לנס הזה, יודעת כי ביום מן הימים יבוא. ועכשיו, שהתגשם, עדיין עליה לנצור את דבר הסוד לעצמה. לפני שתשתף אחרים בידיעתו, תגיע לידי החלטה. כבר שלושה ימים שופעים המטבעות מן הבקע שבקיר ומדי שעה מתגבהים לתלולית זהב קטנה על הרצפה מאחורי מכונת הכביסה. בלילות, כאשר נודדת שנתה היא שומעת בתוך השקט, בין נשימותיו הנחרניות של יוני המכורבל לצדה בתוך שמיכותיו, את קולות הנקישה הצלולים של פיסות-הזהב הנשמטות זו על גבי זו. ובבוקר - כבר שלושה ימים כך - עוד לפני שיקומו יוני והילדים, תמהר עם שקיות הבד שהכינה מבעוד יום, תגדוש את הצרור במטבעות הנוצצים, ותטמין במחבוא. מטבע אחד בלבד היא מחזיקה על גופה, בכיסי בגדיה או בגרביה או עטוף בממחטה הדחוקה בשיפולי חזייתה. ברגעים שתדמה עצמה שבויה במקסם-שווא, תשלח ידה ותמשש את גוש הזהב העגול - ותרגע.
מן המטבעות המקדוניים לא תיתן לגיסתה, נדרה נינה תוך הליכה ומצחה התקדר - לא תיתן לאיש. כשיסתיימו ימי האבל ויידלדל המטמון הקבור בקיר המרפסת, תיסע לחלפן מטבעות ברחוב בן־יהודה בתל־אביב, תיתן בידו מטבע אחד ותשאל לשוויו. כבר היא רואה בעיני רוחה את מבעו הנדהם למראה המטבע הנדיר. שוב ושוב יהפוך אותו בכפו ויבחן את שני פניו תחת זכוכית מגדלת ויצמצם עיניו בפליאה. אחר ירים ראשו וגלגלי עיניו יבלטו מתוך פניו כאשר תאמר: ״יש לי עוד כאלו. לא, לא אחד ולא שניים. אלפים. עשרות אלפים. לא ספרתי בדיוק.״ ואחר תחזור לביתה, תאסוף את כל השקיות הפזורות, תערום גבעת זהב על רצפת חדר־השינה ותמנה את כספה כשלל.
עד אז אולי תדע מה תעשה בכספה. אולי יגלה לה חלפן המטבעות כי היא האשה העשירה בעולם. את כל החלומות שכבר עשרים שנה גנוזים בתוכה תוכל להוציא עכשיו אל האור. אולי תחליט לעזוב וללכת לקראת הקולות אשר קוראים בשמה מאז ילדותה. את יוני תפצה במשאית חדשה. שנתו לא תנדוד עוד בלילות מחשש איך תעמוד משאיתו הבלויה בטלטולי דרכי העפר. את הילדים תפקיד בפנימיה מעולה. שם ילמדו שירה ומוסיקה ושפות וירכבו על סוסים כבני עשירי העולם. שבוע לאחר שתמסרם יתמעטו געגועיהם אליה ואל אביהם עד שישכחום. והיא - מנותקת מן האנשים הכובלים אותה אל האדמה תוכל לנסוק אל הגבהים. תוכל לרכוש כרטיס טיסה לאלסקה ולהקים עבור ירמיהו בית־ספר לריקודים כאשר תכננו לפרטים בימים ההם. הממון שבידה בוודאי יספיק לשלם לאשתו כדי שתקח את ילדם ותיסע למקום אחר. אולי גם עבורו תוכל למצוא פנימיה נאותה והוא יוציא את אביו מזכרונותיו. בגניבה תקנה את דעת האשה, בלא ידיעתו של ירמיהו. תבוא בסוד ותשטח לפניה את צרורות הזהב עד שתוכה בסנוורים. נשים אינן בנויות לעמוד בפני הזהב.
ליד בור כרוי סמוך לגדר בית־הקברות עצרו המובילים מלכת ועדת האבלים התפרדה. אנשים באו והקיפו את הקבר סביב סביב נזהרים לא לשקוע בחול התחוח שנחפר מן האדמה. בדומיה אשר בה ליוו בעיניהם את הארון המיטלטל ושוקע בין כותלי הבור, נשמע בכיה של תמר כגעיות בעל־חיים.
