"אנחנו לא נושמות, במקום קרוב לידנב, אנחנו שומעות את איכרי ידנב שרים, צועקים, מנגנים בקלרנית, באקורדיון, שומעות את השירים שלהם כבר שעות, שירי-פרטיזנים ישנים, הם מנגנים ושרים וצועקים בצורה מלודית נפלאה".
הפרוזה המהפנטת של קווין פנמן לוכדת את הקוראים בלב ליבה של סחרחורת אירועים: קרוב לידנב – כפר בדוי, מחוז ילדותה של דמות הנערה המספרת – מתנפצת באחת אידיליית החיים המשותפים ליהודים ולנוצרים, שזה שנים רבות חיים יחד בשלווה ובשכנות טובה. המקום נעשה לזירת מלחמה, לאתר של מעשי זוועה.
איכרים פולנים וחיילים גרמנים בוזזים ושורפים שתי חוות, ורודפים ורוצחים את המשפחות המתגוררות בהן. הנערה המספרת ואחותה התאומה מסתתרות בבית הילדות שבנו לעצמן על העץ. משם הן מתבוננות בחורבן המשפחות ועולם הילדות שלהן, ובתוך כך שוב ושוב נמלטות אל זיכרונות מפעם לנוכח הקץ ההולך ומתקרב.
אחוזת הלם בפני המציאות המחרידה, חוזרת הנערה ומגוללת בקצב עוצר נשימה, בגוף ראשון רבים ותמיד בזמן הווה, את סיפור ההתרחשויות המעורבלות זו בזו ללא הרף: חיסול יקיריהן, ההרפתקאות בקיץ האחרון, האגדות המשפחתיות שאביהן והאח שלהן אהבו לספר, האלימות המאיימת, תמונות מן הילדות המאושרת.
קרוב לידנב הוא ניסיון יוצא דופן של סופר גרמני צעיר – בן פחות משלושים בעת הופעת הרומן ב-2005 – לעסוק בהיסטוריה שאינה ההיסטוריה שלו ושל בני גילו. זהו ניסיון נועז, אולי פרובוקטיבי, לספר על השואה ועל מלחמת העולם השנייה כפי שכמעט לא כתבו עליהן בגרמניה לפני כן. קווין פנמן מספר עליהן מתוך הדגשה מכוונת של הסגנון. הוא כותב על העבר כאילו היה סיפור ילדים, וכך מספר על דברים מורכבים כאילו היו פשוטים לגמרי. שפתו הווירטואוזית מהלכת על הקוראים קסם ואימה בעת ובעונה אחת.
מבקרי הספרות בגרמניה הרעיפו של קרוב לידנב שבחים רבים, והכתירו אותו במילים "רומן המלחמה הראשון של דור חדש" ו"הבטחה ספרותית גדולה".
