לוליטה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לוליטה
הוספה למועדפים
ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ולדימיר נבוקוב

ולדימיר ולדימירוביץ' נַבּוֹקוֹב (22 באפריל 1899 - 2 ביולי 1977) היה סופר ומתרגם אמריקאי ידוע ממוצא רוסי, יצירתו המוכרת ביותר היא ספרו "לוליטה".

נבוקוב נולד בסנקט פטרבורג, למשפחת אצולה אמידה. אביו, ולדימיר דימיטרייביץ' נבוקוב, היה פוליטיקאי, עורך דין ועיתונאי בולט. אמו הייתה אלנה איבנובה לבית רוקבישניקוב. ביתם היה אנגלופילי והילד למד מגיל צעיר אנגלית לצד רוסית, ובגיל חמש החל ללמוד גם צרפתית.

ב-1923, סיים את לימודיו באוניברסיטה ועבר לברלין. באפריל 1925 נשא לאישה את ורה אבסיבנה סלונים, נצר למשפחה יהודית. לזוג נולד ילד אחד, דמיטרי, בשנת 1934.
נבוקוב עבד בשנותיו בברלין במגוון עבודות: תרגום, מתן שעורים בצרפתית ובטניס, חיבור בעיות שחמט, כתב תשבצים לעיתון מהגרים רוסי ועוד. הצלחתו הספרותית הראשונה באה לו בזכות תרגומיו לכמה משיריו של היינה. הוא פרסם רומן ראשון, "מארי" (מאשנקה) בשנת 1926 ובשנים שאחרי כן פרסם עוד שמונה רומנים, כולם ברוסית, שלא זכו להד מעבר לקהיליית המהגרים בברלין והוחרמו או זכו להתעלמות בברית המועצות.
הוא עזב את גרמניה עם משפחתו בשנת 1937, אחרי שהנאצים שחררו את רוצח אביו, ועבר לגור בפריז. שלוש שנים לאחר מכן, בסיוע הלוואה מהמלחין סרגיי רחמנינוב, נמלט מהכוחות הגרמניים שהתקדמו לעבר פריז וברח לארצות הברית.
בשנת 1955 פרסם נבוקוב את "לוליטה", רומן אודות תשוקתו של פדופיל בגיל העמידה לילדה בת שתים עשרה. הצלחתו העצומה של הרומן, שהוחרם בתחילה בצרפת, ארצות הברית ובריטניה, אפשרה לו לנטוש את ההוראה ולהקדיש עצמו לכתיבה. בשנת 1957 פרסם את "פנין", סיפורו של פרופסור רוסי חסר ישע בקולג' אמריקני.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1959, נטש נבוקוב את ארצות הברית, עבר לגור בשווייץ, וקבע את ביתו במונטרה. בשנותיו בשווייץ כתב את הרומנים החשובים והמורכבים ביותר שלו, "אש חיוורת" (1962) ו"אדה" (1969), וכן תרגום מוער בארבעה חלקים ל"יבגני אונייגין" של אלכסנדר פושקין.

תקציר

אם ספרות המאה-העשרים השאירה אחריה עשרה רומאנים גדולים – 'לוליטה' הוא אחד מהם. הספר, שנדפס לראשונה בפאריס ב-1955 (המו"לים האמריקנים חששו להוציאו לאור), חילחל לאט ונעשה כעבור שלוש שנים רב-מכר שערורייתי, שעד מהרה תפס את מקומו הראוי כמושלם ברומאנים של נאבוקוב.
    
הספר, כידוע, מספר על אהבתו של גבר מבוגר לילדה בת 12 ועל מסעם המשותף ברחבי אמריקה. הוא בנוי כמעין רומאן בלשי במהופך – מתחילתו ידוע לנו כי המספר, הומברט-הומברט, יושב במעצר לקראת משפט בעוון רצח, ועל הקורא לנסות ולגלות את זהותו של הנרצח.
    
הומברט, המתוודה בפני הקורא על מעלליו וכובש את לבו ברטוריקה מבריקה, הוא "צייד מכושף", המנסה בסבלנות מטורפת להפוך למציאות "מלכוּת על ים ערפלי" – נסיכוּת של פנטזיה סובייקטיבית, סוטה וחופשית. עולמו הוא עולם של ראיים והשתקפויות, של משחקי צלילים ואור-צל, של פארודיות ספרותיות, של כפילים אנושיים המתלווים כמו צל, של דמויות שכל אחת מהן היא בת-דמות של דמות אחרת, תקדימית.
   