נינה, עוקבת אחרי תנודתו האחרונה, זכרה לפתע את הפעם הראשונה שפגשה את חמיה המת. אז כבר היתה פטורה מן השירות הצבאי לאחר שחרורה הפתאומי, וכל הימים סבבה בגינות המושב בחוסר־מנוחה, הופכת אבנים גדולות וחופרת במקל מחודד מתחת לשיחים. שכנים היו מגרשים אותה מתוך חצרותיהם וכלבים נובחים רודפים אחריה ואנשים הופכים ראשיהם אחריה ומסתודדים. בערב היום שבו גילתה לירמיהו את דבר האוצר שמצאה בגינת בית־הוריה, חבוי בין האלון לבין קיר הבית, הביא אותה לבית אביו ואמר: ״זאת נינה. אחותה מהקבוצה לספורט בבית־הספר.״
משה בריטונוביץ, אשר מעולם לא היה מעורה בחברת בני המושב ולא שמע את סיפור נסיבות שחרורה מן הצבא, הביט ברגליה המשוכלות בישבה על גדר האבן ואמר: ״בחורה טובה. רואים תיכף.״ וירמיהו אמר ללא מבוכה: ״וגם עשירה. היא מצאה אוצר בתוך האדמה בגינה שלהם.״ הזקן שתק זמן ארוך מאוד. לאחר ששתו סודה שהגיש ירמיהו, אוחז שלוש כוסות אסופות בתוך כפותיו, כאשר צחקו היא וירמיהו על שאירע במשחק האחרון של קבוצת הספורט, אמר לפתע לתוך צחוקיהם: ״עשירה?״
עיניו של ירמיהו הרצינו באחת וכמו כהו: ״היא רוצה לתת לי את כל הכסף.״
הזקן שב ללגום מכוס הסודה, הרהר שעה קלה ושאל: ״למה?״
״ככה היא רוצה.״
״זה נכון,״ מצאה לאשר, והחליפה את סדר רגליה המשוכלות, ״את הכול.״ הזקן שוב נצרך לשהות ארוכה, וכאשר כבר עמדו לצאת יחד מבעד לשער, קרא אחריהם: ״אז שתיתן!״
ועכשיו אמרה לעצמה, מתפעלת מסדרי העולם הנבונים: הנה שבו הדברים אל מהלכם המעגלי, נושקים למקום אשר ממנו נפרדו לפני שנים. בדיוק לפני שלושה ימים הבקיע המטבע הראשון - ושוב ירמיהו כאן לצדה, שב אל המקום אשר נשמר תמיד ריק בחלומותיה. ושוב - כאז - כל רצונה למסור לידיו את כל אוצרותיה, להיסחף עמו אל המקומות אשר נעלו עצמם בפניה בהיעדרו.
מזוית עינה נישרטטה לה צדודיתו על רקע גדר האבן הבהירה של בית הקברות העשויה מגיני־דוד יושבים אלו בתוך צלעות אלו: ידיו בכיסי מכנסי הקורדורוי, רגליו מפושקות על־פי הבור. קברן הושיט לעברו מעדר והוא מיהר לחלץ ידיו מתוך כיסיו, תפס את לולאת הברזל שבקצה המוט, נרכן ותקע את הכף בתוך החול התחוח והטילו לעבר הארון. גוש העפר השמיע קול הטחה עמום בנפלו והתפזר על פני משטח העץ.
יוני חזר בקול רצוץ אחרי מלות ה״קדיש״ וקינח את עיניו ואת חוטמו בשרוול אפודתו באותה תנועה זריזה שהיה רגיל לראות אצל בנו. בתוך הדומיה שהשתררה הגיעו קולות יללה הולכים וקרבים מקצה טור המצבות. שורת אנשים בוכיים עברה וקולות הנהי רחקו עמם. רגעים אחדים עמדו הנוכחים סביב תלולית העפר שהתגבהה על הארון. החזן נשא את תפילתו בקול נקי ובכוונה וסיים בצליל ממושך ומרעיד. בלומה הרניק אשר טיפלה בזקן בשנותיו האחרונות, מאז שהתגברה נכותו, אחזה בידה זר שושנות־גינה גדולות ומרהיבות שצבען סגול. סיפורים הילכו כי בשעות שעמד לו כוחו לא מנעה ממנו משככים. לפעמים ראוה יוצאת מביתו בשעות הבוקר המוקדמות. נושא-המכתבים הפיץ שמועה כי פעם מצאה שם לבושה כותונת-לילה ומכבנות-שיער לראשה. עכשיו ניגשה והניחה את השושנות על האדמה החולית. בת־הדודה מנהריה גחנה וסידרה לצדן את החרציות שהביאה עמה.
איציק, בן־הדוד מנהריה, אשר כל הזמן הרעיד כף־רגלו בעצבנות, החל זע בין האנשים, התלחש עם אחיו בדבר סדרי הנסיעה. הוא הציץ בשעונו מספר פעמים, וסיכם דברים ברמזים עם מזכיר המושבה. אחר צעד לפניהם בתנועות נמרצות, כנפות השסע שבגב מקטורנו מתנופפות בהלכו, עד שנעלם מן העין. האחרים הלכו לאטם, עצרו כאשר הגיעו אל המדרכה וראו אותו מסיע את מכוניתו, מעמידה מול שער בית־הקברות, ויוצא ממנה בטריקת דלת. אחר אותת בידו לאחת המוניות, ובידו הפנויה תמך בנשים בהשתופפן להידחק אל מושביהן.
