מסעותי עם ורה

קוראים לי וֶרָה בֶּרְג ומגיל שש חלמתי להיות מישהי אחרת.
זה התחיל מהשם שלי, שהיה לו צליל מוזר לעומת השמות של החברות שלי, שקראו להן ליאורה, איריס, עירית או אורית. ביום הראשון בבית הספר גיליתי שיש לי עוד שם. עמדתי עם כל הילדים שעלו לכיתה א׳ וחיכיתי שהמורה תקרא לי. פתאום שמעתי אותה קוראת, ״שְׁפְּרִינְצָה, שְׁפְּרִינְצָה, שפרינצה בֶּרְג.״ אמא דחפה אותי בגב ואמרה, ״קוראים לך. לכי כבר.״ אבל אני התחבאתי בתוך החצאית האפורה שלה וצעקתי שאני ורה ובכלל לא שפרינצה. אמא אמרה, ״אבל זה השם השני שלך, אז למה את בוכה?״

שפרינצה היתה סבתא שלי שנשארה בלָאגֶר, וּוֶרה היתה דודה שלי, אחות של אמא, שגם היא נשארה בלאגר. גם לאבא היתה אחות בשם ורה, אבל היא בכלל לא הגיעה ללאגר כי היא עשתה שטות גדולה לפני זה. פעם היא נתנה לחברה שלה להעתיק ממנה במבחן בחשבון, והחברה קיבלה ציון גבוה יותר משלה. המורה היה בטוח שוורה העתיקה מהחברה, ואמר לה את זה לפני כל הכיתה, וגם הודיע שלמחרת היא חייבת להביא את אמא שלה. אז ורה לקחה את התיק ויצאה בסערה מהכיתה. היא רצה לאורך פסי הרכבת לכיוון הבית, אבל אז פחדה שאמא תכעס עליה מאוד ובדיוק באותו רגע התקרבה רכבת וורה זרקה את עצמה על הפסים.
כשגדלתי התברר לי שהמקור של המילה ״ורה״ הוא במילים הלועזיות אמת ואמונה, וש״שפרינצה״ היא הצורה ביידיש של המילה הספרדית אספרנסה, שהפירוש שלה הוא: תקווה. אם ההורים שלי היו מסבירים לי שאני אמת ואמונה ותקווה, אולי כל החיים שלי היו נראים אחרת. אני חושבת שהם בעצמם לא ידעו מה המשמעות של השמות. הם קראו לי ככה כנראה רק כדי שאזכיר להם מה היה פעם.

פעם, לפני שהכול התחיל, היו חיים אחרים. עכשיו זה החיים אחרי הכול.
כשנולדתי, החיים אחרי הכול התחילו להיות שווים בשביל אמא. ב־14 בחודש מאי היא עמדה בבית שלנו בסלובקיה וחיתלה אותי. פתאום אבא נכנס ואמר, "מה את עומדת כאן בנחת ומחתלת את הילדה? תצאי לרחוב ותראי איזו שמחה יש אצל היהודים." אמא המשיכה לחתל אותי ואמרה, "יופי." "תגידי, לא שמעת? בן גוריון," צעק לה אבא באוזן במבטא המלעילי שלו, "הכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל."
אחר־כך אמא סיפרה לי שהיא מאוד שמחה שיש ליהודים מדינה, אבל אני עניינתי אותה יותר מהמדינה, כי אם מישהו היה אומר לה בלאגר שהיא תלד עוד פעם, היא היתה חושבת שהוא השתגע.

כשנולדתי, פעמון הכנסייה מול הבית שלנו צלצל פעם אחת. הרופא, שהיה יהודי, יצא מחדר השינה וקרא, "מזל טוב. בשעה טובה, תינוקת יפה ובריאה נולדה לכם." אבא ואחותי אניקה מזגו את הנוזל האדום שהכינו מראש לתוך כוסות, ופתאום הם גילו שהם שותים מיץ ממותק. מנת המתיקות הגדושה ובואי לעולם גרמו להם ולכל בני המשפחה האחרים שישבו בחדר האורחים לפרוץ בצחוק פרוע. "ברגע ששמענו אותך בוכה," סיפרה לי אחותי כשהייתי בת ארבע, "אבא שלך ואני הסתערנו על הבקבוק שעמד על השולחן ומזגנו את הנוזל האדום לתוך הכוסות. אבא שלך הרים את הכוס שלו והגיר את מה שהיה בה לגרונו, ותוך שנייה ירק הכול על הפרקט. זה היה מיץ פטל. היינו שיכורים ולא מיין. ואת היית כל־כך מתוקה. התינוקת הכי יפה בעולם. ואמא היתה כל־כך מאושרת ולא הפסיקה לבכות. אבא שלך ממש איבד את הצפון מרוב שמחה. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. הסתובב בין החדרים, מזג יין לכולם - הפעם יין אמיתי - ומלמל כל מיני דברים שלאף אחד לא היה חשוב להבין.״
כשאניקה דיברה איתי על אבא היא אמרה ״אבא שלך״ וכשהיא פנתה אליו היא קראה לו ״וילי״. כששאלתי פעם למה היא קוראת לו בשם שלו, היא לא ענתה. אז הלכתי לשאול את אמא. היא אמרה שיחסית לילדה קטנה אני נודניקית גדולה ושלא צריך כל הזמן לשאול כל־כך הרבה ״למה״. עד אז חשבתי שאולי אחותי כועסת על אבא, או שאולי בגלל שהיא כבר גדולה ונשואה לא נעים לה לקרוא לו כמו שהיא קראה לו כשהיתה ילדה. לאמא היא קראה תמיד ״אמא״ (בסלובקית כמובן), והן היו מתחבקות המון ומתלחשות הרבה. כששאלתי על מה הן מדברות, הן צחקו ואמא אמרה ביידיש שזה אַלְטֵע מַאייסֵעס, מעשיות ישנות, והיתה מספרת לי כל מיני דברים על אחותי כשהיתה קטנה ו״לא פשוטה״ כי היא היתה רוֹיְטֶע, כלומר אדומת שיער, ובתור שכזאת היא עשתה הרבה צרות.
תמיד אחרי סיפורים כאלה אניקה חיבקה את אמא ואמרה, ״סליחה, אמא'לה, שעשיתי לך חיים קשים. היום הייתי נותנת הכול כדי לחזור לשם. איפה היה השכל שלי?״ ואז היא היתה מספרת לי על השכונה שלהם שהיתה כולה של יהודים, ועל החברות שהיו באות לשחק אצלם בחצר, ועל העץ שעליו הן אהבו לטפס, ואיך אמא היתה מכבסת כל יום את הבגדים של בית הספר ובלילה היתה מגהצת אותם כדי שאניקה תלך לבית הספר מעומלנת ומבריקה ומבהיקה מניקיון.
״גם אני רוצה להיות שם,״ אמרתי, ״שנהיה אחיות, נישן באותו חדר ונלך ביחד לבית הספר.״
אמא אמרה שאי־אפשר לחזור אחורה בזמן ושהכי חשוב שנהיה מרוצים ממה שיש לנו עכשיו.