זהו רומאן מתוחכם עד אימה, אבל קריא מאוד ובין השאר גם מצחיק, מלא זוטות עליזות, צירופי-מיקרים מסחררים ותחכום בלשי לשרלוק הולמס, הקורא.
    
לספר מצורפות שתי אחריות-דבר: "איך מתרגמים תשבץ?" מאת מתרגמת הספר, דבורה שטיינהרט, ו"צילו של הזאב הבודד: לוליטה בצלם הומברט" מאת מנחם פרי.
 
בינואר 2007 בחר הטיים מגזין ב'לוליטה' כאחד מעשרת הספרים הגדולים של כל הזמנים. 
 
ספרו של נאבוקוב עובד לקולנוע בידי סטנלי קובריק (1962), ובהמשך בידי
אדריאן לין (1997), בכיבובם של דומיניק סווין, ג'רמי איירונס ומלאני גריפית.

פרק ראשון

1
 
לוֹלִיטָה, הִילת ימַי, להט לֵילוֹתַי. חטאי, חיי. לוֹ-לִי-טָה: בדל הלשון מטייל לו טיול בין שתי טפיפות על תיקרת-הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לוֹ. לִי. טָה.
 
היא היתה לוֹ, פשוט לוֹ, בבוקר, זוקפת קומה דקה של מטר-ארבעים בגרב אחד. היא היתה לוֹלָה בנעלי-התעמלות. היא היתה דוֹלי בבית-הספר. היתה דוֹלוֹרֶס בתעודות הרשמיות. אך בלילות היתה תמיד לוליטה.
 
האם היתה לה בת-דמות אחרת, מבשׂרת? היתה, בפירוש היתה. לומר את האמת, יתכן שלא היתה כלל לוליטה לולא אהבתי פעם, בימי קיץ אחד, נערה-ילדה ראשונה, מסוימת. בנסיכוּת על ים ערפָּלי. אה, מתי? זה קדם להולדתה של לוליטה במספר שנים שווה פחות או יותר לגילי-שלי אז, בקיץ ההוא. סמכו על רוצח שימצא לו תמיד סגנון פרוזה מסולסל.
 
גבירותי ורבותי המושבעים, מוצג משפטי מספר אחד הוא מה שהשרפים, שרפי-המרום המרוּמים, הפשוטים וההדורים, התאוו לו, וזעוֹם זעמו לה ולי. הביטו בפקעת הקוצים הזו.
 
 
 
2
 
נולדתי ב-1910, בפאריס. אבי היה אדם נעים, אוהב-חיים, סָלַט-גֶנים של גזעים שונים: אזרח שווייץ, ממוצא מעורב צרפתי-אוסטרי, עם טיפה של הדנוּבּה בעורקיו. עוד מעט אעביר ביניכם כמה גלויות נחמדות, כחולות-מבריקות. הוא היה בעל בית-מלון מפואר בריביירה. אביו ושני סבָיו מכרו בשעתם יין, אבנים יקרות ומשי, איש-איש בהתאמה. כשהיה בן שלושים התחתן עם נערה אנגליה, בתו של ג'רום דן, האלפּיניסט, ונכדתם של שני כמרים אנשי דורסֶט, שהיו שניהם מומחים בנושאים מוזרים ואפלוליים – פליאוֹפֶּדוֹלוֹגיה וכלי-נבל אֵיאוליים, איש-איש בהתאמה. אמי המאוד-פוטוגנית מתה בתאונה מטורפת (פיקניק, ברק) כשהייתי בן שלוש, ומלבד איזה כיס של חמימוּת במחשכּיו הרחוקים של העבר לא נתקיים ממנה כלום בין הבקעות והניקרות של זיכרוני, אשר מעליהן, אם אתם יכולים עדיין לסבול את הסגנון שלי (אני כותב תחת מעקב), שקעה שמש ינקותי: כולכם ודאי מכירים אותם, אותם שרידים ניחוחיים של יום, המרחפים, ביחד עם היבחושים, מעל לאיזו משוכה פורחת, או הנפרצים פתאום לפַנות דרך לאדם המטייל, למרגלות גבעה, בדמדומי הקיץ: חמימות צמרית, יבחושים זהובים.
 