בתוך המכונית, דחוסה בין בלומה הממלמלת לעצמה מתוך אנחות צער טרופות לבין גיסתה תמר שכבר חדלה מבכיה וישבה שותקת, נועצת מבט מבעד לחלון, תחבלה נינה בקדחתנות: האוצר חייב להישמר בסוד ועכשיו - כאשר לחש לה יוני בשוטפם ידיים אצל השוקת שבשער בית־העלמין - משהוחלט סופית לעשות את ימי האבל בביתם, והבית יימלא אנשים, מן הצורך להקפיד בחשאיות. מדי שעה יהיה עליה למצוא אמתלה ולנעול עצמה בחדר-האמבטיה. עוד היום תמצא מפתח נוסף עבור דלת חדר האמבטיה במקום המפתח שהעבירה לחור המנעול של דלת המרפסת. תוכל לומר שענייני נשים הם ולא ירבו לשאול. מוטב לה להתחיל לשלוח רמזיה מיד. בהגיעם אל הבית תמהר אל המרפסת ותגרוף את המטבעות אשר שפעו מן הקיר בהעדרה. מקומות המסתור בבית כבר הולכים ואוזלים. כמעט בכל מגירה וארון טמונים שקיקי הבד הגדושים. במזנון לא תוכל להניח דבר בשל האנשים הרבים שישהו בו כל ימי השבעה. גם מן המטבח כדאי להימנע. אולי נשים זרות תסתובבנה בו, כמנהג נשים אורחות בימי אבל. לא נותרו אלא חדר השינה וחדר הילדים. אם לא תמצא מחבוא אחר תטמין את הצרורות, לפי שעה, מתחת לחצאיתה.
״איזה סוף, איזה סוף,״ המהמה בלומה לעצמה וכיוונה לתאונת הדרכים שאירעה לאמבולנס בעת שהוביל את משה בריטונוביץ לבית־החולים.
תמר היטתה פניה והעמידה פיה מול אוזנה של נינה: ״השבעה אצלו בבית?״ קולה היה סתמי, ריק מן האיבה שקיננה בו רוב הימים.
״לא. אצלו בבית הזנחה איומה ואין אפילו מספיק כוסות להגיש לאנשים. יהיה אצלנו בבית. ממילא זה די קרוב.״
״מה זה הזנחה איומה ואין כוסות? לא שילמו לה שתנקה? מה היא עשתה אצלו שההזנחה איומה?״
״היא עשתה מה שהיא יכלה,״ השפילה קולה שלא יגיע לאזני בלומה, ״הוא הרי היה אספן סמרטוטים נוראי. לא נתן לה להזיז שום דבר. לא היה לה קל אצלו.״
״אצלכם בבית זה אצלו בבית, בעצם. הרי הבית הזה שייך לו. הוא רק נתן לכם לגור שם כשירמיהו הסתלק. הוא אמר שהוא לא מסוגל לחיות שם אחרי שירמיהו הרס לו את הפקאנים. זה היה כל החיים שלו, הפקאנים האלו.״
הנה מגיחים מקרבה הנחשים, אמרה נינה בלבה. עוד הפרחים לא קמלו על הגופה וכבר היא מחשבנת. הרי על כך היא מרמזת ועל כך פעתה כעגלה כל זמן הלוויה: הירושה. את חלקה בבית אומרת אחות בעלה לבקש. הנה עוד מעט יושלכו מן הבית היא וילדיה.
״אנחנו כבר גרים שם שש־עשרה שנה.״
״אפילו אלף שנים, מה זה משנה? הבית רשום על שמו בטאבו, לא? הרי הבית שהוא גר בו זה רק בשכירות.״
״אני לא יודעת מה רשום.״ נינה חתמה שפתיה ברוגז וזכרה: הזקן עצמו ניבא תמיד בחייו כי לאחר מותו יטרפו ילדיו זה את זה בעבור כספי הירושה. זמן מה ישבו הנשים בשתיקה, עיניהן בחלונות, ואז שוב פנתה תמר ולחשה ״איפה הילדים?״ ונינה לא יכלה להתעלם מצליל החביבות שבקולה - והתפייסה: ״אצל אחותי בבאר-שבע.״
״ממתי?״
״מהבוקר.״
״גם התינוקת?״
״כן.״
״נורא יפה מצדה.״
״נכון.״
״איך מיכל?״
נינה לא עצרה חיוכה. ״גבהה בזמן האחרון. ממש ילדה גדולה. כבר עוזרת לי עם התינוקת. משוגעת על ואן-אריק. הראש שלה בכלל לא בלימודים בזמן האחרון. המורה לחשבון לא מרוצה ממנה. במבחן האחרון הוא תפס אותה מעתיקה מפתק שהכינה לעצמה בתוך חריץ בקלמר שלה.״ היא הסבה צדודיתה אל גיסתה. ״את בטח בכלל לא יודעת מי זה ואן־אריק.״
״זה שמרביץ בטלוויזיה.״
״כן. כל החדר שלה מלא פוסטרים שלו. היא קונה אותם בהון כסף.״
״הגדולים יפסידו בית־ספר.״
״לא נורא. וגם אין ברירה. אני לא רוצה שיסתובבו כאן. זה ישפיע עליהם לא טוב. מיכל נורא רגישה בזמן האחרון.״
״את צודקת,״ אמרה תמר בקול רך ושבה והפכה פניה אל הנוף החולף. ונינה חשבה כי לעולם לא תתרגל אל הטלטול הזה של הנימות המתחלפות בין איבה וידידות שעל-פיהן מתנהלות השיחות בינה לבין גיסתה למן הפגישה הראשונה.
כאשר עצרה המונית ליד השער נחפזה נינה להקדים את האחרים. היא פרצה אל השער בריצה, סילקה בבעיטה את הכלבה המדלגת לצידה בשמחה ובאצבעות רועדות סובבה את המפתח ומיהרה אל המרפסת. כאשר דחקה את שקיק הבד מתחת למזרן מיטתה של מיכל, החלה הלמות לבה להרגע. אז שמעה את ההמולה השקטה של אנשים נכנסים ולבה שב להאיץ עצמו בפראות: הנה הם פולשים לביתה כארבה. עוד מעט יסיעו אצבעותיהם את זהבה הכמוס. ומה אם ייכנס מישהו לנוח בחדר המיטות וימשש את הגוש הקשה שבתוך הכרית? ומה אם ישמע איש צלצול תמוה ממעמקי אוגר המים שמעל לאסלה? ומה אם תושיט אשה ידה אל הצלחות בארון המטבח ותמשוך את שקית הניילון הדחוקה מאחור? נינה הזדקפה ומיהרה החוצה.
תמר עמדה במטבח מול דלת הארון הפתוחה, סוקרת בעיניה את הצלחות המוערמות רשלנית.
״מה את מחפשת?״ כלאה נינה את נשימתה הרועשת.
״כוסות. בלומה הכינה שתייה קרה. לאן רצת ככה לפני כולם?״
״לשירותים.״
״את מתרגשת. מה?״ משכה תמר מגש ונינה החלה מעמידה כוסות על-פני טבלת השיש.״ חכי חכי. העניין עוד לא התחיל.״
״שייגמר כבר.״
״חכי, חכי. עוד יהיו המון סידורים. דברים שלא יודעים עליהם עד שלא צריך.״
״מה לעשות עם כל הבגדים שלו?״ נזכרה נינה לפתע. הן עמדו סמוכות, זו מגישה כוסות וזו מסיעה אותן על-פני לוח הזכוכית שעל המגש. ״אני כל הזמן חושבת על זה. הוא היה סמרטוטן כזה שאף פעם לא זרק שום דבר. כל הארונות שלו מלאים בגדים. אפילו במטבח יש לו נעליים בארון. בלומה היתה מנסה לפעמים להכין חבילה ולזרוק והוא היה תופס אותה ועושה לה את המוות. ואם היא היתה מצליחה להגניב החוצה איזה כמה סמרטוטים, אז הוא היה מרגיש מיד מה חסר. יש שם גם כן כלב עם ריח איום שעושה לתינוקת פריחה, וכל הכלים והרהיטים - אני לא יודעת מה צריך לעשות עם כל זה.״
״זה שווה משהו?״
״כלום. אולי רק הטלוויזיה והרדיו ועוד איזה דבר או שניים. חוץ מזה הכל סמרטוטים וגרוטאות.״
״מה עושים כאן בדרך כלל במקרים כאלו?״
״לא יודעת. נותנים לעניים, אני חושבת. אולי דרך טיפת חלב.״
״מה יש שם לתת?״
״יש חליפות ישנות, כובעים, נעליים, גרביים, חולצות, לבנים - כל הבגדים שלו. זה יהיה טוב רק לפורים, במקרה הטוב.״
תמר טלטלה ידה בביטול ותוך־כך הניפה את המגבת המפוספסת אדום וירוק שהיתה מצחצחת בה את הכוסות. ״מי ילבש את הסמרטוטים שלו? בסוף זה יגיע לשוק הפשפשים וערבים יקנו אותם בגרושים.״
״אז מה את חושבת?״
״לזרוק לפח. את הבגדים, אני מתכוונת. את הרהיטים אפשר להשאיר בבית. הרהיטים האלו שלו בכלל?״
״כן. הוא קנה אותם ממישהו שעזב לפני חמש-עשרה שנה. גם אז כבר לא היתה להם צורה.״
״מה עם הבית?״
״יש חוזה שכירות לעוד איזה שנה-שנתיים.״
״אז מה עם זה?״
״אני לא יודעת. זה יוני וירמיהו ואת תחליטו. זה עניינכם.״
זמן מה הוסיפו להכין יחד את הכלים בשתיקה. נינה הרהרה בינה לבינה: היום, לראשונה מזה שנים, הרבה לפני הריונה האחרון, מאז נפלה המריבה הגדולה כאשר האשימו אותה במפורש בהסתלקותו של ירמיהו והזקן אחז את צד לבו והתמוטט על הרצפה - הגתה את שמו של ירמיהו בפני אדם אחר. קולה נשמע רגיל באוזניה, חסר את הדי נקיפת־הלב הכואבת שהכתה בה כאשר יצא מתוך גרונה.