אחותה הגדולה של אמי, סִיבִּיל, שבן-דוד של אבי נשׂאהּ לאשה ואחר-כך הזניחהּ, שימשה בחוג הקרוב של משפחתי כמין אומנת-ללא-שכר וסוכנת-בית. מישהו סיפר לי יותר מאוחר שהיתה מאוהבת באבי, ושהוא ניצֵל זאת בלב קל ביום גשום אחד, ושכח את העניין כשהתבהרו השמיים. אני חיבבתיה מאוד, למרות הנוּקשוּת – הנוּקשוּת הרת-האסון – של כמה מן הכללים שהנהיגה. אולי רצתה לעשות ממני, לכשיִבשַׁל הזמן, אלמן טוב יותר משהיה אבי. לדודה סיביל היו עיני תכלת עם שוליים ורדרדים ופנים כשעווה. היא כתבה שירים. היא האמינה באופן פיוטי מאוד באמונות תפלות. אמרה שהיא יודעת שתמות זמן קצר אחרי יום הולדתי הששה-עשר, וכך עשתה. בעלה, שהיה נוסע גדול בעסקי בְּשָׂמים, בילה את רוב זמנו באמריקה ושם יִסֵּד אחרי זמן בית-מסחר ורכש לו קצת מקרקעין.
 
אני גדלתי כילד בריא ומאושר בעולם בהיר של ספרים מצוירים, חול נקי, עצי תפוזים, כלבים ידידותיים, נופים של ים ופרצופים חייכניים.

ולדימיר נבוקוב

ולדימיר ולדימירוביץ' נַבּוֹקוֹב (22 באפריל 1899 - 2 ביולי 1977) היה סופר ומתרגם אמריקאי ידוע ממוצא רוסי, יצירתו המוכרת ביותר היא ספרו "לוליטה".

נבוקוב נולד בסנקט פטרבורג, למשפחת אצולה אמידה. אביו, ולדימיר דימיטרייביץ' נבוקוב, היה פוליטיקאי, עורך דין ועיתונאי בולט. אמו הייתה אלנה איבנובה לבית רוקבישניקוב. ביתם היה אנגלופילי והילד למד מגיל צעיר אנגלית לצד רוסית, ובגיל חמש החל ללמוד גם צרפתית.

ב-1923, סיים את לימודיו באוניברסיטה ועבר לברלין. באפריל 1925 נשא לאישה את ורה אבסיבנה סלונים, נצר למשפחה יהודית. לזוג נולד ילד אחד, דמיטרי, בשנת 1934.
נבוקוב עבד בשנותיו בברלין במגוון עבודות: תרגום, מתן שעורים בצרפתית ובטניס, חיבור בעיות שחמט, כתב תשבצים לעיתון מהגרים רוסי ועוד. הצלחתו הספרותית הראשונה באה לו בזכות תרגומיו לכמה משיריו של היינה. הוא פרסם רומן ראשון, "מארי" (מאשנקה) בשנת 1926 ובשנים שאחרי כן פרסם עוד שמונה רומנים, כולם ברוסית, שלא זכו להד מעבר לקהיליית המהגרים בברלין והוחרמו או זכו להתעלמות בברית המועצות.
הוא עזב את גרמניה עם משפחתו בשנת 1937, אחרי שהנאצים שחררו את רוצח אביו, ועבר לגור בפריז. שלוש שנים לאחר מכן, בסיוע הלוואה מהמלחין סרגיי רחמנינוב, נמלט מהכוחות הגרמניים שהתקדמו לעבר פריז וברח לארצות הברית.
בשנת 1955 פרסם נבוקוב את "לוליטה", רומן אודות תשוקתו של פדופיל בגיל העמידה לילדה בת שתים עשרה. הצלחתו העצומה של הרומן, שהוחרם בתחילה בצרפת, ארצות הברית ובריטניה, אפשרה לו לנטוש את ההוראה ולהקדיש עצמו לכתיבה. בשנת 1957 פרסם את "פנין", סיפורו של פרופסור רוסי חסר ישע בקולג' אמריקני.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1959, נטש נבוקוב את ארצות הברית, עבר לגור בשווייץ, וקבע את ביתו במונטרה. בשנותיו בשווייץ כתב את הרומנים החשובים והמורכבים ביותר שלו, "אש חיוורת" (1962) ו"אדה" (1969), וכן תרגום מוער בארבעה חלקים ל"יבגני אונייגין" של אלכסנדר פושקין.

סקירות וביקורות

לוליטה / ולדימיר נבוקוב צוף וייסבוך פודקאסט מדברים עברית 28/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

לוליטה / ולדימיר נבוקוב צוף וייסבוך פודקאסט מדברים עברית 28/04/2022 להאזנה להסכת >
לוליטה ולדימיר נבוקוב
1
 
לוֹלִיטָה, הִילת ימַי, להט לֵילוֹתַי. חטאי, חיי. לוֹ-לִי-טָה: בדל הלשון מטייל לו טיול בין שתי טפיפות על תיקרת-הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לוֹ. לִי. טָה.
 