״ירמיהו נראה מצוין,״ אמרה תמר לפתע, כמשתוממת, ״כשפגשנו אותו בניו־יורק לפני עשר שנים כמעט לא היכרתי אותו. הוא היה מסומם לגמרי. גר באיזה חור עם שני כושים ליד הארלם. דיברתי אליו אולי שעה והוא בכלל לא הכיר אותי. בסוף הלכתי משם ולא חזרתי יותר מרוב פחד. ניסיתי להתקשר בטלפון אבל אף אחד לא ענה. מאז שהוא התחתן הוא נעשה בן־אדם אחר לגמרי. רק אחרי שהוא הגיע לאלסקה הוא התחיל לכתוב מכתבים. קשה להאמין איך אשה וילד יכולים לשנות בן-אדם.״
תחתית זכוכית בצבע עשן נשמטה מידה של נינה, וחגה על השיש כשיכורה.
״כבר מותר לדבר אתך על ירמיהו, לא? ״שאלה תמר, כנזכרת. ״זה כבר סיפור ישן ביניכם.״
״עשרים שנה,״ הניחה נינה כפה על הצלוחית כלוכדת יצור חי. ״שש-עשרה שנה מאז שהסתלק.״
״וזה שהאשימו אותך בזה שהוא נסע, זה לא נכון. אני, בכל אופן, תמיד אמרתי את זה. הוא דיבר על נסיעות ועל מקומות בסוף העולם והיה בונה דגמים של אוניות ורכבות מאז שהיה ילד. וזה שאת הכרחת את יוני להתחתן אתך - גם זה היה שטות להגיד. יש ליוני מזל שמישהי יזמה משהו בשבילו. הוא בחור טוב אבל לא מסוגל להחליט לבד בדבר הכי קטן. הוא עד היום היה נשאר עם אבא שלו אם לא היה פוגש אותך.״
נינה עצרה תחתיה. ידה קפאה בתנועתה, מציירת קו תאום לשולי הצלחת שהיתה מקנחת. בלא להסיט ראשה נגחה בגיסתה מבטים אלכסוניים.
״מה קרה לך?״ נבהלה תמר.
״קרה שנזכרתי במשהו. את היית לצד אבא שלך במריבה ההיא. עכשיו את מספרת לי שאני בסדר.״
״זה לא נכון -״
״זה נכון ואני זוכרת את המלים שלך.״
״את לא יכולה לזכור כי אני שתקתי.״
״אז למה שתקת? למה לא אמרת את מה שאת אומרת עכשיו?״
״לא רציתי להרגיז אותו. ראיתי שהוא קרוב להתקף. אבל חשבתי את זה.״
״מה בדיוק חשבת? תגידי לי שלפחות עכשיו אני אדע.״
״חשבתי לי: איפה היו נולדים לו ילדים מוצלחים כאלו.״ ובנימת קול נמוכה יותר, כמסתודדת: ״זה נכון שאסף בחוג למחוננים?״
נינה שבה לקנח את שולי הצלחת שבידה, חשה איך היא מתרצה והולכת בזכרה את אסף. בקול רך אמרה לאחר זמן: ״כן. פעמיים בשבוע באוניברסיטה. הוא היחידי בכל הבית-ספר שלו.״
״איזה יופי, איזה נחת.״
״אז איך אני צריכה לדעת מה את חושבת אם את שותקת?״ חתך קולה.
תמר געתה לפתע בבכי, טלטלה ראשה עד שהתפרע שיערה ובתנועת־פתאום התנפלה על נינה וכבשה פניה בכתפה. ״אנחנו מדברות כאילו שלא קרה אסון. אבא שלי מת ואני מדברת שטויות!״
״את בכלל לא צריכה להיות פה,״ נזפה בלומה בקול רך מאצל פתח המטבח וקרבה אל תמר ושתי ידיה פשוטות. תמר העתיקה מיד אחיזתה מנינה אל האשה הכבדה וקול בכייה נרגע. בלומה אימצה את הפנים המעוכים לעומת כתפה ואמרה: ״את תשבי לך בחדר הגדול ותיכף יהיה משהו לשתות.״
משהסתלקו שתיהן, אחוזות זו בזו, החליטה נינה להציץ ולבדוק את שקיק המטבעות שטמנה אותו בוקר בסיר הלחץ הגדול. כאשר כרעה על הרצפה ופילסה ידה בין הסירים שבמדף התחתון, שמעה את צעדיה המדשדשים של בלומה קרבים ובאים.
״יש לך מספיק תה בבית?״ שאל הקול הצרוד מזקנה ועישון.
״אני חושבת שכן. תיכף נבדוק.״
״כי אם לא אז אפשר ללכת לבית...לבית שלו. קניתי שקית תה גדולה בשבוע שעבר. מי היה חושב שנשתה את זה ככה... יש שם גם קפה וסוכר. חבל לזרוק את זה. דווקא עשיתי קנייה גדולה בשבוע שעבר. מי היה חושב -״
״קחי לך את כל מה שיש שם,״ אמרה נינה בלהיטות, מזהה את ההקלה שבאה עם המוצא הפתאומי. ״קחי את כל הבגדים וכל מה שיש בארונות במטבח.״
״יש הרבה דברים שמה -״
״קחי את הכול.״
״בדברים של המטבח את יכולה להשתמש. יש הרבה אבקה של מרק עוף.