היא היתה לוֹ, פשוט לוֹ, בבוקר, זוקפת קומה דקה של מטר-ארבעים בגרב אחד. היא היתה לוֹלָה בנעלי-התעמלות. היא היתה דוֹלי בבית-הספר. היתה דוֹלוֹרֶס בתעודות הרשמיות. אך בלילות היתה תמיד לוליטה.
 
האם היתה לה בת-דמות אחרת, מבשׂרת? היתה, בפירוש היתה. לומר את האמת, יתכן שלא היתה כלל לוליטה לולא אהבתי פעם, בימי קיץ אחד, נערה-ילדה ראשונה, מסוימת. בנסיכוּת על ים ערפָּלי. אה, מתי? זה קדם להולדתה של לוליטה במספר שנים שווה פחות או יותר לגילי-שלי אז, בקיץ ההוא. סמכו על רוצח שימצא לו תמיד סגנון פרוזה מסולסל.
 
גבירותי ורבותי המושבעים, מוצג משפטי מספר אחד הוא מה שהשרפים, שרפי-המרום המרוּמים, הפשוטים וההדורים, התאוו לו, וזעוֹם זעמו לה ולי. הביטו בפקעת הקוצים הזו.
 
 
 
2
 
נולדתי ב-1910, בפאריס. אבי היה אדם נעים, אוהב-חיים, סָלַט-גֶנים של גזעים שונים: אזרח שווייץ, ממוצא מעורב צרפתי-אוסטרי, עם טיפה של הדנוּבּה בעורקיו. עוד מעט אעביר ביניכם כמה גלויות נחמדות, כחולות-מבריקות. הוא היה בעל בית-מלון מפואר בריביירה. אביו ושני סבָיו מכרו בשעתם יין, אבנים יקרות ומשי, איש-איש בהתאמה. כשהיה בן שלושים התחתן עם נערה אנגליה, בתו של ג'רום דן, האלפּיניסט, ונכדתם של שני כמרים אנשי דורסֶט, שהיו שניהם מומחים בנושאים מוזרים ואפלוליים – פליאוֹפֶּדוֹלוֹגיה וכלי-נבל אֵיאוליים, איש-איש בהתאמה. אמי המאוד-פוטוגנית מתה בתאונה מטורפת (פיקניק, ברק) כשהייתי בן שלוש, ומלבד איזה כיס של חמימוּת במחשכּיו הרחוקים של העבר לא נתקיים ממנה כלום בין הבקעות והניקרות של זיכרוני, אשר מעליהן, אם אתם יכולים עדיין לסבול את הסגנון שלי (אני כותב תחת מעקב), שקעה שמש ינקותי: כולכם ודאי מכירים אותם, אותם שרידים ניחוחיים של יום, המרחפים, ביחד עם היבחושים, מעל לאיזו משוכה פורחת, או הנפרצים פתאום לפַנות דרך לאדם המטייל, למרגלות גבעה, בדמדומי הקיץ: חמימות צמרית, יבחושים זהובים.
 
אחותה הגדולה של אמי, סִיבִּיל, שבן-דוד של אבי נשׂאהּ לאשה ואחר-כך הזניחהּ, שימשה בחוג הקרוב של משפחתי כמין אומנת-ללא-שכר וסוכנת-בית. מישהו סיפר לי יותר מאוחר שהיתה מאוהבת באבי, ושהוא ניצֵל זאת בלב קל ביום גשום אחד, ושכח את העניין כשהתבהרו השמיים. אני חיבבתיה מאוד, למרות הנוּקשוּת – הנוּקשוּת הרת-האסון – של כמה מן הכללים שהנהיגה. אולי רצתה לעשות ממני, לכשיִבשַׁל הזמן, אלמן טוב יותר משהיה אבי. לדודה סיביל היו עיני תכלת עם שוליים ורדרדים ופנים כשעווה. היא כתבה שירים. היא האמינה באופן פיוטי מאוד באמונות תפלות. אמרה שהיא יודעת שתמות זמן קצר אחרי יום הולדתי הששה-עשר, וכך עשתה. בעלה, שהיה נוסע גדול בעסקי בְּשָׂמים, בילה את רוב זמנו באמריקה ושם יִסֵּד אחרי זמן בית-מסחר ורכש לו קצת מקרקעין.
 
אני גדלתי כילד בריא ומאושר בעולם בהיר של ספרים מצוירים, חול נקי, עצי תפוזים, כלבים ידידותיים, נופים של ים ופרצופים חייכניים.