הוא לא אהב את השומן של המרק עוף עם העוף, וככה היה לו הטעם בלי השומן -״
״לא, תודה, בלומה. יש לי כאן הכול בכמויות גדולות. זה רק יתקלקל אצלי. הילדים בכלל לא אוהבים מרק. את יכולה לקחת את הכול.״
״יש עוד דברים של האמא של יוני. שמלות וחולצות ונעלים -״
״גם את אלו את יכולה לקחת.״
״תודה רבה,״ חשה נינה מגע לטפני על כתפה. ״אבל לא לפני השבעה. אני לא אגע בשום דבר לפני שיעברו השבעה.״
״יש לי רק בקשה -״
״לא צריך כלום,״ מיהרה בלומה לסגת. ״אם יש לך למישהו אחר לתת - אז לבריאות.״
״לא זה,״ אמרה נינה.״ רק שחשבתי בקשר לבגדים של אמא של יוני; מה שאת לוקחת - תשתדלי לא ללבוש כשהוא יכול לראות. אולי זה יזכיר לו דברים -״
בלומה צקצקה בלשונה בהתפעלות: ״איזה אשה זהב. זה מאוד יפה מצידך. באמת מאוד יפה. יש ליוני מזל איזה אשה טובה יש לו. הנה המים כבר רותחים. עכשיו כולם היו רוצים לשתות. אולי נכניס להם משהו עכשיו?״ לרגע עמדה נינה על סף הדלת כאילו נקלעה למקום אחר משכיוונה. החדר הגדול נראה רחב וזר. השטיח סולק, גולל כעמוד והושען כנגד הפינה. הספה והכורסאות נגררו אל מתחת לחלון וצופפו יחד. מיטתו של אסף הועברה פנימה והוצבה במקום שעמדה הספה מקודם. יוני ותמר ישבו עליה עכשיו. הוא שתק והיא נרכנה לעברו, מעמידה גופה באלכסון, ולחשה לתוך אוזנו בהטיית צוואר. לאורך הקיר שמולם סודרה שורת כסאות אשר אין ביניהם זוג תאום ואנשים ישבו עליהם במפורד, חלקם מתלחשים חלקם דמומים. נינה הסיעה פנימה את עגלת התה שקנה לה יוני ליום הולדתה לפני שנים, והעמידה אותה במרכז החדר. ירמיהו חלף בגבה, פוסע לעבר אחיו ואחותו, והיא חשה בכאב חריף כאילו פרצה פנימה לשון אש וחרכה את בשרה. כאשר הושיטה את הכוסות לבעלה ולגיסתה היושבים על המזרן השטוח של מיטת־הילדים חשה בריח הקלוש, המעופש, של שתן שנספג בתוך הבד והצטערה על שלא החליפה את המצעים בערב הקודם. מעל לראשה היה יוני מספר לירמיהו אודות התקלות שאירעו למנוע משאיתו בחודשים האחרונים. ירמיהו לקח מידה את הכוס המושטת לעברו, נזהר לא לגעת באצבעותיה. היא סבבה בחדר ככפוית־שד, שוכחת ומכבדת את האנשים אשר במפורש ביקשו שלא תכבדם.
כאשר עמדה לצאת, שמעה את יוני אומר: ״אני אומר לך, הבית הזה כבר מתפרק לחתיכות. אולי שלושים שנה שלא עשו לו רמונט. בחדרים של הילדים ובמרפסת יש סדקים ברוחב אצבע. יהושע אומר שמאז שבנו את המחלף לירושלים והרחיבו את כביש גהה, יש יותר תנועה בכבישים והאדמה רועדת וזה עושה את הסדקים. בכל החדרים נופל טיח מהתקרה. במטבח נופלות חתיכות טיח לתוך הסירים והצלחות. כל משאית שעוברת בכביש אני מרגיש את היסודות זזים. עוד כמה חודשים התקרה תיפול לנו על הראש. יהושע אומר שצריך להתארגן ולדרוש פיצויים ממשרד התחבורה בגלל הכביש. אבל נוימרק אומר שחבל על הזמן והכסף. הם לא יתנו גרוש אחד. אתה זוכר את נוימרק. הוא אותו דבר היום. לא יוציא מלה טובה מהפה שלו.״
במטבח נשענה נינה בשני מרפקיה על לוח השיש לעצור את הסחרחורת שאחזה בה והליטה ראשה בין כפותיה: אם הבחין יוני בסדק שבמרפסת, האם נתגלו לו המטבעות? האם הוא יודע על מעשיה, עוקב אחריה באספה את הזהב ומשחק אתה משחק של שתיקה, ממתין לראות מתי תמצא לבוא ולספר לו? האם בלש ומצא גם את צרורות הזהב בארונות? אתמול שעה ארוכה חיפש גופיה בדיוק במקום שהטמינה שקיק כבד במיוחד. האם אפשר שלא ראה דבר? שלא שמע את קול צלצול המטבעות כאשר הפך בבגדים שבמדף? האם עליה לקרוא לו ולספר לו מיד? היא שטפה פניה במים והניחה לזרם הקר להכות בכפות-ידיה, מנסה להרגיע עצמה בכוח: אין זה לפי דרכו. יוני לא היה משחק עמה. בודאי אינו יודע דבר. בעוד כמה חודשים, אמר, יתמוטט הבית. עד אז כבר יכלה האוצר ממילא והיא כבר תהיה אולי רחוקה מכאן, נודדת מעבר לאוקיינוסים, נושאת עמה את זהבה למקומה החדש.
משך כל שעות אחר־הצהרים נכנסו לבית אנשים, פוסעים פנימה מהוססות. נינה ראתה אותם מן השער, מתעסקים בבריח השבור, חולפים תחת חלון המטבח בראש מורכן. כל איש שהגיע עורר את פליאתה מחדש: מעולם לא היה משה בריטונוביץ קשור בחיי המקום אשר בו התגורר. בשנים האחרונות אף ניתק את קשריו עם כל שכניו. גם מן האנשים אשר עמם חלק פירורי מזונו במלחמה ההיא באירופה, רחק. לכנסים השנתיים שהיו עורכים באולם של חתונות מדי שנה לא הגיע על אף הפצרותיהם.
בשנים האחרונות היתה בלומה נכנסת לביתו פעמיים בשבוע, מאווררת את החדרים, מחליפה מצעי מיטתו, מביאה מצרכים מחנות המכולת, מכינה תבשיל, מכבדת את הרצפה ושומעת מפיו נאצות על ילדיו הרשעים המקרבים עליו את סופו. בלומה כאבה את מצוקותיו כאילו היה האיש בשר מבשרה. בערבים היתה באה לפעמים ומוסרת הודעות ליוני, מנסה לעורר בו חמלה על אביו, מחקה את קולו הנוהם של הזקן: בת אחת באה פעם בכמה חודשים ותמיד ידה פשוטה לקבל כסף. ברגע שסוגרות אצבעותיה על שטרי הדולרים שהוא שולף ממחבואם שבאלבום התמונות, תקום ותמהר ללכת. השני, אחרי שהרס את הפקאנים והכריח אותו לצאת מביתו והחריב את לבו - הסתלק לחציו השני של כדור הארץ ולא הראה את פרצופו. פעם בשנה מגיעה גלויה ועליה שתים־שלוש שורות בכתב־ידו ותמיד כתובת חדשה על גבה, כאיש נרדף, כאילו מישהו דולק בעקבותיו מעיר לעיר ומארץ לארץ. והמלים הספורות שהוא כותב מעוקמות וגדולות כאילו עמדו על ראשו בגרזן והכריחו אותו לכתוב. והשלישי - זה הנחשב הבן הטוב - גר חמישים מטר ממנו ורק לפעמים, באיזו שבת, כשאין לו מה לעשות והשעמום הורגו - בא לבקר את אביו, יושב אצלו חמש דקות ובורח. את הנכדים כמעט שאינו מכיר. מיום שהתחתן בנו הצעיר עם המטורפת שלו - אשר כל הצרות התחילו ממנה - כבר אינו בנו. המשוגעת הדביקה אותו בשגעונה. קודם שיגעה את בנו הגדול והבריחה אותו מעבר לאוקיינוס, ואפילו לביקור לא יעז לבוא. ואחר־כך לקחה את הקטן. עוד היה תלמיד בבית־ספר כשהתחילה לבוא אליו בלי בושה. בבוקר כשהיה רוכב לבית־הספר על אופניו, היתה יוצאת אליו ונעמדת באמצע הכביש בכותונת־לילה ומחייכת אליו את חיוכה המשוגע. בזמן האחרון עושה רושם שנרגעה, אך מי שמביט היטב בעיניה רואה מיד את השגעון. לפני כמעט עשרים שנה, כאשר הביא אותה בנו הגדול ואמר: ״תכיר את נינה.״ - תיכף ומיד ראה: משוגעת. העבירה עיניה המשוגעות בגן ואמרה: ״גם כאן יש לכם אוצר. אני מרגישה.״ מן הרגע ההוא התחילו הצרות. שנים אחדות טפטפה לתוך בנו את שגעונה עד שקם ועקר את כל עצי הפקאן מן החלקה שמאחורי החצר. ואז - כאשר ראה את העצים הרצוחים בידי בנו בכורו - התפוצץ בתוכו הלב בפעם הראשונה. ומאז כל הגוף תוהו ובוהו. חי מהתקף להתקף.
כל הנשים משוגעות הן - היתה בלומה מחקה במאמץ את קולו של הזקן - דיבוק יושב בן מאז שהתפתתה חוה אחרי התפוח. גם שתי נשותיו, טירוף ישב אצלן. אחת ניקתה ומירקה את הבית מבוקר עד ערב. כל גרגיר חול היתה חשה וקמה ממיטתה בלילות ומסלקת. השנייה בכתה בלילות ולא סיפרה על מה. שנים על שנים בכתה עד שאזלו הנוזלים בגופה והיא יבשה כקרש ומתה. כל הנשים משוגעות. ונינה זו, אשתו של יוני, בנו הטוב, מטורפת מכולן. גם זקנה מיוני בחמש שנים. והוא את פרצופה המשוגע לא ירצה לראות עד יום מותו על ששיגעה את שני בניו. את מה שאמר הזקן אודותיה למדה נינה לדעת בהאזנה גנובה לשיחות שהיתה בלומה מנהלת עם יוני בלחישה, ותכליתן לשכנעו לשלוח את הנכדים לבקר אצל סבם. ליד שיחי הוורדים, מעבר לחלון הפתוח, היתה נינה דורכת אוזניה ושומעת את קולו של האיש הזקן בתוך קולה של האשה הזקנה. ותמיד היה יוני יוצא מדרכו השלווה ואומר לבסוף ברוגז: ״אם ככה הוא חושב על אשתי, אז מה הוא צריך לראות את הילדים? הם גם הילדים שלה. וכולם דומים לה. שיעזוב אותם בשקט. גם אותי. ושיפסיק לשלוח אותך לכאן עם הסיפורים שלו. תגידי לו שככה אני אמרתי.״
מעבר לחלון היתה נינה מחייכת בהשתאות. כאשר הכירה את ירמיהו, היה יוני עדיין ילד. מתעלסים על השטיח על רצפת החדר, היו היא וירמיהו שומעים את צלצול פעמון האופניים של יוני כאשר קרב אל הבית, להכריז על בואו מרחוק. מיום שפתח את דלת הכניסה ללא אזהרה ומצא אותה גוהרת מעל לכיור המטבח, מלקקת ריבה מתוך כף־ידה, לבושה במעיל הרוח של ירמיהו ופלג גופה התחתון עירום, נהג יוני להודיע על בואו מאצל שער הגינה.
ארבע השנים שהיו ירמיהו והיא מתעללים זה בזו, הלך יוני ובגר, השלים את לימודיו בבית־הספר החקלאי והתגייס לצבא. אך כל האירועים שהתרחשו בעולמו לא נגעו בם. הם היו שקועים זה בזו בלהט מצמית, כאילו כל יום צפוי להיות אחרון. כאשר הכירה את ירמיהו אחז בה לראשונה חלום האוצר והיא הביאה את אהובה בסודה. בלילות היו רואים אותו בחלומותיהם קורא להם מבטן האדמה ובימים הפכו את גינת בית הוריה סביב סביב ועקרו את הדשא וחיטטו בתוך שורשי העצים. אז גילה רוני נוימרק מטבע כאשר חרש את חלקת הבוטנים, והם ראו בכך סימן טוב. ירמיהו צחצח את המטבע שהסכים רוני למסור לידיו ליום אחד. אחר ישב והעתיק בזהירות את שני פני המטבע: צדודיתו של איש יפה תואר ועז־פנים מצידו האחד, ומצידו האחר שני סוסים דוהרים רתומים לרכב מלחמה, פרסותיהם הקדמיות מונפות גבוה, ופרש אמיץ עומד מאחוריהם ואוחז שוט בידו.
״זה לא מזהב,״ אמר ירמיהו, בוחן את המטבע באצבעותיו, ״שלנו יהיו מזהב. ולא רק אחד. המון. אלפים. לא יהיה לנו איפה לשים אותם. מחר אני אלך לבדוק בספרים של נחצ׳ה סולטן. יש לו אוסף של ספרים על מטבעות.״
בקיץ של השנה הרביעית כבר היו שניהם אחוזי־טירוף. בכל חושיהם חשו את האוצר המבקש להתגלות, כעובר המכין עצמו לקראת מועד גיחתו. תוכניותיהם הסתעפו עד שהיה הכרח לקנות מחברות ולרשום את הדברים במסודר: ראשית דבר ירכשו אולם ריקודים ברחוב מרכזי בתל־אביב. על כל קירותיו ואף על תקרתו יקבעו מראות המוחזקות בפסי עץ מפותחים. הרצפה תהיה עשויה שיש מסוג משובח. נינה דחקה שורה בין שתי שורות של אותיות כתובות בצפיפות: ארבע נברשות משתלשלות בפינות החדר ובמרכזו נברשת גדולה סמוכה לתקרה. באחד הימים אף הלכו לנגריה ולבית־חרושת למרצפות והתעניינו לגבי המחירים ונינה רשמה בחריצות בתוך מחברותיה.
ובשבת שלאחר־מכן קם ירמיהו עם האור הראשון, זוכר עדיין את המראות שראה בחלומו: מצבורי זהב רבוצים באדמה בין השורשים החיים. הוא נטל מעדר ממחסן הכלים ועד שעת צהריים עקר בזה אחר זה את כל עצי הפקאן הרעננים שבמטע הצעיר.
ועד שגילה אביו, שלושה ימים לאחר מכן, כאשר שב מביקור בבית אחיו, את עציו מוטלים כגוויות, ושם, בין העצים העקורים, כרע תחת ההתקף הראשון - כבר היה ירמיהו שט באוניית־משא יוונית, בדרך לגיברלטר. יוני, אשר הובהל באותה שבת מן הבסיס הצבאי, מצא את נינה רצה בין העצים המתים ובוכה. אז ניחם אותה לראשונה על המכאובים שהיו ועל אלו שיבואו. וכאשר שב האב מבית־החולים, כבר נודע במושב דבר החתונה הקרובה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
